מסופר על רבי שניאור זלמן מלאדי – האדמו"ר הזקן, בעל התניא, אשר בנוסף לכך שבמשך כל ימיו מסר את כל אשר לו בעולם הזה למען כלל ישראל, סמוך ממש לפטירתו פרש את ידיו לשמים, ואמר לפני הקב"ה:
"ריבונו של עולם, איני רוצה בגן עדן העליון. אני יודע הגילויים של גן עדן התחתון ושל גן עדן העליון. אני יודע הגילויים של חכמה דאצילות. אני יודע הגילויים העצמיים שחכמה כעשיה נחשבת. אני מוסר את כל מסירות הנפש שלי, כדי שכל מה שיהודי יבקש ממך עד ביאת המשיח, תאזין לו כפי שאתה מאזין לצדיק גמור בראש השנה. נשבע אני בחיי נפשי, שבכל מקום שיהודי יעשה משהו במסירות נפש, אבוא אליו מהיכן שאני נמצא למעלה כדי לעזור לו!".
אין באפשרותנו להשיג ולוּ במעט איזה עולם הבא ענק ומפואר הכין הקב"ה לאדמו"ר הזקן. בכל זאת סמוך לפטירתו מסר אדמו"ר הזקן את כל העולם הבא שלו למען עם ישראל, מבלי שעניין אותו כלל לאן ישליכו אותו במקרה שלא יהיה לו עולם הבא.
בקשתו של אדמו"ר הזקן הייתה אחת ויחידה: שכל יהודי שיפנה לה' יתברך ויבקש ממנו דבר מה עד ביאת המשיח, ה' יתברך יאזין לו כפי שהוא מאזין לצדיק גמור בראש השנה וימלא את בקשתו. וגם אם אין לו שום זכויות והוא לא ראוי כלל שה' יתברך ימלא את בקשתו, שייקח ה' יתברך כמה זכויות מחשבון הזכויות הגדול והעצום של אדמו"ר הזקן, יעביר אותן לאותו יהודי וימלא את בקשתו.
עניין זה של הנתינה ביל לחשוב כלל על תועלת עצמית, מובא בהרחבה בספר "אמרי נועם" על פרשת פינחס:
החל מחלק "חמישי" של פרשתנו ועד סופה, התורה מפרטת את הקרבנות שצריך להקריב בבית המקדש במועדים השונים – בשבתות, בראשי חודשים, בשבעת ימי חג הפסח, בראש השנה, ביום הכפורים, בשבעת ימי חג סוכות ובחג שמיני עצרת.
בין הקרבנות שנצטווינו להקריב בכל ראש חודש היה גם "שעיר עיזים אחד לחטאת לה'". בשונה מכל שעירי החטאות שנזכרו בשאר המועדים, בשעיר החטאת של ראש חודש נאמר: "לחטאת לה'" – משמע ששעיר חטאת זה בא לכפר על הקב"ה כביכול. ומיד מתעוררת תמיהה גדולה: הלא אין קדוש כה' אלקינו, על מה צריך הקב"ה כפרה? וכתשובה לשאלה זו מפרש רש"י בשם מדרש חז"ל: "אמר הקב"ה: הביאו עלי כפרה על שמיעטתי את הירח".
ביאור הדברים: ביום הרביעי של מעשה בראשית נאמר: "ויעש אלקים את שני המאורות הגדולים" – משמע ששני המאורות, השמש והירח, נבראו שוות בגודלן ובעוצמת אורן. אולם מיד בהמשך הפסוק נאמר: "את המאור הגדול לממשלת היום ואת המאור הקטן לממשלת הלילה" – משמע שהשמש הייתה הרבה יותר גדולה מהירח. וכיצד יתיישב הפסוק?
