ליבו של אבינו מו"ר הרב יורם אברג'ל זיע"א היה נקי מכל שמץ של קפידא על כל אחד מישראל, וזאת על אף הרדיפות הרבות והאכזריות שעבר, אנשים שפגעו בו ובמשפחתו, העלילו עליו, התנכלו לו ואף הביאו למעצרו, אך רבנו בליבו הרחום והגדוש באהבת ישראל אמיתית לא נטר להם ולא שמר להם בליבו כהוא זה, ואף להפך, השתדל לעזור להם ולהועיל להם.
ומספר על כך בנו, מו"ר הרב ישראל אברג'ל שליט"א: "אבא בתחילת דרכו קירב שני יהודים אשר היו רחוקים מאוד מכל שמץ של יהדות זאת בנוסף לבעיות קשות נוספות, ובמשך עשר שנים רצופות השקיע בהם: זמן, כח וכסף. עד שהצליח להעמיד אותם על הרגלים והם נהיו אברכים בכולל שלו.
והנה בשנה העשירית באו לאבא וביקשו ממנו איזה בקשה, אבא הבין שאם הוא ירשה להם יגרם מזה נזק גדול. מאוד. ולכן סירב. אותם שני אנשים, כעסו, והחלו להזיק לאבא ולנו ילדיו בצורה קשה מאוד, בביזיונות חרפות (וגם קצת מכות…) ורסיסים מאותה תקופה נוראה נשארו לשנים רבות…
בשנה האחרונה של אבא בעולם, אחד מאותם שני אנשים נפטר לבית עולמו, אני ישבתי בכולל ולמדתי והנה אנשים ניגשו אלי ואמרו לי: 'הרב ישראל, אתה יודע שהרב השתתף בהלוויה שלו?'
התקשרתי לאבא ולפני שהספקתי לומר משהו, הוא אמר לי באלו המילים: 'בני, אתה יודע שיש לי הרבה כח בעולמות העליונים, אני לא אנוח ולא אשקוט עד שאכניס אותו לגן עדן…!'
לאחר מכן סיפר לי הנהג של אבא, שאבא ישב ברכב במשך כל שעת ההלוויה וקרא כל מיני דברים, ולאחר שנגמרה ההלוויה אמר: 'פניתי לו את כל הדרכים…'".
בעניין מעלת נקיות הלב דיבר רבנו בספר "אמרי נועם" על פרשת נשא:
בחלק מפרשתנו התורה עוסקת בדיניו של מי שנדר להיות נזיר לה' ובכך אסר על עצמו את שתיית היין, את גילוח שערות הראש, ואת ההיטמאות למת.
ענין פרישת הנזיר משתיית יין נכתב בתורה מיד לאחר ענין האשה הסוטה. ושואלים חז"ל: למה נסמכה פרשת נזיר לפרשת סוטה? ומבארים חז"ל: "לומר לך שכל הרואה סוטה בקלקולה יזיר עצמו מן היין".
וכן מפרש רש"י: "למה נסמכה פרשת נזיר לפרשת סוטה? לומר לך שכל הרואה סוטה בקלקולה יזיר עצמו מן היין, שהוא מביא לידי ניאוף".
אלא שלכאורה נשאלת השאלה: אם אכן שתיית יין מסוגלת לגרום לאדם קלות דעת ולהביאו לידי ניאוף וכיו"ב, היה להם לחז"ל להורות הוראה חד משמעית שצריך כל אדם להינזר משתיית יין, ומדוע אמרו חז"ל דווקא ל"רואה סוטה בקלקולה" שיזיר עצמו מן היין?
כדי ליישב זאת, נקדים בקצרה מה שכתבנו זה מכבר את דברי מורנו הבעל שם טוב הק' בביאור מאמר חז"ל: "איזהו חכם, הלומד מכל אדם", שהוא כמשל המסתכל בראי ורואה מה שאינו כהוגן בגופו או בלבושו ומסדר זאת, כך ממש המסתכל בזולת ורואה בו חסרונות, אין אלו כי אם החסרונות של עצמו, כי הזולת הוא כמו ראי, ומשמים הראו לו חסרונות אלו בזולת כדי ללמדו מה עליו לתקן בעצמו.
