מספר מו"ר הרב ישראל אברג'ל שליט"א על אביו, מו"ר הרב יורם אברג'ל זיע"א, סיפור מצמרר המעיד כאלף עדים על מעלת רבנו, שדאגתו לזולת היתה בנפשו והושמה לנגד עיניו הרבה לפני דאגתו לעצמו:
היה זה לפני כעשרים וחמש שנה, כאשר נסענו יחד בחול המועד סוכות לברית מילה בעיר בני ברק, ובחזור בצומת קצא"א התנגש בנו רכב בעוצמה רבה לאחר שעשה טעות חמורה בכביש ולא נתן לנו זכות קדימה.
היו אלו רגעים קשים ונוראים, אבא מארי התייסר בייסורי תופת עד שאמר לנו: בבקשה מכם תחברו לי את הרגל לגוף. הוא הרגיש שהרגל התנתקה מהמקום, למרות שכלפי חוץ היא נראתה מחוברת… מה שלאחר מכן התברר שהרגל עליה דיבר ממש התרסקה – והתגלו בה כשבעה עשר (!) שברים קשים מאוד.
אמבולנס שהגיע למקום פינה אותו בדחיפות לבית החולים. והפרופסור שטיפל בו הסתכל על הצילומים ואמר שמדובר בשבר מסוכן מאוד ועוד הלילה עליו לעבור ניתוח מורכב ברגל. הרופא ניבא לו שהוא לא יוכל לחזור ללכת על הרגלים במשך שנה שלימה, אך תהילות לה' יתברך שכבר שבועיים לאחר התאונה הוא חזר ללכת על הרגלים. מה שגרם לקידוש ה' גדול מאוד.
והנה, באותן שעות קשות בהם אבא מארי ע"ה התייסר בייסורי תופת, פנה לאחי ושאלו: בבקשה תגיד לי, הכי חשוב, מה שלום הנהג שפגע בנו? אחי אהובי השיב לו: ברוך ה', הוא שוכב במיטה הסמוכה ומרגיש טוב מאוד. מששמע כך, נרגע ושמח שמחה גדולה.
פלא פלאים לאלו מדרגות של רגישות לזולת הגיע רבנו, שגם בשעה שהוא מתייסר בייסורים קשים, הוא דאג בכל ליבו לנהג שפגע בו, ושמח בשמחה אמיתית לשמוע, שהוא בסדר. זה היה סדר עדיפויותיו של רבנו – קודם כל הזולת, לא משנה מי הוא ומה הוא עשה, ורק אחר כך, הוא עצמו.
בעניין מעלת הלב הטוב כלפי הזולת דיבר רבנו בספר "אמרי נועם" על פרשת בהעלותך:
פרשתנו פותחת במצוה שניתנה לאהרן הכהן להדליק את מנורת המקדש, כמו שנאמר: "בהעלותך את הנרות…".
הדלקת המנורה משמעותה להאיר אור. ודבר זה מתאים דווקא לאהרן הכהן, מפני שעיקר מידתו היתה מידת החסד, ובעל לב טוב ומלא וגדוש באהבה ונתינה, וכמאמר חז"ל שהיה אהרן "אוהב שלום ורודף שלום אוהב את הבריות ומקרבן לתורה", שזהו בחינת הדלקת מנורת המקדש, שעניינה השפעת אור וחסד.
לכן גם זכה אהרן הכהן לשמש כצינור להשפעת הברכה לכלל ישראל, וזיכה כן לכל זרעו אחריו שתהיה להם המצווה והזכות לברך את עם ישראל בברכת כהנים – משום שהשפעת הברכה תלויה בטוּב הלב ובטובת העין של המברך, כמו שכתוב: "טוב עין הוא יבורך" ודרשו חז"ל "אל תיקרי 'יבורך' אלא 'יברך'". וכיון שאהרן הכהן הצטיין בזה באופן מיוחד, זכה שמפתח הברכה יינתן בידו.
גם בהמשך הפרשה שבים אנו ופוגשים את מידת טוב הלב גם באחיו של אהרן הכהן – משה רבנו ע"ה – כשסיפר לו יהושע שאלדד ומידד מתנבאים במחנה, וביקש להפסיק את נבואתם מפאת כבודו של משה, אמר לו משה רבנו: "המקנא אתה לי, ומי יתן כל עם ה' נביאים, כי יתן ה' את רוחו עליהם", כי מחמת טוב ליבו של משה רבנו, שמח בכך שעוד כמה מעם ישראל זוכים לנבואה, ולא הרגיש בכך הפחתה כלשהי בכבודו.
על כן, זכו צדיקים אלו, וכל הצדיקים בהמשך הדורות שהלכו בדרכם, שהיה הקב"ה עושה ניסים גלויים על ידם, ומשדד את כל מערכות הטבע על פי גזירת פיהם.
משום שטבעו של בשר ודם שדואג הוא, ראשית כל, לעצמו, ועיקר שמחתו היא בהצלחתו. ובחינה זו של טובת הלב ושמחתו בהצלחת הזולת, והרצון לדאוג לזולתו יותר ממה שדואג לעצמו, זהו ממש היפך הטבע האנושי. ומכיוון שזכו צדיקים אלו לשנות את טבעם האנושי ולקנות בליבם מידת טוב לב כלפי הזולת, על כן, מידה כנגד מידה, גם הקב"ה נותן כח בידם לשנות את טבע הבריאה.
שלי – שלך
על פי האמור יובן גם מה שאמרו חז"ל: "כל המלמד את בן עם הארץ תורה, אפילו הקב"ה גוזר גזרה – מבטלה בשבילו".
היינו כי בטבע הבריאה הבן ממשיך בדרך אבותיו, ואם האב הוא עם הארץ, על פי הטבע כך צריך להיות גם בנו. ואם כן, אדם שלקח את בנו של עם הארץ ולימדו תורה עד שנתעלה ונעשה תלמיד חכם גדול, שינה והיפך את טבע הבריאה. לכן שכרו, מידה כנגד מידה, שישנה הקב"ה את טבע הבריאה כולה על פי גזירת אמריו, ואף את גזרותיו של ה' יוכל לבטל ולשנות.
זו עבודתו העיקרית של כל אחד – להסיר את הרוע האנושי הטבוע בו, ולפתח בקרבו את המידה הנשגבה של לב טוב כלפי זולתו, עד שישמח בכל ליבו בשמחת זולתו, וידאג לו כפי שדואג לעצמו ויותר מכן, וישפיע לו ממה שנתן לו הבורא, כמידת החסיד האומר: "שלי שלך ושלך שלך".
ובזכות זה ברכות רבות יחולו על ראשו, על דרך שמצינו שהנותן צדקה לעני ומפייסו ומשמחו ומעודדו מחמת ליבו הטוב והרחום, מתברך בברכות עצומות.
ורמז נאה לזה בפסוק: "והיה מעשה הצדקה שלום, ועבודת הצדקה השקט ובטח עד עולם" – המדבר בשכר הצדקה והחסד עם הזולת, הרומזים למידת 'לב טוב', אשר הודות לה יזכה האדם לנחול שפע של ברכות וכל טוב.