מסבירים חז"ל שבאמת מתחילה כשברא הקב"ה את השמש והירח היו שתיהן שוות בגודלן ובעוצמת אורן, ולכן נאמר: "ויעש אלקים את שני המאורות הגדולים" כנ"ל. אולם כשראתה הירח שהיא והשמש שוות, התגנבה לליבה הרגשת צרות עין כלפי חברתה, השמש. העובדה שישנו בעולם נברא נוסף שגם הוא גדול, יפה ומאיר כמותה הפריעה לה משום מה. לכן פנתה הירח להקב"ה ואמרה לפניו: 'ריבונו של עולם, אפשר לשני מלכים שישתמשו בכתר אחד?!'. כלומר, אין זה הגון שתהיינה היא והשמש שוות בגודלן כפי שלא ראוי להמליך במדינה אחת שני מלכים.
עונשה של הירח
כלפי חוץ דבריה של הירח נשמעו תמימים עד מאוד, אולם בתוך תוכם הסתתרה כוונה אחת ויחידה – שהקב"ה ימעיט את גודלה ואורה של השמש, ותישאר רק היא, הירח, גדולה ועצומה. והקב"ה, היודע כל נסתרות ובוחן כליות ולב, הבין היטב מה מסתתר מאחורי דבריה של הירח.
ומכיוון שאין דבר שהקב"ה שונא כמו מחשבות של צרות עין כלפי הזולת, וכוונת זדון לגדול על ידי המעטתו והשפלתו של הזולת, לכן כעס מאוד על רצונה של הירח והחליט להעניש אותה על כך בחומרה רבה, והמעיט אותה במידה ניכרת ביותר, וגם אורה נחשך לגמרי עד שאין לה שום אור מעצמה כי אם מה שהיא מקבלת מהשמש שמאירה עליה. ומני אז נעשתה השמש בבחינת "המאור הגדול" והירח בבחינת "המאור הקטן".
אם רצוננו להבין כמה התמעטה הירח, נתבונן בדברי הרמב"ם שכתב: "והארץ גדולה מן הירח כמו ארבעים פעמים. והשמש גדולה מן הארץ כמו מאה ושבעים פעמים. נמצא הירח אחד מששת אלפים ושמונה מאות מן השמש בקירוב". הוי אומר שהירח התמעטה בכששת אלפים ושמונה מאות פעמים ממה שהייתה בעת שנבראה, וכל זאת בגלל צרות עינה בשמש.
כשראתה הירח את אשר ארע לה בגלל טענתה, הצטערה על כך מאוד ורצתה לשוב למעמדה הראשון, אך הקב"ה לא הסכים לכך בשום אופן, כיוון שמידה זו של צרות עין בגדולתו והצלחתו של הזולת חמורה ביותר בעיניו. ובפרט שהקב"ה כבר העניש אותה והקטין אותה בפועל, וההנהגה בשמים היא שאת מה שכבר נעשה על ידי הקב"ה – אין להשיב בחזרה.
בכל זאת, ביקש הקב"ה לפייס את הירח בכל מיני דרכים, וכשראה הקב"ה שהירח אינה מתפייסת בשום דרך – ציווה את עם ישראל בכל ראש חודש להביא עליו שעיר חטאת אחד כדי כביכול לכפר לו על מה שמיעט את הירח. זהו אפוא הביאור לכך שנאמר בשעיר של ראש חודש "לחטאת לה'", ופירשו חז"ל: "אמר הקב"ה: הביאו עלי כפרה על שמיעטתי את הירח" כנ"ל.
אלא שלכאורה צריך להבין: מכיוון שהקב"ה עשה כדין במה שמיעט את הירח, מדוע, אם כן, צריך הוא כפרה על כך?
מידת הדין בעונש הירח
כדי ליישב זאת מקדים הרה"ק ר' קלונימוס קלמיש זיע"א בספרו "מאור ושמש":
"ובאמת עלה במחשבתו הקדומה לברוא את העולם במידת הדין בכדי שייראו באי עולם מלפניו ויהיה יראתו על פניהם לבלתי יחטאו. ותיכף ראתה חכמתו יתברך שמו שבאם יהיה חס ושלום המשפט חרוץ על כל אשר יחטא שיענוש תיכף, אין העולם מתקיים, על כן שיתף הקב"ה מידת הרחמים למידת הדין, רצה לומר, שירחם ה' יתברך על החוטא להאריך אפו אולי יתנחם ושב ורפא לו, וזה הוא ששיתף מידת הרחמים למידת הדין".
