אחד האברכים ניגש למורנו ורבנו הרב יורם מיכאל אברג'ל זיע"א ושטח בפניו את מצוקתו: ה' יתברך חנן אותי בבנים ובנות בריאים ושלמים, אך מאוד שובבים… אני ורעייתי משקיעים שעות על גבי שעות בחינוכם, וזה גוזל מאיתנו כוחות רבים, ומבחינתי זה גובל בביטול תורה רציני ומתמשך. מה עלינו לעשות?
הרב השיב לו: ומה חשבת, שילדים גדלים לבד?! אני יודע שרק קוצים לבד! כל חקלאי יודע שאם הוא רוצה ששדהו תניב יבול מבורך, עליו להשקיע מאמצים רבים ללא הרף. כמאמר הכתוב: "הזורעים בדמעה ברינה יקצורו".
אתה ורעייתך שותפים עם ה' יתברך בילדים, התפקיד שלכם בשותפות הוא חינוך הילדים לתורה ויראת שמים, וחלילה לכם למעול בשותפות! לא שייך להגדיר את מלאכת החינוך כ'גוזלת' כוחות. אתם חיים בשביל החינוך, מקבלים כוחות בשביל החינוך, ומשמחים את ה' יתברך במלאכת החינוך. ובוודאי שמלאכת החינוך אינה גובלת בביטול תורה, שהרי החינוך זהו קיומה של התורה לדורות הבאים.
ה' יתברך אהב את אברהם אבינו רק בגלל שהוא חינך את זרעו אחריו לתורה ויראת שמים, שנאמר: "כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט". וכתב רש"י הקדוש – פירוש המילה 'ידעתיו' חיבבתיו וקירבתיו אצלי.
דע לך! ככל שתשקיעו יותר מאמץ ויגיעה במלאכת החינוך, כך בעתיד תרוו נחת דקדושה. כי מסירות נפש מעניקה יציבות ונצחיות.
מיותר לציין, שאברך זה הפנים את המשימה המוטלת עליו ועל רעייתו, ומאותה שיחת קודש הם השקיעו בשמחה את כל כוחותיהם בחינוך הילדים לתורה ויראת שמים. השנים חלפו וההשקעה המאומצת הביאה לקצירת יבול רוחני נפלא – בית של תורה, נחת דקדושה ושמחה תמידית.
בהקשר לכך נאיר נקודת אור מתוך הספר הקדוש אמרי נועם:
בתחילת דרכו של יוסף הצדיק עברו עליו שנים רבות של ייסורי גוף ונפש קשים ביותר. כבר מגיל צעיר הוא נרדף על ידי אחיו, עד שלבסוף נהגו בו באכזריות רבה, עקרו אותו מחיק אביו וביתו החם, ומכרו אותו לידיהם של פושעים ורוצחים. בהמשך לכך הורד יוסף למצרים והתגלגל לבית האסורים, ושהה שם במשך שתים עשרה שנים.
מי יכול לתאר את הצער העצום שליווה את יוסף בכל יום ויום ובכל שעה ושעה בשנים הקשות הללו. אך גם לייסוריו הקשים של יוסף נקצב זמן בשמים, כיון שזוהי מידתם של הייסורים – מצד אחד הם רעים וקשים, אך מצד שני הם נאמנים להרפות מהאדם בדיוק בזמן שנקצב להם משמים, ואינם מתעכבים אפילו רגע אחד נוסף, כמו שנאמר: "וחוליים רעים ונאמנים", ופירשו חז"ל: 'רעים בשליחותן ונאמנים בשבועתן' – שבשעה שמשגרים אותם על האדם, משביעים אותם שלא ילכו אליו אלא ביום פלוני, ולא יצאו ממנו אלא ביום פלוני ובשעה פלונית ועל ידי רופא פלוני ועל ידי תרופה פלונית, וכאשר מגיע זמן זה מיד הם יוצאים.