בדרך זו פירש הרה"ק ר' יעקב יוסף מפולנאה זיע"א – תלמידו המובהק של הבעל שם טוב הק' – בספרו "תולדות יעקב יוסף" את הפסוק: "אם לא תדעי לך היפה בנשים צאי לך בעקבי הצאן", כלומר, אם לא ברורה לאדם דרגתו הרוחנית ואינו עומד על חסרונותיו, עצתו היא לבחון זאת על ידי הסתכלותו על עם ישראל, צאן מרעיתו של הקב"ה, וכפי הסתכלותו על האחרים, ידע היטב את מצבו הרוחני, אם צדיק הוא אם לאו, וכן מה בדיוק עליו לתקן.
רואה בחסרון
על פי יסוד זה מיושב היטב מה ששאלנו מדוע אמרו חז"ל "שכל הרואה סוטה בקלקולה יזיר עצמו מן היין", ולא אסרו את היין לכל אדם:
היינו כי דווקא לאדם אשר לו זימנה ההשגחה העליונה לראות בת ישראל במצב כה מביש של אשה סוטה הרי זוהי אות ברורה משמים שיש בו בעצמו שייכות לחסרון זה, והסוטה שראה אינה אלא כמראה שנועדה להראות לו את החסרונות שיש בו בעצמו, ולכן חלה עליו החובה להזיר את עצמו מן היין כדי לעקור ולשרש את הפגם והחסרון שהתגלה בנפשו בענין הניאוף. מה שאין כן בשאר האנשים אשר לא זימנה להם ההשגחה העליונה לראות את מעשה הסוטה, שמע מינה שאין להם שום שייכות לענין זה, וממילא אין שום צורך שיזירו את עצמם מן היין.
עוד ביארנו בזה, שכל מה שאמר הבעל שם טוב הקדוש שראיית חסרון ופגם בזולת מעידה על חסרונו העצמי של הרואה, זה דווקא במי שכשהוא רואה את הזולת בשעת קלקלתו ליבו מיד מתמלא שנאה וסלידה כלפיו והוא מביט עליו בעין רעה וזלזול. אבל מי שמביט על הזולת בעין טובה ובאהבה אפילו בשעה שרואה אותו חוטא, ומעורר עליו רחמים מן השמים שיזכה לשוב בתשובה שלימה, אין בראייתו שום פגם ופסול, ולא עליה דיבר הבעל שם טוב הקדוש.
לפי זה יובן באופן נפלא גם מה שדקדקו חז"ל בלשונם ואמרו: "שכל הרואה סוטה בקלקולה יזיר עצמו מן היין" (ולא אמרו "הרואה סוטה" בסתמות), משום שיתכן שיתקל האדם במעשה של אשה סוטה אך לא יחשבה באותה שעה לאשה מקולקלת ופגומה וישנא אותה, אלא אדרבה, יתמלא צער ורחמים עליה על שארע לה מעשה מצער שכזה, וידון אותה לכף זכות, ויעורר עליה רחמים מן השמים. ואם כן הדבר הרי שראייה זו אינה מעידה על חסרונו העצמי בנושא הקדושה, וממילא לא עליו נאמר שיזיר עצמו מן היין.
בדרכו של אהרון
דווקא כאשר אותו אדם שנתקל במעשה של אשה סוטה הרי הוא מביט כלפיה כאל אשה מקולקלת ביחס מזלזל וכועס – בבחינת "הרואה סוטה בקלקולה" דווקא – רק אז מעיד הדבר על החסרון שיש ברואה בעצמו בנושא זה של שמירת הקדושה, ועל כן דווקא לו הורו חז"ל שיזיר עצמו מן היין עד שיתקן את הפגם והחיסרון שהתגלה בנפשו.
מיד לאחר פרשת הנזיר, מזכירה התורה את מצות הקב"ה לאהרן הכהן וזרעו אחריו לברך את עם ישראל בברכת כהנים, כמו שנאמר: "כה תברכו את בני ישראל אמור להם, יברכך ה' וישמרך, יאר ה' פניו אליך ויחונך, ישא ה' פניו אליך וישם לך שלום" – וזאת משום שעניין זה מבטא את עיקר תיקון ההסתכלות הרעה של הנזיר על עם ישראל, אשר בעבורה הוצרך להזיר עצמו מן היין כנ"ל. וביאור הדברים:
אהרן הכהן היה בעל לב טוב ועין טובה על כל אחד ואחד מישראל, כמו שאמרו חז"ל שהיה אהרן הכהן "אוהב שלום ורודף שלום אוהב את הבריות ומקרבן לתורה". הוא מעולם לא חיפש חסרונות באנשים. מעולם הוא לא בדק מי הוא האדם אשר לפניו ומה הם מעשיו, אלא קיבל אותו כמות שהוא באהבה ובמאור פנים. הוא מעולם לא פגש אדם "מכוער" במובן הרוחני של הדבר, אלא כל יהודי באשר הוא היה "יפה" בעיניו.