ביאור הדברים: מתחילה בבוא הקב"ה לברוא את העולם, עלה בדעתו הקדושה לברוא את העולם במידת הדין, שינתן עונש לרשעים על מעשיהם הרעים, כדי שיהיה לבריות מורא ופחד לעבור על רצונו ולחטוא לפניו. אולם כבר באותו רגע צפה הקב"ה שאם ינהיג את עולמו אך ורק במידת הדין, לא יוכל העולם להתקיים.
לכן שיתף הקב"ה בבריאת עולמו גם את מידת הרחמים. דהיינו שגם כשאדם יחטא לפניו, לא מיד יעניש אותו, אלא יאריך אפו וימתין בסבלנות רבה אולי בסופו של דבר יעשה תשובה שלימה ויחדל ממעשיו הרעים. ורק אם יעבור זמן רב והחוטא לא יתעורר לשוב בתשובה – יעניש אותו.
על פי הקדמה זו מיישב ה"מאור ושמש" את מה ששאלנו: מדוע הוצרך הקב"ה לכפרה על כך שמיעט את הירח, הלא בוודאי כדין עשה? התשובה לכך בלשון קודשו של ה"מאור ושמש" היא: "שהכפרה הוא על שהעניש אותה תיכף בלי אריכת אפיים".
כלומר: הן אמת שמידת צרות העין שגילתה הירח כלפי חברתה, השמש, הייתה דבר חמור ביותר, והעונש שקיבלה ראוי לה מצד הדין. אולם מצד מידת הרחמים לא היה צריך הקב"ה להעניש אותה ולהמעיט אותה תיכף ומיד לאחר שאמרה את דבריה, אלא לנהוג עימה באריכות אף וסבלנות ולהמתין מעט מתוך תקוה שמעצמה כבר תבין הירח את טעותה ותתחרט על כך, וממילא תנצל מהעונש. ומכיוון שנהג עימה הקב"ה במידת הדין ומיהר להענישה, לכן ביקש מאיתנו להביא בכל ראש חודש שעיר חטאת לכפר לו על כך.
השמש אינה נעלבת
והנה כאשר באה הירח וטענה לפני הקב"ה מה שטענה, השמש שמעה את עלבונה ובכל זאת שתקה ולא הגיבה. יתירה מזאת: לא רק שהשמש לא העליבה את הירח בחזרה, אלא גם בכלל לא נעלבה ממנה, והמשיכה לשמוח שמחה גדולה ועצומה.
והסיבה לכך: משום שכל מהותה של השמש שבשבילה היא נבראה זה רק לתת, להשפיע ולהעניק טוב וחסד לבריות שברא הקב"ה עולמו.
השמש מקיפה את העולם במהירות רבה ומפזרת אור וחום לכל עבר כדי להנעים לבריות ולהועיל להם, וכן מבשלת בחומה את הפירות ומעניקה להם מתיקות רבה, וכן משפיעה רפואה לעולם, כמו שנאמר: "שמש צדקה ומרפא בכנפיה" ועוד ועוד. ומכיוון שכל כולה עסוקה רק לתת ולתת ללא הפסקה, ממילא היא בכלל לא מרגישה את עצמה.
פשוט אין לשמש פנאי "לקחת ללב". הלב שלה גדול ורחב מידי מכדי להיכנס ל'מעברים הצרים' של 'היא פגעה בי', 'היא לקחה לי', 'היא שונאת אותי' וכל כיו"ב, הנובעים מ'מוחין דקטנות' והרגשת ה'אני', ותמיד היא עסוקה רק בדברים גדולים הנובעים מ'מוחין דגדלות'.
לכן נאמר בנוגע לזריחתה של השמש בבוקרו של כל יום ויום: "והוא כחתן יוצא מחופתו". והיינו שכמו שחתן יוצא מחופתו בשמחה עצומה וברוב פאר והדר, כך השמש יוצאת בכל בוקר להאיר על הארץ בשמחה גדולה ועצומה וברוב פאר והדר. כי מכיוון שכל כולה עסוקה רק לתת ולהשפיע טובה וברכה לנבראים שברא הקב"ה בעולמו ואינה עסוקה בעצמה כלל, ממילא אין שום דבר בעולם שמסוגל להעיב על שמחתה.
