דלג לתוכן
רבי חנניה, אביו של מו"ר הרב יורם אברג'ל זיע"א, החל לשנן עם בנו פרקי תנ"ך שלמים בטעמי המקרא, כאשר על כל פרק שהיה יודע היה מביא לו קוביית שוקולד…
בנוסף לכך שהשוקולד היווה תמריץ עבורו, היה מונח בזה קו מחשבה מעמיק, שתערב לפניו מתיקות לימוד התורה הקדושה… לקשור בתודעה של הילד שתורה זה דבר מתוק!
וכך הייתה דרך חינוכו של מו"ר הרב יורם מיכאל אברג"ל זיע"א, להמתיק ולהאהיב את לימוד התורה ועשיית המצוות אצל ילדיו ותלמידיו
בפרשתנו נאמר: "כי האדם עץ השדה" – כלומר, אדם נמשל לעץ השדה. ואכן, דמיון רב ישנו בין בני האדם לבין עצי השדה:
הצלחת גידולו של עץ, באופן שייתן פירות טובים ומשובחים, תלויה בשני מרכיבים חשובים ועיקריים: המרכיב הראשון – שהזרע שנוטעים יהיה מזן איכותי ומשובח, כי ככל שהזרע הוא מזן איכותי ומשובח יותר, כך גם סיכויו להיקלט באדמה, להכות שורשים ולהניב פירות משובחים, הינם גדולים יותר.
המרכיב השני: לצורך הצלחת גדילת העץ דרוש מרכיב נוסף, והוא: שהאדם מצידו יטרח וישקיע בטיפוח העץ, בהשקייתו, ובעידור וניכוש העשבים השוטים שסביבו. אך אם האדם לא יעשה זאת, גם אם יהיה הזרע שנטע מזן משובח, הוא לא יצליח להפיק ממנו את מירב התועלת שהיה בכוחו לספק אילו היו משקיעים בו.
כך ממש גם הדבר בנוגע לבני האדם: דרגתו הרוחנית של האדם תלויה בשני מרכיבים חשובים ועיקריים: המרכיב הראשון – שיהיה הזרע שממנו הוא נוצר מזן קדוש וטהור. אמנם, דבר זה אינו תלוי באדם עצמו, אלא ברמת התקדשותם וצניעותם של הוריו בשעת יצירתו. כי ככל שההורים נוהגים בתוספת קדושה וצניעות בזמן יצירת הילד, כך הנשמה שנמשכת לו משמים תהיה גבוהה יותר, ויהיו לו כוחות נפש גדולים יותר להצליח להעפיל לדרגות גבוהות בעבודת ה'.
אולם עדיין לא די בכך: כדי להגיע לשלמות מרבית, האדם צריך מרכיב נוסף, אשר הוא תלוי באדם עצמו, והוא: שהאדם ישקיע ויטרח בכל כוחו ומרצו בעבודת ה', בלימוד התורה, בקיום המצוות, בעשיית מעשים טובים, בתיקון ועידון המידות, ובהתקדשות הגוף והנפש.
לולא עבודתו העצמית של האדם, לא יעזור לו שנשמתו באה משורש גבוה, שהרי ללא עבודתו העצמית כוחותיה העצומים של נשמתו יוותרו גנוזים בתוכה ולא יצאו לפועל.
מאידך, גם אדם שלא זכה, שלא באשמתו, לנשמה משורש גבוה, בכל זאת, אם יעמול בכל כוחו בלימוד התורה ובעבודת הבורא ותיקון המידות, יוכל להצליח להגביה ולרומם את נשמתו לדרגות גבוהות ביותר.
הלא כך אמר מורנו הבעל שם טוב הק' על אחד מתלמידיו הקדושים: "תלמיד זה קיבל את הנשמה הנמוכה ביותר שבדור, ועל ידי יגיעתו בעבודת ה' זכה להעלותה למדרגת נשמתו של רבי שמעון בר יוחאי".
דמיון נוסף בין בני האדם לבין עצי השדה: כדי שעץ יצליח להיקלט באדמה ולהכות שורשים, הוא מוכרח להיות נטוע במקום אחד באופן קבוע. אך אם בכל פעם יעקרו אותו ממקום גידולו וינטעו אותו במקום אחר, הוא לא יצליח להיקלט בשום אופן, וממילא לא יוכל לצמוח כראוי, ובוודאי שלא יוכל להניב פירות.
כך ממש גם הדבר בנוגע לבני האדם: כדי שאדם יצליח בעבודת ה', הוא מוכרח לקבוע לעצמו מיהו מורה דרכו בעבודת ה' אשר על פיו יצא ועל פיו יבוא, וכן לקבוע לעצמו סדרי לימוד קבועים, ולא לשנות את מקומו או את סדרי לימודו בכל פעם, ורק כאשר ינהג כן, יזכה בהמשך הזמן 'להיקלט' בתוך התורה הקדושה, וממילא גם להניב פירות מתוקים.
