בית הכנסת ביום כיפור אצל מו"ר הרב יורם אברג'ל זיע"א היה מלא עד אפס מקום. אנשים מכל קצוות הארץ ומכל גווני הקשת, ביניהם יהודים שלא נכנסים לבית כנסת במהלך השנה, היו מגיעים לחוות יום כיפור בצילו של רבנו, האווירה הייתה מרוממת ומלאה בקדושה ובשמחה של קדושה שנתנה לתפילות טעם אחר, טעם של תפילה מאהבה ומיראה שעולה לנחת לפני ריבונו של עולם. ובמרכז הכל, עמדה דמותו המאירה של רבנו, שביום כיפורים יותר מכל השנה, דמה למלאך ה' צבקות, ובמוצאי יום כיפור לכהן גדול בצאתו מהקודש. ואכן, במוצאי יום הכיפורים היה רבנו אומר – "לך אכל בשמחה לחמך ושתה בלב טוב יינך כי כבר רצה האלקים את מעשיך" והיה מזמין את הציבור להבדלה ופתיחת הצום, וכולם הרגישו אחרי יום כיפור נעלה ומלא הוד בצילו של רבנו, שאכן רצה אלוקים את מעשיהם, והלכו בשמחה לאכול ולעסוק בהכנות חג הסוכות.
בעניין מעלת התשובה ויום הכיפורים דיבר רבנו בספר "אמרי נועם" על יום הכיפורים:
עומדים אנו בפני היום הקדוש והאדיר ביותר בימי שנה – יום הכפורים. ביום קדוש זה נתן הקב"ה ברחמיו המרובים כח וסגולה מיוחדת לכפר את כל עוונותיהם של עם ישראל ולטהר אותם מהכתמים שלהם, כמו שנאמר: "כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם מכל חטאתיכם לפני ה' תטהרו".
לכן בניגוד לדרכם של כמה וכמה קהילות השרויים בעצבות נוראה ביום הכפורים וממררים בבכי רב על עוונותיהם וכו', דרכם הקדושה של רבותינו גדולי החסידות היתה לשמוח ביום קדוש זה שמחה גדולה ועצומה.
משל למה הדבר דומה? לאדם שהיה לו בבנק חוב גדול כל כך שגם אם יעבוד כל ימי חייו לא יצליח להשיג את הסכום הנדרש כדי לשלם אותו, והבנק מאיים בכל רגע "לבלוע אותו חי", ופתאום באחד הימים מתקשר אליו מנהל הבנק ומודיע לו שהוחלט בבנק לוותר לו על כל החוב. הרי אין כל צורך לתאר את השמחה העצומה שיהיה שרוי בה איש זה, ולא יהיה שום דבר בעולם שיוכל להשבית את שמחתו.
כמו כן, ועוד יותר מכן פי כמה וכמה, צריכים אנו לשמוח ביום קדוש זה, שבו הקב"ה ברחמיו מסכים למחול לנו על כל החטאים והעוונות והפשעים שחטאנו ושעוינו ושפשענו לפניו במשך כל השנה, ולתת לנו אפשרות לפתוח דף חדש בחיינו ממש כמי שנולד מחדש.
ובמיוחד שביום זה נותן לנו הקב"ה חיים במתנה, ואחר שקיבלנו מתנה יקרת ערך שכזו על מה עוד יש לנו להתעצב ולהתאונן?! וכמו שנאמר: "מה יתאונן אדם חי", ופירשו חז"ל: "דיו שהוא חי", שהרי גם אם יהיו לאדם כל כסף וזהב שבעולם לא יהיה להם שום ערך כאשר חייו בסכנה, ובודאי יהיה מוכן לתת כל הון שבעולם כדי להמשיך לחיות אפילו חיי דוחק ועוני של ממש, ואם כן ביום זה שנותן לנו הקב"ה את המתנה היקרה ביותר שבעולם, מתנת החיים, עלינו לשמוח שמחה גדולה ועצומה.
סלחתי כדברך
הטעם לכך שדוקא יום זה נבחר מכל ימות השנה להיות יום מחילה וסליחה וכפרה לעם ישראל:
לפי דברי רש"י בחומש לאחר שעשו עם ישראל את העגל ביום י"ז בתמוז, למחרת עלה משה להר סיני כדי להתחנן לפני ה' שימחל לעם ישראל על חטא קשה זה, ושהה בהר במשך ארבעים יום עד כ"ט באב, וביום זה נתרצה הקב"ה לישראל ואמר למשה לרדת מן ההר ולפסול את לוחות הברית השניות ושוב לעלות עמהם להר.