בגלל שהשמש לא נפגעה כלל מדבריה של הירח והמשיכה להיות בשמחה גדולה, לכן זכתה להמשיך להאיר באור גדול ועצום כפי שאנו מכירים אותה בזמן הזה, ובנוסף לכך, לעתיד לבוא יוכפל אורה פי שלוש מאות ארבעים ושלוש פעמים, כמו שנאמר: "ואור החמה יהיה שבעתיים כאור שבעת הימים".
ואוהביו – כצאת השמש
כל אדם שאוחז במידתה של השמש: כשמעליבים אותו הוא שומע את עלבונו ושותק ואינו משיב כלל – בסופו של דבר אורו יגדל ויזרח לאין שיעור, ומעליביו ירדו מטה עד שיצטרכו לו כפי שהירח נצרכת לאורה של השמש, ובנוסף לכך, לעתיד לבוא פניו יאירו ממש כאורה של השמש, ולא רק כאורה בזמן הזה, אלא כאורה לעתיד לבוא, כפי שאמרו חז"ל: "הנעלבין ואינן עולבין, שומעין חרפתן ואינן משיבין, עושין מאהבה ושמחין ביסורין, עליהן הכתוב אומר: 'ואוהביו כצאת השמש בגבורתו'".
האמת היא, שכאשר נתעמק במאמר חז"ל זה, נבחין שמוזכרות בו שלוש דרגות, זו למעלה מזו, בצורת קבלת העלבונות:
הדרגה הנמוכה ביותר היא דרגתם של "הנעלבין ואינן עולבין". כאשר מעליבים אותם הם מאוד נעלבים ונפגעים, ובנוסף לכך גם משיבים תשובות ניצחות על עלבונם, אלא שתשובותיהם נאמרות בלשון נקיה ובדרך ארץ ולא בלשון מעליבה ופוגעת ואינם עולבים בחזרה. ובכל זאת, גם הם נחשבים לבעלי דרגה מסוימת, כיון שבדרך כלל מי שמעליבים אותו אינו מצליח לעצור בליבו את עלבונו וממהר להעליב בחזרה.
למעלה מזאת היא דרגתם של ה"שומעין חרפתן ואינן משיבין". כאשר מעליבים אותם לא רק שהם לא מעליבים בחזרה, אלא הם כלל לא משיבים, אפילו לא בלשון נקיה ובדרך ארץ, אלא מקבלים את עלבונם בשתיקה.
דרגה זו בוודאי גבוהה יותר מהדרגה הקודמת, אך בכל זאת אין זו הדרגה הגבוהה ביותר, כיוון שסוף סוף יש להם צער גדול בלב מחמת שחרפו וגידפו אותם, ודבר זה מעיד שעודם שקועים בעצמם וכואב להם מאוד כשמזלזלים בכבודם, ועדיין לא זכו להגיע להרגשת ביטול מוחלט ולמידת נשתוון, עליה אמר בעל "חובת הלבבות": "כי היא העליונה שבמדרגות החסידים ותכלית העבודות!".
למעלה מכולם היא דרגתם של ה"עושין מאהבה ושמחים ביסורין". לא רק שהם כלל לא משיבים תשובות לאלו שמעליבים אותם, ופשיטא שאינם עולבים בחזרה, אלא גם בכלל לא נפגעים מהם, ואין בליבם שום הרגשת צער מכך שפגעו וזלזלו בכבודם, והם מקבלים זאת באהבה ושמחים עד מאוד בייסורים של הביזיונות כמוצאי שלל רב.
