מספר הדיין החשוב הגאון רבי יצחק מועלם שליט"א:
בתחילת ההיכרות שלי עם אבינו מו"ר הרב יורם אברג'ל זיע"א הייתי זוכה להגיע לשיעורים שמסר בעיר הקודש ירושלים.
והנה, יום אחד באמצע השיעור, הרב אמר: 'יש גמרא במסכת בבא בתרא אני יאמר לכם את לשונה'.
שמעתי זאת, קמתי מיד לספריה ולקחתי גמרא בבא בתרא על מנת לעקוב יחד אתו… ולפלא, הרב ציטט בשיעור שלשת רבעי דף מילה במילה בעל פה ולא דילג אפילו אות אחת… האמת? הסתחררתי, לא האמנתי איך יכול להיות כדבר הזה…
לאחר השיעור, ניגשתי למורינו הרב ושאלתי: איך זוכים לזכרון פלאי שכזה?
הרב השיב לי: קודם כל תדע לך, שמי שאוהב דבר מסוים הוא לעולם לא ישכח אותו… והראיה, שעל פי רוב אנשים לא שוכחים את מספר הטלפון שלהם, ולמה? כי יש להם ענין לזכור אותו… כך להבדיל אלף אלפי הבדלות לאין קץ, כאשר אדם אוהב את ה' יתברך ואת תורתו הקדושה באמת אינו שוכח מאומה!
ובמילים אלו העיד רבנו על עצמו בעדות טהורה, שאהבתו לה' יתברך טבועה בו בנפשו, וממילא פשוט הוא, שהוא אוהב גם את תורתו הקדושה, שהיא כלי חמדתו של הקב"ה.
בעניין אהבת ה' הקודמת להכל דיבר רבנו בספר "אמרי נועם" על פרשת ויגש:
בפרשתנו התורה מספרת על המפגש המרגש בין יעקב אבינו לבנו חביבו, יוסף הצדיק, כעבור עשרים ושתיים שנים אשר לא ראו זה את זה.
מרוב אהבתו של יוסף לאביו ומגודל שמחתו לפגוש אותו כעבור כל כך הרבה שנים, לא ביקש ממשרתיו הרבים להכין לו את מרכבתו אלא עשה זאת בעצמו, כמו שנאמר: "ויאסר יוסף מרכבתו ויעל לקראת ישראל אביו גשנה", ומוסיפה התורה ואומרת שכאשר נפגשו זה עם זה: "וירא אליו ויפול על צואריו ויבך על צואריו עוד", כלומר, שמרוב התרגשות יוסף בכה על צווארו של יעקב בכי רב.
אלא שהפלא הגדול שבכך הוא, שרק יוסף בכה מרוב התרגשות, ואילו יעקב לא בכה כלל אלא היה עסוק בדבר אחר לגמרי, כפי שמפרש רש"י שם: "אף כאן הרבה והוסיף בבכי יותר על הרגיל, אבל יעקב לא נפל על צווארו של יוסף ולא נשקו, ואמרו רבותינו שהיה קורא את שמע".
דבר זה לכאורה הינו פלא גדול: הלא לא ניתן לתאר את גודל ההשתוקקות שהיתה ליעקב אבינו לראות את יוסף בנו האהוב, כפי שגם אמר לו בהמשך: "אמותה הפעם אחרי ראותי את פניך כי עודך חי", ואם כן, מדוע דווקא ברגע מאושר זה שסוף סוף זכה לפגוש אותו החליט לקרוא קריאת שמע, וכי לא היה ניתן לעשות זאת מאוחר יותר?!
אחד הביאורים לכך הוא: התורה מצוה אותנו לאהוב את ה' יתברך יותר מכל דבר אחר בעולם, כמו שנאמר: "ואהבת את ה' אלקיך בכל לבבך", כלומר, עלינו להקדיש לה' יתברך את כל האהבה שיש בליבנו ללא שום שיור, ולאהוב אותו יותר מכל דבר אחר – יהיה יקר וחשוב לנו ככל שיהיה.
משום כך מצינו בדברי הרמ"א שפסק: "ואסור לאדם לנשק בניו הקטנים בבית הכנסת כדי לקבוע בליבו שאין אהבה כאהבת המקום". הוי אומר שצריך אדם לאהוב את הבורא יתברך אף יותר ממה שאוהב הוא את היקרים ביותר לליבו – ילדיו היקרים.
מבחן האהבה
מידה זו – לאהוב את הבורא יתברך אהבה שאין לה גבול ומיצר, אהבה יותר מכל דבר מכל דבר אחר בעולם – היתה קבועה בליבו של יעקב אבינו במשך כל ימי חייו.
אלא שבשעה זו שעמד יעקב לפגוש את בנו חביבו לאחר שנים רבות שלא ראהו וגאו רגשי אהבתו לבנו למעלה מן הרגיל, התעורר לפתע חשש בליבו שמא בשעה זו עולה אהבתו לבנו על אהבתו לבורא יתברך, חלילה וחס. לכן תיכף ומיד החליט לערוך לעצמו, דווקא ברגע המפגש עם בנו היקר, כעין מבחן ומבדק – את מי באמת הוא אוהב יותר: האם את ה' יתברך, או שמא, חלילה וחס, את בנו אהובו?
לשם כך, גמלה ההחלטה בליבו שברגע שיוסף יגיע אליו יעצור ויקרא קריאת שמע. ואם יצליח להתגבר על רגשותיו ולהתרכז היטב באמירת קריאת שמע – הפותחת בתיבות "ואהבת את ה' אלקיך בכל לבבך" – ללא שום בלבול וטרדה, סימן שגם בשעה זו אוהב הוא את הבורא יתברך יותר מכל. ואם לא יצליח להתרכז באמירתה, סימן שעדיין חסר לו במידת אהבת הבורא.
אכן, זכה יעקב אבינו לעבור את מבחן האהבה בהצלחה מרובה, כפי שמעידים רבותינו שכל כולו היה שקוע ודבוק בדביקות נפלאה במחשבת אהבת הבורא, עד כדי כך שאפילו לא חיבק ונישק את יוסף, וכל שכן שלא בכה.
מן האמור נוכל ללמוד עד כמה צריכים אנו לחזק את רגש אהבתנו לה' יתברך. עלינו לאהוב את הקב"ה יותר מכל דבר אחר בעולם. וכאשר באמת נאהב את הקב"ה יותר מכל, ממילא גם נהיה מוכנים למסור לכבודו את הכל, ולוותר לכבודו על הכל – כי כשאוהבים באמת, מוכנים לתת הכל, ממש הכל!