ולמחרת, בראש חודש אלול, עלה משה שוב להר סיני עם הלוחות השניות ושהה בהר עוד ארבעים יום עד יום הכפורים, וביום זה נתרצה הקב"ה לישראל על חטא העגל בשמחה, ואמר למשה: "סלחתי כדברך", ולכן נקבע יום הכפורים ליום של מחילה וסליחה וכפרה לדורי דורות.
אכן מצינו בדברי חז"ל שיום הכפורים נבחר להיות יום מחילה וסליחה וכפרה לעם ישראל כבר זמן רב קודם לכן, וזאת על פי המבואר ב'תנא דבי אליהו', וזו לשון קודשו:
"רבי נהוראי אומר מפני מה נתנה קורת רוח בעשרת הימים מראש השנה ועד יום הכפורים? כנגד עשרה נסיונות שנתנסה אברהם אבינו ונמצא שלם בכולן, לפיכך נתן הקב"ה לישראל עשרת הימים שבין ראש השנה ליום הכפורים".
עשרה ימים כנגד עשרה נסיונות
ומבואר במשנה שבעשרה נסיונות נתנסה אברהם אבינו ע"ה ועמד בכולם. ומבאר הרמב"ם בלשון קודשו את עשרת הנסיונות שהתנסה בהם אברהם אבינו:
"הראשון – הגרוּת באמרו יתברך: 'לך לך מארצך וגו". השני – הרעב אשר נמצא בארץ כנען בבואו שם, והוא יעדו 'ואעשך לגוי גדול', וזה נסיון גדול. והוא אמרו: 'ויהי רעב בארץ' . השלישי – חמס המצריים עליו בהלקח שרה לפרעה. הרביעי – הלחמו בד' מלכים. החמישי – לֹקחו הגר לאשה אחר שנואש מהוליד משרה. השישי – הוא המילה אשר צוּוה בה בימי הזקנה. השביעי – חמס מלך גרר עליו בלקחו שרה גם כן. השמיני – גרוש הגר אחרי הבנותו ממנה. התשיעי – הרחקת בנו ישמעאל, והוא אמרו יתברך: 'אל ירע בעיניך על הנער וגו", וכבר העיר הכתוב איך היה קשה בעיניו הדבר הזה באמרו 'וירע הדבר מאוד בעיני אברהם', אלא ששמר מצות ה' יתברך וגרשם. העשירי – עקידת יצחק".
בזכות עמידתו האיתנה של אברהם אבינו בעשרת הנסיונות הללו, זיכה הקב"ה לעם ישראל את עשרת ימי התשובה הקדושים. ולפי האמור שהנסיון העשירי שנתנסה בו אברהם היה נסיון עקדת יצחק, נמצא שהיום העשירי והמקודש ביותר מכל עשרת ימי התשובה, בבחינת "העשירי יהיה קודש לה'",דהיינו יום הכפורים, הוא כנגד נסיון העקדה.
מסורת בידינו שעצם מעשה עקדת יצחק היה בעיצומו של יום הכפורים בשעת המנחה. ומכיון שנסיון זה היה הקשה ביותר מכל הנסיונות, לכן כאשר עמד אברהם אבינו בניסיון עצום זה באמונה תמימה וגבורה נפלאה, והלך להקריב את בנו אהובו שנולד לו אחר מאה שנות ציפיה ללא כל הרהור על רצון הבורא, נתן הקב"ה לבניו עד סוף כל הדורות את היום הקדוש ביותר בשנה, יום הכפורים, להיות להם ליום של מחילה וסליחה וכפרה על כל עוונותיהם, כמו שנאמר: "כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם מכל חטאתיכם לפני ה' תטהרו".
עת שערי רצון
וכן מבואר בדברי הגה"ק המקובל האלוקי ר' מנחם מרקנאטי זיע"א בפירושו על התורה, וזו לשון קודשו:
"דע כי ביום הכיפורים נעקד יצחק אבינו ע"ה, ואז ביקש אברהם אבינו ע"ה שיפתחו לו שערי בינה ותשובה לכפרה לישראל באותו יום. והשם יתעלה הודה לו לתת מתנה זו לבניו לפתוח להם שערי תשובה…
ולפיכך דע כי שערי תשובה פתוחים מראש השנה עד יום הכפורים, כמה דאת אמר: 'ואהבת עולם אהבתיך על כן משכתיך חסד' – בסיבת אהבת אברהם אבינו ע"ה נמשך חסדו לבניו. ועל אותם הימים כתיב: 'דרשו ה' בהמצאו קראוהו בהיותו קרוב' – קרוב ודאי, שאלמלא שהשערים הללו פתוחים, רחוק היה הדרך מאוד".
