מעשה שהיה במשפחה קשת יום שהיתה רגילה בכל ערב שבת קודש לקבל מעטפה הגונה לכבוד שבת מאבינו מו"ר הרב יורם אברג'ל זיע"א הקדוש.
יום ששי אחד לאחר התפילה בהנץ החמה, שיעור התורה וקריאת הפרשה שנים מקרא ואחד תרגום, היה עומס גדול מאוד של אנשים בקבלת הקהל, דבר שגרם קצת להיסח הדעת… ומחמת כן התעכב רבנו מעט עם המעטפות… לפתע, הוא התעשת ונזכר שהשעה מאוחרת ועליו למהר לשלוח אותם למחוז חפצם… תיכף ומיד הוא ארגן את מה שצריך, ומסר את המעטפות לשליח וציוה עליו לרוץ במהירות לסוּפר 'פלוני' ושם בקופה הוא ימצא גברת 'פלונית' ויתן לה את המעטפה המיועדת לה… בנוסף, הוא הזהיר אותו שיזדרז ככל שיוכל כיון שאותה אשה זקוקה לזה כמו אויר לנשימה…
ובאמת מה היה עם אותה אשה?
בשעות הבוקר, כאשר ישבה בביתה וראתה שהשעה מתאחרת והמעטפה של הרב עדיין לא הגיעה… אמרה לעצמה: את השבת אי אפשר לדחות, ואת ההכנות המנימליות חייבים לעשות. לכן, היא החלה לצעוד ברגליה לעבר הסוּפר לעשות קניות… אמרה: 'אני אלך על הנס ואקנה מה שאני רגילה כמדי שבוע, כפי אשר הורגלתי לקבל ממורינו הרב… למרות שעדיין אין בידי מאומה'! היא העמיסה את העגלה בכל טוב לכבוד שבת קודש… ומשהגיעה לקופה 'וכסף אַיִן'… החלה בבושת פנים גדולה להוריד מצרכים מהעגלה…
לפתע… הגיע בנשימה עצורה השליח של הרב ואמר לה: את גברת פלונית? הרב שלח אותי לכאן ואמר לי שבקופה אמצא אשה בשם 'פלונית אלמונית'… ומעתה, את יכולה להחזיר את כל מה שהורדת מהעגלה…
כך היו פועליו של רבנו, בשלמות ובדיוק, בלי הנחות ותרוצים, מצווה תמימה שעולה כליל לה'
בעניין מעלת עשיית מצווה בשלימות דיבר רבנו בספר "אמרי נועם" על פרשת וירא:
בסיום פרשתנו אנו קוראים על הניסיון העשירי והאחרון שהקב"ה ניסה בו את אברהם אבינו ע"ה – לקחת את בנו אהובו שנולד לו לאחר מאה שנות ציפיה, לשוחטו, ולהעלותו לפניו לקרבן עולה.
ללא כל שהייה אברהם אבינו משכים מוקדם בבוקר והולך עם בנו יצחק להר המוריה, עוקדו על גבי המזבח, מניח על צווארו את המאכלת, ופתאום יורד מלאך מן השמים, מונע בעדו לעשות זאת, ואומר לו: "אל תשלח ידך אל הנער ואל תעש לו מאומה כי עתה ידעתי כי ירא אלקים אתה ולא חשכת את בנך את יחידך ממני", כי רצון הבורא היה רק לנסות את אברהם אם ישמע למצוותו, ולא שישחט את יצחק בפועל.
אלא שצריך להבין: מהי כוונת המלאך באומרו "ממני", הלא די היה שיאמר: "עתה ידעתי כי ירא אלקים אתה ולא חשכת את בנך את יחידך"? ובפרט שבהמשך הפסוקים נאמר: "ויקרא מלאך ה' אל אברהם שנית מן השמים ויאמר בי נשבעתי נאום ה' כי יען אשר עשית את הדבר הזה ולא חשכת את בנך את יחידך" – ללא תיבת "ממני", ומהי כוונתו של המלאך באמרו כאן "ממני"?
הדבר יבואר בהקדים דברי התנא רבי אליעזר בן יעקב במשנה: "העושה מצוה אחת, קונה לו פרקליט אחד". כלומר, כשאדם זוכה לעשות מצוה, מאותה מצוה נברא בשמים מלאך שהולך לפני ה' ומספר לו על המצוה שקיים אותו האיש שברא אותו, ומליץ זכות בעדו.