כך היא דרכו של יצר הרע – כשרואה אדם שקבע את מקומו בבית מדרש מסוים ושקוע ראשו ורובו בתורה, מיד הוא פונה אליו, מפריע את מנוחת נפשו, ומטרידו בכל מיני ספיקות: 'מי אמר לך שבית המדרש הזה טוב בעבורך, אולי בבית מדרש פלוני תצליח הרבה יותר?, ומי אמר לך שסדר לימוד זה או שיטת לימוד זו הם הטובים והמתאימים ביותר בעבורך, אולי עדיף לך ללמוד באופן אחר? ומי אמר לך שהספר הזה שאתה לומד מתאים לך לפי שורש נשמתך, אולי עדיף לך ללמוד בספר אחר? ובכלל, מי אמר לך שהקב"ה חפץ בלימוד שלך?' ותירוצים מעין אלו…
יש לדעת בבירור שכל המחשבות הללו מקורן מיצר הרע החפץ לעקור את נשמת האדם ממקום גידולה כדי שלא תצליח להקלט בשום מקום, וממילא לא תניב מהתורה פירות מתוקים. לכן אין להתפתות לכך, ולא להתבלבל מכך בשום אופן, אלא להמשיך בדרך שבה התחיל, ובעזרת ה' יתברך, בבוא הזמן יזכה לראות ברכה מרובה בעמלו, בבחינת: "משכיל על דבר ימצא טוב".
דמיון נוסף בין בני האדם לבין עצי השדה: עצי השדה אינם ירוקים ועמוסים בפירות בכל עת וזמן. ישנה גם תקופה של שלכת, אשר בה כל עליהם נושרים מהם, ויוצא שאין עליהם פירות כלל, אלא הם נותרים ערומים וחסרי כל. אולם גם אז העצים אינם מתייאשים. הם יודעים היטב שתקופת השלכת עוד תחלוף, ואחריה תבוא תקופת האביב, ואז שוב הם יתחדשו ושוב ילבלבו, ושוב יהיו עמוסים בפירות מתוקים.
כך הדבר גם בנוגע לבני האדם: לא רק זמנים של עליה יש לו לאדם, כי אם גם זמנים של ירידה. כל אדם צפוי לעבור כמה וכמה פעמים במשך חייו מעין תקופת שלכת רוחנית שגורמת להשיר ממנו את החשק והשמחה בלימוד התורה ובעבודת ה', פתאום קשה לו להתרכז בתפילה, פתאום הוא נכשל במידת הכעס, השנאה, הקנאה והתחרות, ואולי אף בדברים אחרים, גרועים מאלו בהרבה.
אולם גם אז אסור לו להתייאש. צריך לנהוג באיפוק ובסבלנות ולצפות ולייחל לתקופה חדשה של פריחה רוחנית. אסור לשקוע בביצה העכורה של הנפילה, אלא להתגבר כארי, לעמוד זקוף על שתי הרגליים ולהתחיל שוב מחדש.
בנושא זה זעק הרה"ק ר' נחמן מברסלב זיע"א ואמר: "אין שום יאוש בעולם כלל". ומעיד ר' נתן זיע"א שכשר' נחמן אמר את התיבות "אין שום יאוש", אמר אותם 'בכח גדול ובעמקות נפלא ונורא מאוד, כדי להורות ולרמז לכל אחד ואחד לדורות, שלא יתייאש בשום אופן בעולם'.
עיקר העיקרים הוא להשתדל בכל מצב שבעולם לאחוז אחיזה כלשהי בלימוד התורה, שהרי לימדונו חז"ל שכך אמר הקב"ה: "הלוואי אותי עזבו ותורתי שמרו, מתוך שהיו מתעסקין בה המאור שבה היה מחזירן למוטב".
כלומר: גם אם אדם שרוי בתקופה לא כל כך זוהרת ומאירה מבחינה רוחנית, אף על פי כן, ישתדל לקבוע לו עתים ללימוד התורה – משום שיש לתורה הקדושה, ורק לה בלבד, כח עצום, על ידי המאור שבה, להקים את האדם מנפילתו ולהחזירו למוטב.
הארוע שבו נתן לנו הקב"ה את תורתו נקרא: 'מעמד הר סיני', וזאת כדי לרמוז שהתורה הקדושה היא זו שנותנת לנו את הכח להחזיק מעמד בתוקף הגלות, ולהתגבר על כל הקשיים המניעות והנפילות, ולהתחיל מחדש.
ישנו דמיון נוסף בין בני האדם לבין עצי השדה: עיקר שיבחו של האילן הוא בכך שהוא עושה פירות, שמהם גדלים אילנות נוספים שגם הם עושים פירות, וכן הלאה – כפי שלימדונו חז"ל שהברכה הטובה ביותר לאילן היא: "שיהיו נטיעותיך כמותך", כלומר: כשם שאתה מניב פירות מתוקים, כך גם כל הנטיעות הבאות שינטעו מפירותיך, יניבו אף הן פירות מתוקים.