מכיוון שלפי האמור מעשה העקדה היה בעיצומו של יום הכפורים בשעת המנחה, לכן מנהג אבותינו בידינו לומר בזמן פתיחת ההיכל במנחה של יום הכפורים את הפיוט "עת שערי רצון" המדבר על מעשה העקדה.
אין צל של ספק שפיוט זה התחבר ברוח הקודש מופלאה ונתגלו משמים למחבריו הקדושים ממש כל פרטי מעשה העקדה. ובבית השמיני והתשיעי של הפיוט אנו אומרים:
"שיחו לאימי כי שׂשׂונה פנה. הבן אשר ילדה לתשעים שנה היה לאש ולמאכלת מנה. אנה אבקש לה מנחם אנה. צר לי לאם תבכה ותתיפח… ועת יקד יקוד בבשרי קח עמך הנשאר מאפרי ואמור לשרה זה ליצחק ריח".
כלומר: בעת שאברהם אבינו ע"ה היה קושר את יצחק בנו, דאג יצחק על הצער הגדול שיהיה לשרה אימו על אובדן בנה מחמד עיניה אשר נולד לה לאחר תשעים שנות ציפייה, וחשב בדעתו במה יוכל לתת לה נחמה. ואמר לאברהם אביו שלאחר שיישרף כולו במזבח ויעשה לאפר, ייקח מעט מאפרו לאימו שרה, ובכל פעם שהיא תריח את ריח האפר הזה תהיה לה נחמה.
שני שעירים
אלא שכמובן צריכים אנו להבין: וכי איזו נחמה יכולה להיות לאם מכך שהיא מריחה את אפר שריפת בנה אהובה?
וכדי להבין זאת נקדים את המסופר בפרשת "תולדות" שכאשר שמעה רבקה אימנו שיש בכוונת יצחק אבינו לברך את עשו מיד קראה ליעקב אבינו וציוותה אותו: "לך נא אל הצאן וקח לי משם שני גדיי עיזים טובים ואעשה אותם מטעמים לאביך כאשר אהב, והבאת לאביך ואכל בעבור אשר יברכך לפני מותו".
ומפרשים חז"ל במדרש שכוונת רבקה באומרה: "שני גדיי עיזים טובים", היינו ששני גדיים אלו "טובים לך – שעל ידן אתה נוטל את הברכות, וטובים לבניך – שעל ידן הוא מתכפר להם ביום הכפורים".
כלומר, בנוסף לטובה האישית שתהיה ליעקב על ידי שני גדיי עיזים הללו בכך שיזכה בברכות של יצחק אביו – תהיה מהם טובה נוספת לכל בניו אחריו בהמשך הדורות שהקב"ה ייתן להם את יום הכפורים הקדוש אשר בו הכהן גדול לוקח שני שעירים, ואת האחד מקריב לה', ועל השני נותן את כל עוונותיהם של עם ישראל ומשליך אותו ביד איש עיתי המדברה, ועל ידי כך מתכפרים כל עוונותיהם של עם ישראל.
נמצא לפי דברי המדרש הללו שבמעשה זה של נטילת הברכות היה כבר רמז לעניין הכפרה שתהיה לעם ישראל ביום הכפורים. והנה, באותו מעשה התורה מספרת שכאשר קרב יעקב אל יצחק אביו כדי שינשק אותו ויברך אותו, נאמר שם: "וירח את ריח בגדיו ויברכהו" . ומבארים חז"ל במדרש שתיבת "בגדיו" נדרשת גם מלשון "בוגדיו", והיינו שבאותו מעמד, אשר בו נוצר שורש הכפרה של יום הכפורים כנ"ל, הריח יצחק אבינו את הריח הטוב שנודף אפילו מהבוגדים והפושעים ביותר שיצאו מזרעו של יעקב אבינו.
סודו של ריח זה הוא בעצם ריחה הטהור של עבודת התשובה, אשר על ידה יכול כל יהודי, ולוּ הרחוק ביותר, לזכות שה' יתברך יכפר לו על כל עוונותיו ויקרב אותו אליו כאילו לא חטא מעולם, וריח זה של התשובה עולה כריח ניחוח לה'.
תשובה שמכפרת כל העוונות
כדוגמא לכך מביא המדרש שני מעשים על שני בוגדים ופושעים גדולים שהיו בישראל, ועל ידי שעשו תשובה אמיתית הקב"ה ברגע אחד כיפר להם כל עוונותיהם וזיכה אותם לחלק בגן עדן":
המעשה הראשון על יוסף משיתא: בשעה שבקשו השונאים להיכנס להר הבית ולהחריב את בית המקדש אמרו שמוטב שיכנס לפני כן מישהו מעם ישראל, והבטיחו שמי שיכנס ייקח לעצמו את הכלי הראשון שיוציא מבית המקדש. במקום היה נוכח יהודי אחד שכבר הרבה שנים קודם לכן פרק מעליו את עולו של הקב"ה והמיר את דתו ושמו יוסף משיתא. וכששמע יוסף את דברי השונאים רץ לעשות זאת בחפץ לב ובשמחה. הוא נכנס והוציא בידיו את המנורה של בית המקדש.