אלא שלכאורה ניתן לחשוב שהדברים אמורים רק כאשר אכן זכה האדם לקיים את המצוה בפועל, אך אם חשב האדם לעשות מצוה והשתדל על כך בכל כוחו, אך לבסוף לא עלה הדבר בידו ולא קיים המצוה בפועל, במקרה כזה לא נברא שום מלאך שהרי בסופו של דבר האדם לא קיים את המצוה.
מחשב טובה הקב"ה מצרפה למעשה
על כן באים חז"ל ואומרים: "חשב אדם לעשות מצוה ונאנס ולא עשאה מעלה עליו הכתוב כאילו עשאה", וכן אמרו חז"ל: "מחשבה טובה הקב"ה מצרפה למעשה". כלומר, גם אם בפועל לא עלה ביד האדם להוציא את רצונו הטוב לפועל ולקיים את המצוה מחמת אונס כלשהו, בכל זאת נחשב לו בשמים כאילו קיים את המצוה, ואף נברא ממנה מלאך שימליץ טוב בעדו.
כך גם בפרשת העקדה: אמנם אברהם עשה הכל מצידו לקיים את מצות הבורא לשחוט לפניו את בנו, אך הלא בפועל בסופו של דבר אברהם לא שחט את יצחק בנו אלא את האיל, ואם כן היה מקום לחשוב שלא נחשב לאברהם שקיים את המצוה לעקוד את בנו, וכן לא נברא מכך מלאך סנגור. ולכן שלח הקב"ה מלאך משמים אל אברהם כדי להודיעו שמכיון שהיה לו רצון שלם לקיים את מצוותו, ומצידו לא היתה שום מניעה לכך, נחשב לו שקיים זאת בפועל ממש, ומלאך זה שנשלח אליו מן השמים הוא הוא המלאך שנברא מאותה מצוה של העקדה.
זהו מה שאמר המלאך לאברהם: "עתה ידעתי כי ירא אלקים אתה ולא חשכת את בנך את יחידך ממני", כלומר, דע לך שמכיון שיראתך שלימה, ומצידך לא חשכת את בנך מה', ורצית בכל לבך לקיים את מצות הבורא לשוחטו לפניו לקרבן, אף שבפועל נמנע ממך לעשות זאת, נחשב הדבר שקיימת את המצוה בפועל ממש, והראיה לכך – "ממני", כלומר, ממה שנבראתי ממצוה זאת, כפי שתמיד נברא מלאך ממצוה שעושים.
מצווה בשלמות
זוהי גם הסיבה לכך שבמשך כל הדורות עומדת לנו זכות עקדתו של יצחק, וכן אנו מזכירים אותה בתפילתנו: "יהי רצון מלפניך ה'… שתתמלא רחמים עלינו, ובכן, ברוב רחמיך תזכור לנו עקדתו של יצחק אבינו בן אברהם אבינו ע"ה כאילו אפרו צבור ומונח על גבי המזבח, ותביט באפרו לרחם עלינו…" – וזאת אף על פי שבפועל יצחק אבינו כלל לא נשחט ולא נשרף ולא היה אפר כלל, אלא שמכיון שאברהם אבינו עשה מצידו את כל הדרוש כדי לקיים את מצות הבורא לשחוט את יצחק ולהעלותו לפניו לקרבן, ורצה לעשות זאת בלב שלם ובנפש חפצה, מעלה עליו הכתוב כאילו עשה כן בפועל ממש, וכאילו אפרו של יצחק צבור ומונח על גבי המזבח.
ביאור נוסף למאמר המלאך: "עתה ידעתי כי ירא אלקים אתה ולא חשכת את בנך את יחידך ממני" יש לומר, על פי דברי רה"ק ר' זושא מאנפולי זיע"א שאמנם מכל מצוה שעושים נברא מלאך כנ"ל, אך זאת יש לדעת כי לא כל המלאכים הנבראים מן המצוות שווים הם ביופיים ותוארם, כי ממצוה שלימה נברא מלאך שלם וממצוה חסרה נברא מלאך חסר.
ממצוה שנעשית מתוך כוונה שלימה וטהורה לעשות נחת רוח לה', וכן כאשר מעשה המצוה נעשה מתוך דקדוק מירבי בכל פרטי המצוה כפי שמבואר בהלכותיה של המצוה, נברא מלאך שהינו שלם בכל אבריו, ופניו מלאות זיו ומפיקות נוגה וכו'.
