פיזור הצדקה של אבינו מו"ר הרב יורם אברג'ל זיע"א היה ברוחב לב ובשפע, מתוך אהבת ישראל אמיתית ורחמנות אבהית כלפי כל אחד הנזקק לכך. משפחות רבות היו תלויות בו, ומעגל הצדקה של רבנו עבד כל שבוע ללא חשבון ובצנעה גדולה.

הדיין החשוב הרה"ג ר' יצחק מועלם שליט"א מביא עדות אחת מני אלפים ממקרי הצדקה של רבנו:

"הרב פנה אלי, וביקש שאברר לו אודות משפחה מסוימת שידוע לו שהם זקוקים לעזרה כספית והוא מעוניין לדעת את הכתובת המדויקת שלהם. 

עברו יומיים מאז הבקשה. הרמתי טלפון למשפחה וביקשתי לדעת את הכתובת שלהם. סיפרתי להם שאי"ה מחר אני יהיה אצל הרב יורם, והוא יביא לי מעטפה עם סכום כסף הגון ומכובד בעבורם.

'מחילה כבוד הרב'… השיבו לי מעבר לקו, 'אבל כבר אתמול הגיעה אלינו מעטפה מהרב יורם עם כסף לקראת החג'…

שוב עמדתי המום ולא הבנתי מה קורה. למחרת, הייתי אצל הרב וסיפרתי לו מה שהיה. ואז אמר לי מורינו הרב: מה אני אעשה?! אמרתי לך שתברר, וכוונתי היתה שמיד תברר, מבלי להתמהמה אפילו רגע אחד, וזה לקח לך יומיים… איך אפשר להשאיר משפחה שלימה יומיים נוספים במצבם הקשה ובפרט שאנו מתקרבים לחג, ורציתי להסיר מלבם כל נדנוד של עצב ודאגה, לכן התאמצתי מאוד לברר עליהם ושלחתי את הכסף במהירות האפשרית!"

זה היה הצדקה של הרב, מלאה ברוך ורחמים מתוך מחשבה ודאגה לקטנות ביותר ועטופה באהבה אין סופית.

בעניין מעלת החיבור לצדיק ונתינת צדקה דיבר רבנו בספר "אמרי נועם" על פרשת כי תשא:

פרשתנו פותחת במצות נתינת מחצית השקל, כמו שכתוב: "זה יתנו כל העובר על הפקדים מחצית השקל בשקל הקדש". וידועה שאלת המפרשים מדוע ציותה התורה לתת מחצית השקל דווקא ולא שקל שלם או כל סכום אחר?

אכן, ביאורים רבים נאמרו לכך, ונוסף על כולם יש לומר שהתורה ציותה לתת דווקא מחצית השקל משום שבתיבת "מחצית" ישנו רמז נפלא לעבודתו של כל אחד ואחד מישראל:

במרכזה של תיבת "מחצית" ניצבת האות צ', והקרובות אליה משני צדדיה הן האותיות "חי", והרחוקות ממנה משני צדדיה הן האותיות "מת". והכוונה בזה היא, שמי שזוכה להיות קרוב לצדיק אמת (הנרמז באות צ') הרי הוא מושך על עצמו מן השמים שפע של חיים גשמיים ורוחניים דרך צינורו של הצדיק, והרי הוא בבחינת "חי".

אולם מי שחלילה מרחיק את עצמו מן הצדיקים, ומכל שכן מי שחלילה חולק על הצדיקים וגורם להם צער ועגמת נפש, הרי הוא מפריד את עצמו משורש החיים העליונים, ומושך על עצמו יסורים קשים ומרים אשר אין להם מרפא, והרי הוא בבחינת "מת", רחמנא ליצלן.

בנוסף לכך: האות צ' רומזת על מצות נתינת צדקה, אשר בימינו היא עיקר ענינה של מצוות נתינת מחצית השקל. והכוונה בזה היא, שמי שזוכה להיות קרוב למצות הצדקה, ומרבה לתת צדקה לכל נצרך ביד רחבה ובמאור פנים ושמחת לבב – מציל את עצמו ואת בני ביתו מכל פגע ונזק, כמו שכתוב "וצדקה תציל ממוות", וכן מושך עליו ועליהם שפע של חיים טובים וארוכים כמו שכתוב: "רודף צדקה וחסד ימצא חיים צדקה וכבוד", והרי הוא בבחינת "חי".

אך מי שחלילה מרחיק עצמו מן הצדקה ומעלים עינו מן העניים, מפריד את עצמו משורש החיים, ומושך על עצמו ייסורים קשים ומרים. ולא לחינם היה שגור בפיהם של אבותינו שבית שדלתו פתוחה לעניים, אינה פתוחה לרופאים או לכל בשורה רעה אחרת – וההפך מובן מאליו.

"וצדקה תציל ממות"

מפורסם המעשה המובא בגמרא שלרבי עקיבא היתה בת שכל החוזים בכוכבים חזו שבליל חופתה יכישה נחש ותמות. בהגיע אותו לילה רבי עקיבא דאג מאוד, אולם לשמחתו הרבה בבוקר הוא מצא את ביתו בריאה ושלימה. ואז סיפרה לו ביתו שכאשר עלתה לישון בלילה נעצה את סיכת ראשה בכותל הסמוך למיטתה, ובבוקר כשלקחה שוב את הסיכה מצאה שהיא נעצה את הסיכה בעינו של נחש שהיה אורב לה להכיש אותה והרגה אותו, ובכך ניצלו חייה.

רבי עקיבא הבין שנס גדול נעשה לביתו היקרה, לכן שאל אותה אם עשתה בלילה האחרון איזה מעשה טוב שבזכותו התבטלה מעליה הגזירה ונעשה לה נס. ואז סיפרה לו ביתו: 'בליל החתונה עמד בפתח מקום הסעודה איזה עני רעב, ומכיון שהיו כולם טרודים בשמחה ובסעודה אף אחד לא שם את ליבו אליו. כשראיתי אותו לקחתי את מנת האוכל המיוחדת שהכינו לי ונתתיה לו כדי שישביע את רעבונו'.

וכששמע רבי עקיבא את סיפורה, כל כך התרגש מגודל כוחה ומעלתה של מצוות הצדקה, ויצא ודרש לכל הלומדים בבית המדרש: "וצדקה תציל ממוות" – ולא ממיתה משונה בלבד, אלא ממיתה עצמה.