לכן זכה אהרן הכהן להיות צינור של השפעת ברכה לכלל ישראל, וזיכה כן לכל זרעו אחריו שתהיה להם המצוה והזכות לברך את עם ישראל בברכת כהנים, כיון שהשפעת הברכה תלויה בטוב הלב ובטובת העין של המברך, וכמו שכתוב: "טוב עין הוא יבורך" ודרשו חז"ל: "אל תיקרי 'יבורך' אלא 'יברך'". ומכיון שזו היתה מידתו של אהרן הכהן יותר מכל אדם אחר, לכן זכה ש'מפתח הברכה' ינתן דוקא בידו.
מפני בושתם
לכן בנוגע לפטירתו של אהרן נאמר: "ויבכו את אהרן שלושים יום כל בית ישראל", ומבאר המדרש שבפטירתו של משה רבנו לא בכו כל העם, מפני שמשה רבנו היה מוכיחם על מעשיהם הרעים, ואילו בפטירתו של אהרן הכהן בכו "כל בית ישראל", משום שאהרן הכהן מעולם לא אמר לאיש או לאשה שהם עשו מעשה שאינו רצוי, ומעולם לא דן שום אדם לכף חובה.
ומספר המדרש בלשון קודשו:
"כשהיה אהרן מהלך בדרך, אם פגע באדם רע או רשע היה נותן לו שלום. למחר ביקש אותו האיש לילך ולעבור עבירה, אמר: 'אוי לי, איך אשא פני ואראה את אהרן? בושתי הימנו – שנתן לי שלום', ונמצא אותו אדם מונע עצמו מלילך לעבירה.
וכן שני בני אדם שעושים מריבה זה עם זה, הלך אהרן וישב לו אצל אחד מהן ואומר לו: 'ראה חברך מה הוא אומר – אהיה מטרף את ליבי, מחליש את דעתי, מתלש בשערי, איך אשא עיני ואראה בחברי? בושתי הימנו, שאני הוא שסרחתי עליו'. והיה אהרן יושב אצלו עד שמוציא כל קנאה שבליבו. שוב הולך אצל חברו ואומר לו כענין זה, וכשפגעו זה בזה חבקו ונשקו זה לזה".
בזמנו של אהרן היו אלפי זוגות בישראל שרצו להפרד זה מזה. מיד כששמע אהרן הכהן על זוג שכזה היה ממהר ובא אליהם ואומר להם: 'אני לא מסכים לכך בשום אופן. אם אתם מכבדים אותי תעשו שלום ביניכם'. ומחמת בושתם מאהרן הכהן וכן מחמת חיבתם אליו היו מתאמצים ועושים שלום ביניהם. ולאחר מכן כשהיה נולד להם בשעה טובה בן נוסף היו קוראים את שמו בישראל "אהרן", משום שבן זה נולד רק בזכותו של אהרן הכהן. ומשום כך היו אלפי ילדים בעם ישראל שהיה שמם "אהרן".
והלכת בדרכיו
מידה טובה נוספת היתה לאהרן הכהן אשר בעבורה זכה להיות צינור להעברת הברכה לעולם – שהיה סולח תכף ומיד לכל מי שציער אותו ומעולם לא היתה בליבו הקפדה כלשהי על שום אדם מישראל. ובגלל שבליבו של אהרן הכהן לא היתה קפידה כלשהי על מישהו מישראל, לכן גם היה לו את הכח להסיר את כל הקפידות מליבם של האנשים שהיו מתקוטטים זה עם זה ומקפ ידים זה על זה ולעשות שלום ביניהם.
מצינו לאדמו"ר הזקן שכתב שמכך שלאחר שאנו מבקשים בתפילת העמידה "סלח לנו אבינו כי חטאנו מחול לנו מלכנו כי פשענו…", אנו גם חותמים את הברכה ואומרים "ברוך אתה ה' חנון המרבה לסלוח" – מוכח שהדבר ברור ללא צל של ספק שמיד לאחר שבקשנו סליחה מהקב"ה הקב"ה אכן סלח לנו, כי אילו היה אפילו ספק קל שמא ה' לא סולח, אם כן, לא היה לנו לברך "ברוך אתה ה' חנון המרבה לסלוח", שהרי כלל בידינו שספק ברכות להקל משום חשש ברכה לבטלה.