פני משה כפני חמה
לפי האמור לעיל שזו הייתה מידתה של השמש – ניתן לומר שהשכר של "כצאת השמש בגבורתו" המובטח לעתיד לבוא למי שאוחז במידתה של השמש כנ"ל, מתייחס בעיקר לבעלי הדרגה השלישית והגבוהה ביותר, ה"עושין מאהבה ושמחים ביסורין", שאינם נפגעים ממי שמעליב אותם ומזלזל בכבודם, ואדרבה, שמחים בכך עד מאוד, משום שאינם עסוקים בעצמם ובטובתם האישית כלל, וכל מהותם היא אך ורק לתת ולתת ושוב לתת, ולעולם לא לרצות לקבל.
כעת נבין מדוע דימו חז"ל את משה רבנו לשמש, כאומרם: "פני משה כפני חמה" – משום שמשה רבנו ע"ה אחז במידתה של השמש ומעולם לא חיפש את טובתו האישית, וכל מהותו הייתה רק לתת ולהשפיע טובה וברכה לכלל עם ישראל.
דוגמא לכך: לאחר שיצאו עם ישראל מים סוף, פלט הים כסף וזהב לרוב, משום שהמצרים עיטרו את סוסיהם בתכשיטי זהב וכסף ואבנים טובות ומרגליות. לאחר שטבעו בים פלט הים את הכל ליבשה, וכל עם ישראל היו עסוקים לאסוף מביזת הים כמה שיותר, מלבד משה רבנו שהתעשרותם של עם ישראל מכספם וזהבם של המצרים שִמחה אותו כאילו התעשר הוא בעצמו.
בדומה לזה: לאחר שנשברו לוחות הברית הראשונות, ציווה הקב"ה את משה רבנו לחצוב בעצמו שני לוחות חדשים של אבן ולהעלותם עימו להר סיני כדי שה' יכתוב עליהם את עשרת הדברות, כמו שנאמר: "ויאמר ה' אל משה פסֹל לך שני לוחות אבנים כראשונים…".
רש"י מפרש שלצורך זאת גילה לו הקב"ה מחצב של אבן יקרה הנקראת 'סנפירינון' אשר כל חתיכה קטנה ממנה שווה הון תועפות. ואמר לו הקב"ה לחצוב ממחצב זה את שני הלוחות ואת כל שאר המחצב ייקח לעצמו. אולם משה רבנו לא לקח לעצמו מאומה ממחצב זה, אלא חילק אותו לעם ישראל.
ולמעלה מכל זאת: כאשר עם ישראל חטאו בחטא העגל וביקש הקב"ה לכלותם, עמד משה והרבה בתפילות ותחנונים לפני הקב"ה שיסלח להם, ואף הסכים להשליך את חייו מנגד, ובלבד שיכופר לעם ישראל, כמו שנאמר: "ועתה אם תשא חטאתם, ואם אין מחני נא".
דרכם של מנהיגי האמת
ובדרך זו הלכו והולכים גדולי הצדיקים שבכל דור ודור, ומניחים את כל ענייניהם הפרטיים, מפקירים את כל אשר להם מנפש ועד בשר, ועוסקים תמיד רק בטובתם של עם ישראל. ולא רק את העולם הזה מוסרים הצדיקים למען טובתם של עם ישראל, כי אם גם את העולם הבא שלהם.
בדרך זו על כל אחד ואחד מאיתנו לצעוד. צריכים אנו ללמוד מהשמש לשכוח קצת מעצמנו, להניח בצד את ה'אני' ו'האנכי' שלנו ולחשוב יותר על הזולת.
עלינו להשתדל לתת, לעזור, להטיב ולהועיל לזולת בכל דרך אפשרית, וכמה שפחות לרצות לקבל ולקחת ממנו. אדם צריך להרבות בנתינה לאשתו היקרה, לילדיו האהובים, לשכניו, לחבריו, ובכלל, לכל יהודי בעולם, וזאת גם כאשר לעצמו לא נשאר כלום.
עלינו להחדיר לעומק ליבנו שכל מה שבאנו לעולם זה רק כדי להטיב לזולת ולתת לו, ולא בשביל לקחת לעצמנו. וכל מי שמרבה לתת ולתת ושוב לתת, כמידתה של השמש, סופו להאיר, לזרוח ולגדול בעולם הזה, ולעתיד לבוא יתקיים בו הפסוק: "ואוהביו כצאת השמש בגבורתו".