אולם ממצוה שאינה נעשית מתוך כוונה שלימה וטהורה אלא מעורבות בה כוונות זרות ופניות למיניהן, וכן מעשה המצוה לא נעשה בדקדוק לפי כל פרטי הלכותיה של המצוה, נברא מלאך חסר ולקוי, פעם ללא רגל, פעם ללא יד, פעם ללא ראש וכו' הכל כפי ערך חסרון המצוה. ומכיון שאין זה מכבודו של ה' שיעמוד לפניו מלאך שבור ורצוץ שכזה, לכן הוא נדחה מלפני ה', ואין באפשרותו להליץ זכות על האדם שברא אותו על ידי מצוותו החסרה.
יראת שמיים במעשה
זהו שאמר המלאך לאברהם אבינו: "עתה ידעתי כי ירא אלקים אתה ולא חשכת את בנך את יחידך ממני", כלומר, יודע אני בברור כי קיימת את מצוותך מתוך יראת אלקים שלימה וטהורה ומתוך שלמות המעשה שאין שלמות גדולה ממנה, והראיה לכך – "ממני", כלומר, מעצם צורתי ותבניתי, שנבראתי שלם בכל אברי, ובתכלית היופי וההידור, מלא זיו ומפיק נוגה, וזאת משום שכמו כן היתה מצוותך שלימה ומהודרת בתכלית השלמות וההידור.
למעשה מה שעל כל אחד ואחד מאיתנו ללמוד משני הביאורים הנזכרים הוא: ראשית כל, שאין לזלזל בשום רצון טוב, גם אם הוא לא יצא לפועל כלל, כיון שמכל רצון טוב העולה בליבו של יהודי נעשים בשמים ענינים גדולים ונשגבים, והוא גורם בכך נחת רוח גדול לה'. ולכן תמיד יש להוסיף ולרצות לעשות עוד ועוד מעשים טובים, ולזכות לקנות עוד ועוד מדרגות נפלאות בעבודת ה' ובלימוד התורה, וזאת גם אם האדם יודע שבפועל הוא מאוד רחוק מזה, ולא נראה לו שיצליח להביא את רצונותיו לידי פועל ממשי.
בעניין זה מובא בזוהר הק': ואין שום רצון טוב שנאבד מלפני המלך הקדוש, ולכן אשרי מי שתמיד מהרהר הרהורים טובים לגבי אדונו, כי אף על פי שאינו יכול לעשות אותם בפועל, הקב"ה מעלה עליו כאילו עשה.
למדים אנו שאם כבר זכינו ויש באפשרותנו לקיים מצוה כלשהי בפועל, עלינו להשתדל בכל כוחנו לקיים את המצוה מתוך כוונה שלימה וטהורה כדי לעשות נחת רוח לה' ולא בכדי להרוויח ריווח כלשהו כמו כבוד, ממון וכו'. כי כוונת המצוה היא נשמת המצוה, ומצוה ללא כוונה כגוף בלא נשמה. וכמו שגוף ללא נשמה לא יכול לזוז לשום מקום, כך מצוה ללא כוונה שלימה לא יכולה לעלות לשמים ולהמליץ טוב על האדם.
מבואר בתקוני הזוהר שהרגשות האהבה והיראה שהאדם מרגיש כלפי הקב"ה בשעה שהוא מקיים מצוה משמשות למצוה כזוג כנפיים לפרוח על ידיהם לשמים כדי להמליץ זכות על האדם, אך מצוה הנעשית "בלא דחילו ורחימו לא פרחא לעילא".
מצווה על כל דקדוקיה
כמו כן יש להשתדל לקיים את המצוה לפי כל דקדוקי ההלכה השייכים לה, כי שלמות המצוה נקבעת לפי רמת דקדוק ההלכה שבה, וכן היה מרן החזון איש רגיל לומר כי אמנם סגולת כל מצוה שאדם מקיים למשוך עליו קדושה נפלאה, וכאומרנו בברכת המצוות: "אשר קדשנו במצוותיו", אולם דבר זה הוא דוקא כשהאדם זוכה לקיים את המצוה לפי כל דקדוקי ההלכה השייכים לה.