וזוהי המשמעות של פתיחת פרשתנו: "ויהי מקץ" – לאמור, שבשלב זה הגיע הקץ לחושכו וסבלו של יוסף, כמאמר הכתוב: "קץ שם לחושך", ומכאן ואילך החלה עלייתו של יוסף ממדרגה למדרגה וממעלה למעלה עד רום המעלות. וכשם שירידתו של יוסף הייתה על ידי חלומות, שהרי בגלל החלומות שחלם שנאוהו אחיו ושלחו בו את ידם – כך גם עלייתו של יוסף היתה על ידי חלומות, בזכות שסייע הקב"ה ביד יוסף לפתור את החלומות של שר המשקים ושר האופים (עליהם קראנו בסיום הפרשה הקודמת), ולאחר מכן את חלומותיו של פרעה, פתרון מושלם, עלה לגדולה ונעשה מלך על כל מצרים, שהייתה מעצמת העל של אותה תקופה, וממילא נעשה מלך על כל העולם.
וראה זה פלא: בכל סיפורו של יוסף אנו נתקלים בשישה חלומות: שני חלומות שחלם יוסף בתחילת פרשת "וישב", שני חלומות שחלמו שר המשקים ושר האופים בסוף פרשת "וישב", ושני החלומות שחלם פרעה בתחילת פרשתנו – אשר שישה חלומות אלו הם כנגד ספירת היסוד, שהיא הספירה השישית (מתוך שבע הספירות התחתונות, שהן: חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד ומלכות), המכוונת כנגד יוסף הצדיק, כידוע. והודות לששת החלומות הללו זכה יוסף הצדיק למלוך מעת עומדו לפני פרעה בהיותו בגיל שלושים, עד עת פטירתו בגיל מאה ועשר, במשך שמונים שנה – כמספר תיבת "יסוד".
זוהי דרכם של צדיקי האמת שבכל דור ודור – תחילתה ייסורים וסופה שלווה, ועליה נאמר: "ואורח צדיקים כאור נוגה הולך ואור עד נכון היום". כלומר, דרכם דומה לאור חזק הבוקע מתוך חושך אפילה, ולאט לאט הולך ומתחזק עד שמגיע לשיא תוקפו ואורו.
בתחילת דרכם של הצדיקים הם חווים חושך גדול וסמיך, עוני, ייסורים, מחלוקות ובזיונות, רדיפות ומרירות, אך הם מקבלים הכל באהבה ובשמחה, לכבוד ה' יתברך. אולם בהמשך הדרך, ה' יתברך מגלה את אורם ומפרסם את שמם הטוב בכל העולם כולו, ומביא עליהם שפע של נחת רוח ועונג עילאי, עד שהם חשים כאן בעולם הזה מעין עולם הבא ממש. כפי שנהגו תלמידי רבי אמי לברך זה את זה לפני שהיו נפרדים זה מזה: "עולמך תראה בחייך".
הסיבה לכך שתחילת דרכם של הצדיקים מלאה בקשיים וייסורים – משום שהקב"ה חפץ שהצדיקים ימסרו את נפשם על עבודתו הקדושה בלימוד התורה ועבודת התפילה, ועל ידי זה יהיה לה קיום נצחי. כי כל דבר שנקנה במסירות נפש יש לו קיום נצחי, ולעומת זאת, דבר שמשיגים כלאחר יד, ללא שום מאמץ וטרחה מיוחדים, הרי הוא זמני בלבד.
לדוגמא: גם 'הר המוריה' ('הר הבית') וגם 'הר סיני' בתחילת דרכם היו קדושים בעקבות מעשה נשגב שארע על גביהם. על הר המוריה עקד אברהם אבינו ע"ה את יצחק בנו כדי להעלותו כעולה וכקרבן לה'. ועל הר סיני ניתנה התורה לעם ישראל בקולות ברקים ואש גדולה, מפני גילוי השכינה שהיה עליו.
בכל זאת, הר סיני, מיד לאחר סיום מעמד מתן תורה, חזר להיות הר פשוט ככל ההרים ולא נותרה בו שום קדושה מיוחדת. לעומתו, הר המוריה, מעת מעשה העקדה ועד עצם היום הזה עומד הוא בקדושתו, ואסור לטמאים להתקרב אליו.
הסיבה לכך היא, משום שבהר סיני עם ישראל לא עשו מצידם מסירות נפש מיוחדת כדי לזכות לקבל את התורה הקדושה. לפי דברי חז"ל בבוקרו של יום מתן תורה עם ישראל עוד נותרו לישון על מיטתם עד שהקב"ה שלח את משה רבנו להעירם ולזרזם לבוא לקבל את התורה. ומכיוון שלא הייתה שם מסירות נפש, לכן גם הקדושה ששכנה על הר סיני הייתה זמנית בלבד.