ומאחר שמצווים אנו לדבוק במידותיו של הקב"ה וללכת בדרכיו, כמו שנאמר: "והלכת בדרכיו", על כן חובתנו היא לאחוז במידתו של הקב"ה שהוא חנון ומרבה לסלוח, ולמחול ולסלוח מכל הלב לכל מי שפגע בנו וגרם לנו צער.
ובפרט אם בא אדם וביקש מחילה מחברו על אשר ציער אותו, שאז בוודאי שאסור לו לנהוג באכזריות ולהתעקש שלא לסלוח לו חלילה, ומי שלא מוכן לסלוח לחברו בשעה שהוא מבקש ממנו מחילה – מאותו יום גם הקב"ה, מידה כנגד מידה, לא יעתר לבקשתו כאשר יאמר "סלח לנו אבינו כי חטאנו מחול לנו מלכנו כי פשענו". מאידך, אדם שהוא סלחן – גם הקב"ה תמיד יסלח לו.
אפילו בקוטע יד חברו וכיו"ב, שזהו נזק שאי אפשר לתקנו, אף על פי כן מובא בגמרא שאסור לנחבל להיות אכזרי מלמחול לזה שחבל בו אם הוא בא ומבקש את סליחתו.
לב טהור
למדו זאת חז"ל מאברהם אבינו ע"ה, שאף על פי שאבימלך נהג בשרה אשת אברהם מנהג בזיון שאין כדוגמתו ולקחה מתחת בעלה וכו', בכל זאת כששמע אברהם שאבימלך וכל ביתו נענשו על כך משמים בחומרה גדולה, כמו שנאמר: "כי עצור עצר ה' בעד כל רחם לבית אבימלך על דבר שרה אשת אברהם", וראה שאבימלך מביע חרטה על מעשהו, כמו שנאמר: "ויקח אבימלך צאן ובקר ועבדים ושפחות ויתן לאברהם וישב לו את שרה אשתו, ויאמר אבימלך הנה ארצי לפניך בטוב בעיניך שב…" – לא היה אברהם אכזרי ועמד על מידותיו, אלא מיד מחל לו מכל הלב, ובנוסף לכך אף נשא תפילה בעדו, כמו שנאמר: "ויתפלל אברהם אל האלקים וירפא אלקים את אבימלך ואת אשתו ואמהותיו וילדו".
בשכר זאת שילם הקב"ה לאברהם אבינו ושרה אשתו שכר גדול ועצום ומילא את משאלת חייהם לחבוק בן זכר, כפי שרואים שמיד לאחר שסלח אברהם לאבימלך נאמר: "וה' פקד את שרה כאשר אמר ויעש ה' לשרה כאשר דיבר, ותהר ותלד שרה לאברהם בן לזקוניו" – הוא יצחק אבינו ע"ה. וכמו כן כל אדם שמוחל על צערו ועלבונו וממהר לסלוח למי שציער אותו, גם הקב"ה ממהר לקבל את תפילתו ולמלא את משאלות ליבו.
זוהי בעצם עיקר עבודתנו בעולם הזה – לזכות למידת "לב טהור", וכדברי האור החיים הקדוש: "שיהיה לו לב טהור ונקי, כדרך שהתפלל דוד 'לב טהור ברא לי אלקים…', וירחיק ממנו שנאת הבריות והקנאה והתחרות והמשטמה…".
מכיון שזוהי התכלית והשלמות הגדולה ביותר, על כן בכל פעם הקב"ה בוחן את האדם, בבחינת "ה' צדיק יבחן", ומביא עליו נסיונות כבדים בנושא זה של "לב טהור" מבני ביתו, שכניו, חבריו לעבודה וכל כיו"ב, ובודק אותו אם יהיה סלחן ומחלן או שמא אכזרי וקפדן. ואם האדם מצליח לסלוח באותו רגע למצעריו ולטהר את ליבו מכל קפידה, הרי הצליח במבחן. ושכרו של המצליח במבחן של הקב"ה הוא – שהקב"ה יגדל את מעלתו מעלה מעלה ויצליחהו בכל דרכיו.