וכך ממש גם הדבר בנוגע לבני האדם: תכליתו של האדם עלי אדמות אינה מסתכמת בכך שיהיה הוא בעצמו ירא אלקים וסר מרע, אלא חובתו היא להעמיד נטיעות נוספות – דהיינו ילדים יקרים – שאף הם ילכו בדרך ה' ותורתו הקדושה, ואף הם יוסיפו לנטוע עוד ועוד נטיעות שילכו בדרך זו, וכך יתמלא כל העולם בנטיעות קדושות המפרסמות את שמו של הקב"ה בעולם, ועושות נחת רוח ליוצרם.
משום כך, חובתנו כהורים להשקיע את כל כוחנו ומרצנו בענין חינוך ילדינו היקרים בדרך התורה הקדושה, כיון שכל המשכיות קדושתם של עם ישראל תלויה אך ורק בילדים הרכים, שהרי אם חלילה לא יהיו ילדים שילכו בדרך האבות, מה תועיל קדושת האבות, הלא אין לה שום המשכיות בעולם. אם הילדים "לא בסביבה", כלומר, לא עסוקים באותם דברים קדושים שעוסקים בהם הוריהם – לא הרווחנו כלום.
מצינו בתלמוד ירושלמי שאמר אחז הרשע: "אם אין גדיים – אין תיישים, אם אין תיישים – אין צאן, אם אין צאן – אין רועה, אם אין רועה – אין עולם". כביכול כך היה אחז סבור בדעתו לומר: אם אין קטנים – אין גדולים. אם אין גדולים – אין חכמים. אם אין חכמים – אין נביאים. אם אין נביאים – אין רוח הקודש. אם אין רוח הקודש – אין בתי כנסיות ובתי מדרשות, כביכול אין הקב"ה משרה שכינתו על ישראל".
לכן על כל הורה בישראל מוטלת החובה לשמור את צעדיהם של ילדיו היקרים, ולדעת בכל עת ובכל שעה היכן הם נמצאים ועם מי הם הולכים, ומי הם חבריהם.
וכמו שאסור לשומר העומד על משמרתו להירדם, כך צריך כל הורה להיות ערני ביותר לכל מה שנעשה עם ילדיו בכל רגע ביממה, ולדעת מה הם עושים והיכן הם נמצאים, ובזכות טרחתם של ההורים בחינוך ילדיהם בדרך הקדושה, ה' יסייע בידם להצליח בכך.
על כל הורה לדעת, שכדי שיצליח לשתול בעומק ליבם של ילדיו את יסודות האמונה והקדושה במידה כזו שגם כשהם יגדלו לא יסורו מהם, עליו להתמסר ביותר לעניין חינוך הילדים, ולהשקיע בכך את מיטב כוחו וזמנו כדי ללמוד איתם וכן כדי להתפלל ולברך איתם, ואם אינו יכול לעשות זאת בעצמו לא יחסוך בכסף, וישכור מלמד טוב וירא שמים שיעשה זאת במקומו, וכגודל מסירות נפשו של האדם למען חינוך ילדיו, כן יראה מהם בעתיד פירות מתוקים וירוה רוב נחת.
אסור שאבא ילך לתפילה או לשיעור, ואת ילדיו "ישכח" בבית. וכן אם כבר זכה האב והביא את ילדיו עימו לבית הכנסת, אסור שישב הוא ויתפלל או יקשיב לשיעור ואילו ילדיו יסתובבו בחוץ, אלא מוטלת עליו החובה לחבר אליו את ילדיו היקרים, להושיב אותם צמוד אליו, לפתוח לפניהם את הסידור, ולעודד אותם בנחת, בסבלנות ובנועם להתפלל בשמחה ולהקשיב לשיעור.
כיצד יתכן שהאב הולך לעסוק בדברים העומדים ברומו של עולם, ואת הילדים הוא משאיר בבית או ברחוב לשחק ולהשתובב, ולפעמים גם לעשות מעשים מגונים, הרי כל המשכיות הקדושה של הבית תלויה בילדים הטהורים הללו, ואם עתה בהיותם קטנים לא יתרגלו בדרכי ומנהגי הקדושה, מאין ירכשו זאת בהמשך חייהם?!
על כן מוטלת חובה קדושה על כל הורה בישראל לחבר אליו את ילדיו היקרים, ולשתף אותם בכל דבר של מצוה וקדושה שהוא בעצמו עושה, כדי שגם הילדים ינקו את דרך הקדושה מעת היותם קטנים ויתרגלו אליה, ועל ידי כן היא תקבע בעומק ליבם ולא יניחו אותה לעולמי עד, כמו שנאמר: "חנוך לנער על פי דרכו – גם כי יזקין לא יסור ממנה".