לעומת זאת, 'עקדת יצחק' בהר המוריה הייתה כולה מסירות נפש טוטאלית, הן מצד אברהם אבינו ע"ה – שהתרצה לשחוט את בנו אהובו אשר נולד לו לאחר מאה שנות צפייה. והן מצד יצחק אבינו ע"ה – שפשט את צווארו על גבי המזבח בשמחה, כדי לעשות רצון קונו. ולכן הקדושה ששכנה עליו מתוך מסירות נפש נקבעה בו לנצח נצחים.
נמצינו למדים – דווקא ההתמסרות מתוך קושי מעצימה את התוצאה ומעניקה לה נצחיות. כגון: אדם שנתקל בסוגיא קשה במיוחד בסדר לימודו בגמרא, ובחר להעמיק ולהתבונן בכל פרטי הסוגיא מתוך עמל ויגיעה, ולסכמם אחד לאחד, עד שכל הסוגיא נעשתה בהירה ומאירה – סוגיא זו לא תשכח ממנו לעולם, והקדושה שלה תלווהו כל ימי חייו, כיון שטרח והתאמץ מאוד להבינה. לעומת זאת, מי שבחר שלא להשקיע מאמץ רב בהבנתה, אלא עבר עליה במהירות, באופן שטחי ורדוד, השפעת הסוגיא עליו תהיה זמנית מאוד. וכמובן, הוא לא יזכור ממנה דבר וחצי דבר.
דוגמא נוספת, והפעם מהנושא ה"בוער" ביותר בדור שלנו – נושא חינוך הילדים: הורים שמשקיעים ומתאמצים בעניין חינוך ילדיהם בדרך התורה הקדושה ללא שום פשרות והקלות למיניהן, עוד יזכו בעתיד לראות את ילדיהם פורחים ומשגשגים ובונים בתים לתפארת, וירוו מהם רוב נחת דקדושה לאורך ימים ושנים טובות ונעימות.
ישנם הורים שטורחים טרחה רבה בחינוך ילדיהם היקרים ולא מחפשים 'חיים קלים'. הם משקיעים זמן ומאמץ לשנן עם כל ילד וילד את מה שלמד בכיתה, להכין איתו שיעורי בית, ללמוד איתו למבחנים וכו'. הם נמצאים בקשר מתמיד עם המחנכים, מגלים התעניינות ומשתפים פעולה בכל הטעון שיפור. נוסף לכך, במשך כל שעות היממה הם מתרוצצים אחרי ילדיהם כדי לוודא שהם מתנהגים כראוי, מתחברים לילדים טובים, ולא הולכים להיכן שלא צריך ללכת… אין ספק שלהורים כאלה אין הרבה זמן של מנוחה. הטרחה והעמל היא מנת חלקם, אולם זהו רק בתחילת החיים, אך בהמשך חייהם – כאשר ילדיהם יגדלו ויבנו בתים לתפארת, ואת שולחנם יפארו נכדים ונינים מתוקים מדבש ונופת צופים, מלאים זיו ומפיקים נוגה של טוהר וקדושה, מעוטרים במידות טובות ובחכמה נפלאה – או אז הם יראו את פירותיה המתוקים של טרחתם, וליבם יתמלא אושר ושמחה עד אין קץ. וגם כאשר יגיע יומם האחרון עלי אדמות, לאחר אריכות ימים ושנים, הם יוכלו לעצום את עיניהם מתוך שלווה וחדווה עמוקה, על כך שברוך ה' הותירו אחריהם בעולם זרע קודש, יהודים נאמנים, שרוח המקום ורוח הבריות נוחה מהם.
לעומת זאת, מי שלא משקיע בעניין זה מאמץ גדול, ומעדיף לחיות 'חיים קלים' ולהניח לילדיו לגדול לבד – גם אם ילדיו מטבעם הם ילדים טובים ויש להם את כל הסיכויים להצליח לפרוח ולשגשג, זה לא יחזיק מעמד לאורך זמן רב, ומתי שהוא תהיה להם נסיגה משמעותית, כיון שלא הושקעה בחינוך שלהם מסירות נפש, וכל דבר שהוא חסר מסירות נפש חסר בו המרכיב הנצחי.
כן הדבר בנוגע לכל עניין אחר בעבודת ה' – כל מה שאדם זכה להשיג במסירות נפש ובריבוי תפילות ותחינות, יהיה לו קיום נצחי, ורישומו בנפש ייחקק לעולם.