אמרו לו השונאים: "אין דרכו של אדם פשוט להשתמש בכלי יקר שכזה, לכן תשאיר למלכנו את המנורה והכנס שוב לתוך הבית ומה שתוציא כעת יהיה שלך", אך יוסף לא הסכים להיכנס למקדש שוב בשום אופן. הציעו לו השונאים שאם יכנס הם יוותרו לו על תשלום המכס במשך שלוש שנים ובכל זאת לא הסכים, ואמר: "לא די לי שהכעסתי לאלוקיי פעם אחת אלא שאכעיסנו פעם שניה?!". תפסו אותו השונאים והחלו לנסר מגופו אבר אבר כדי להכריחו שיכנס ובכל זאת לא הסכים, והיה צווח בקולות אדירים של כאב ואומר "ווי לי, אוי לי שהכעסתי לבוראי", עד שיצאה ממנו נשמתו מרוב צער ומת על קידוש ה'.
הקדימני לגן עדן
המעשה השני על יקום איש צרורות: באותה שבת שהוציאו מלכות הרשעה את התנא הקדוש רבי יוסי בן יועזר להריגה, ליווה אותו למקום התליה בן אחותו, יקום איש צרורות – שפרק מעליו כל עול ופקר בכל התורה כולה – כשהוא רכוב על סוס, ואמר לו: "ראה איזו תמורה קיבלת משמים על כך שכל ימיך עסקת בתורה ובמצוות – שיוצא אתה להריגה. ואילו אני שכפרתי בכל שמח ומאושר", והשיב לו רבי יוסי בן יועזר: "אם כך הוא עונשם של עושי רצונו של הבורא, קל וחומר למכעיסיו שיהיה עונשם רע ומר כפי שלא ניתן לתאר".
דבריו של רבי יוסי בן יועזר שיצאו מלב טהור ואמיתי נכנסו בליבו של יקום כארס של נחש ושרפו אותו. פתאום הוא הבין עד כמה חמור מצבו הרוחני והוא פשוט לא יכל לשאת זאת. מה עשה יקום הרשע? הלך וקיים בעצמו ארבע מיתות בית דין – סקילה, שריפה, הרג וחנק: הוא הביא קורה גבוהה ונעץ אותה בקרקע, וקשר בה חבל, וערך תחתיה עצים והקיפם בגדר של אבנים, ועשה מדורה לפניה, ונעץ חרב באמצע, והצית אש תחת העצים והאבנים, ותלה את עצמו על הקורה ונחנק, ובאה האש ופסקה את החבל ונפל גופו על גבי החרב ולתוך האש ונשרף.
באותם רגעים התנמנם לרגע רבי יוסי בן יועזר וראה בחלומו את מטתו של יקום פורחת באויר הישר לגן עדן, ומרוב התרגשות פתח ואמר: "בשעה קלה קדמני זה לגן עדן".
שני מעשים אלו הן דוגמא לכוחה העצום של התשובה אשר ברגע אחד יכולה לכפר את כל עוונותיו של האדם המרוחק ביותר מהקדושה, ובלבד שתעשה באמת ובכנות מעומקא דליבא.
ריח האפר ינחם
את ריחה הקדוש של התשובה הריח יצחק אבינו לפני שבא לברך את יעקב אבינו, והבין בדעתו הקדושה שבזכות ריח זה תהיה תקנה גם לבוגדים הגדולים ביותר שיצאו מזרע יעקב, וזאת במיוחד ביום הכפורים הקדוש שבו הקב"ה מכפר על כל עוונותיהם של ישראל כאשר הוא זוכים לשוב בתשובה שלימה לפניו.
ומעתה נוכל להבין מהי הנחמה שהתכוון יצחק אבינו לתת לאימו שרה בכך שתריח את ריח אפר שריפתו בעקדה: כי בזכות ניסיון העקדה נתן הקב"ה לעם ישראל את יום הכפורים כנ"ל אשר בו עולה ריח ניחוחה של עבודת התשובה ומתכפרים עוונותיהם של ישראל, ואת הריח הקדוש הזה תריח שרה אימנו מתוך אפרו של יצחק בנה, וכאשר תבין שבזכות מעשה עקדה תהיה תקנה לכל עם ישראל שבכל הדורות בוודאי שתהיה לה נחמה.