הלימוד היום מוקדש לעילוי נשמת יוסי בן רחל

הלימוד היום מוקדש להצלחת שמעון מויאל בן דוד ולאה עליה

הלימוד היום מוקדש להצלחת משה רחמים בן אברהם מרדכי

הלימוד היום מוקדש לרפואת אמה בת פולינה

הלימוד היום מוקדש להצלחת שמעון מויאל בן עליה לאה -דוד

הלימוד היום מוקדש לעילוי נשמת דמטה בוגלה בן חווה

הלימוד היום מוקדש לעילוי נשמת אביבה בת לאה

הלימוד היום מוקדש לרפואת תהל בן אדוה

הלימוד היום מוקדש להצלחת חן בת רבקה

הלימוד היום מוקדש להצלחת יוחאי שלי בן עמוס רפאל

מעלת התלמוד הבבלי

פרשת חוקת

כשסיים אבינו מו"ר הרב יורם אברג'ל זיע"א את לימודיו בבית הספר, רשם אותו אביו – רבי חנניה, לישיבה התיכונית בכפר מימון, כדי שיוכל לרכוש מקצוע שיעזור לו בהמשך החיים.

על אותה תקופה סיפר הרב יורם: "כשלמדנו שם, היה לנו מורה שאהב תורה, והוא היה מעיר אותנו מוקדם בבוקר ומלמד אותנו משניות והלכות, ואחר כך היינו מתפללים שחרית".

אולם, למרות שהיו לו כמה שעות בכל יום בהם למד תורה, נפשו הצמאה והשוקקת של רבנו לא הסתפקה בכך. בהיותו בגיל שש עשרה עזב את הישיבה התיכונית והלך ללמוד בירושלים בישיבת 'הדר התורה' בראשות הגאון רבי יעקב מייזליש.

שם מצא את שאהבה נפשו, וכהולך במדבר שלא ראה מים זמן רב ופתאום מוצא מים, כך נפשו השוקקת 'הסתערה' על התורה הקדושה בצימאון אין קץ.

באותם ימים הייתה אורכת הנסיעה מירושלים לבית הוריו כארבע שעות, ומכיוון שהרב יורם חס על זמנו, הודיע להוריו שהוא יבוא לבקר כל שבת שמינית!

כך השקיע רבנו את כל כוחותיו וויתר על מנעמי הבית כבר בהיותו נער צעיר, והכל בשביל להתעלות ולהתקדם בתורה ככל יכולתו.

בעניין עמל התורה ביגיעה ומאמץ הביא רבנו את דבריו הנפלאים בספר "אמרי נועם" על פרשת חוקת:

בפרשתנו נאמר: "על כן יאמר בספר מלחמות ה' את והב בסופה ואת הנחלים ארנון, ואשד הנחלים אשר נטה לשבת ער ונשען לגבול מואב, ומשם בארה הוא הבאר אשר אמר ה' למשה אסוף את העם ואתנה להם מים".

על פי הפשט, פסוקים אלו מדברים על הנס הגדול שעשה הקב"ה לעם ישראל כשהיו בדרכם לארץ ישראל, כפי שאומרים חז"ל:

"תנא: 'את והב בסופה' – שני מצורעים היו דהוו מהלכין בסוף מחנה ישראל. כי הוו קא חלפי ישראל, אתו אמוראי, עבדי להון נקירותא וטשו בהון. אמרי: כי חלפי ישראל הכא נקטלינון. ולא הוו ידעי דארון הוה מסגי קמייהו דישראל והוה ממיך להו טורי מקמייהו. כיון דאתא ארון, אדבקו טורי בהדי הדדי וקטלינון, ונחת דמייהו לנחלי ארנון. כי אתו את והב, חזו דמא דקא נפיק מביני טורי, אתו ואמרי להו לישראל ואמרו שירה. היינו דכתיב: 'ואשד הנחלים אשר נטה לשבת ער ונשען לגבול מואב'".

ביאור הדברים: בדרכם לארץ ישראל היו עם ישראל אמורים לעבור בין שני הרים גבוהים. כאשר הבינו זאת האמוריים – החליטו לפגוע בעם ישראל. הם חפרו בדופן אחד ההרים שקעים גדולים והתחבאו בהם בכוונה להשליך חיצים ואבנים וכיו"ב על עם ישראל כאשר יעבור בין ההרים, ויהרגו רבים מהם.

אך האמוריים לא ידעו שארון ברית ה' תמיד הולך בראש מחנה ישראל, מנמיך לפניהם את ההרים ומיישר להם את הדרך. וכך, לפני שעם ישראל הגיעו לבין שני ההרים – דבקו שני ההרים זה בזה ומחצו למוות את כל האמוריים שהתחבאו בתוכם, ודמם ואבריהם המרוסקים ירדו לתוך הנחל שעבר בין שני ההרים ונשפכו החוצה.

מכיוון שעם ישראל צעדו על ההר החדש שנוצר, לא הבחינו בנס הגדול שעשה להם הקב"ה. אולם בסוף מחנה ישראל הלכו שני מצורעים, אשר לאחד מהם קראו "את" ולשני "הב", והם היו היחידים שראו את הדם והאברים הזורמים בתוך הנחל החוצה מבין שני ההרים. מיד סיפרו זאת לעם ישראל, וכשנודע להם הנס הגדול שעשה להם הקב"ה, מיד אמרו על כך שירה.

אהבה בסופה, ומה בתחילתה?

לפי פירוש זה, מה שנאמר בפסוקים הנזכרים לעיל: "את והב בסופה" מדבר על אותם שני מצורעים ("את" ו"הב") שהלכו בסוף מחנה ישראל – כדין המצורע שנאמר בו: "מחוץ למחנה מושבו" – והבחינו בנס הגדול שעשה הקב"ה לעם ישראל. אולם מצינו לחז"ל שפירשו את הנאמר: "את והב בסופה" גם בדרך הדרש, וזו לשון קודשם:

"'לא יבושו כי ידברו את אויבים בשער' – מאי 'את אויבים בשער'? אמר רבי חייא בר אבא: אפילו האב ובנו, הרב ותלמידו, שעוסקין בתורה בשער אחד, נעשים אויבים זה את זה, ואינם זזים משם עד שנעשים אוהבים זה את זה, שנאמר: 'את והב בסופה' – אל תקרי 'בְּסוּפָה' אלא 'בסוֹפָה'".

לפי דרש זה של חז"ל, מה שנאמר "את והב בסופה" מדבר על שני תלמידי חכמים, שבתחילת לימודם מתווכחים ומתנצחים זה עם זה מהו הפירוש האמיתי של הסוגיא שהם לומדים, עד שמתוך 'מלחמתה של תורה' שביניהם – נראים הם כאויבים ושונאים זה לזה. אולם לאחר שדברי הסוגיא מתלבנים כראוי והם מגיעים לעמק השווה, מיד הם נעשים אוהבים גדולים זה לזה. וזהו: "את והב בסופה" – "את והב" נוטריקון "אהבה", דהיינו 'אהבה בסופה' – בסוף הלימוד.

כדי להבין כיצד מתקשר הביאור הפשטי של הפסוק המדבר על הנס שנעשה לעם ישראל בהתחברות שני ההרים, עם ביאור הדרש של הפסוק המדבר על העוסקים בתורה, שנעשים אויבים זה לזה בתחילת הלימוד ואינם זזים משם עד שנעשים אוהבים זה לזה, עלינו להקדים כמה דברים נחוצים:

ראשית, עלינו לדעת כי מאמר חז"ל זה שהזכרנו – "אפילו האב ובנו, הרב ותלמידו, שעוסקין בתורה בשער אחד, נעשים אויבים זה את זה", מדבר בעיקר על צורת הלימוד של חכמי בבל, שדרכם הייתה להילחם ולהתנצח זה עם זה כדרך מלחמתה של תורה.

דרכם של חכמי ארץ ישראל

אולם דרכם של חכמי ארץ ישראל הייתה שונה לגמרי. הם לא היו נלחמים זה עם זה, ובטח שלא היו נעשים כאויבים זה לזה, אלא תמיד היו מסבירים פנים ומנעימים זה לזה באהבה וברוב חיבה.

וכן מפורש בדברי חז"ל בגמרא, וזו לשון קודשם:

"אמר רבי אושעיא: מאי דכתיב: 'ואקח לי שני מקלות לאחד קראתי נועם ולאחד קראתי חובלים' – 'נועם' אלו תלמידי חכמים שבארץ ישראל שמנעימין זה לזה בהלכה. 'חובלים' אלו תלמידי חכמים שבבבל שמחבלים זה לזה בהלכה (ומפרש רש"י: "בלשון עז וחמה מקשין זה לזה. ובני ארץ ישראל נוחין יחד ומעיינין יחד ומתקן זה את דברי זה והשמועה יוצאה לאור"). 'ויאמר אלה שני בני היצהר העומדים וגו' ושנים זיתים עליה' – 'יצהר', אמר רבי יצחק: אלו תלמידי חכמים שבארץ ישראל שנוחין זה לזה בהלכה כשמן זית. 'ושניים זיתים עליה' – אלו תלמידי חכמים שבבבל שמרורין זה לזה בהלכה כזית".

הנעימוּת ועדינות הנפש שנהגו בהן תלמידי החכמים שבארץ ישראל זה כלפי זה נבעו מאוירה הטהור של ארץ ישראל הקדושה, שהשרה על הלומדים בה הרבה רוגע ונעימות שגרמו להם לנהוג בהרבה כבוד ודרך ארץ זה כלפי זה. לכן לימודם היה מאוד חביב ורצוי לפני הקב"ה, כמובא בתלמוד ירושלמי: "אמר הקב"ה, חביבה עלי כת קטנה שעוסקת בתורה בארץ ישראל מסנהדרין גדולה שבחוץ לארץ".

בנוסף לכך: אוירה הקדוש והטהור של ארץ ישראל היה מוסיף חכמה ללומדים בה, כפי שהגמרא מספרת על רבי זירא שעלה מבבל לארץ ישראל כדי ללמוד תורה מפיו של רבי יוחנן, וכשפעם אחת עמד על אמיתתה של הלכה מסוימת וחזר בו ממה שסבר בהיותו בבבל, תלה זאת בכך שזכה לעלות לארץ ישראל, ואמר: "שמע מינה אוירא דארץ ישראל מחכים". כלומר, אוירה הקדוש והטהור של ארץ ישראל מחכים את האדם, ומזכהו לעמוד על אמיתתה של התורה.

לכן דרשו חז"ל במדרש על הפסוק: "וזהב הארץ ההיא טוב" – "מלמד שאין תורה כתורת ארץ ישראל, ולא חכמה כחכמת ארץ ישראל".

שקר החן והבל היופי – תורת דור המדבר ויישוב הארץ

בזה יובן גם מה שמבואר בגמרא על הפסוק: "שקר החן והבל היופי אשה יראת ה' היא תתהלל": "'שקר החן' – זה דורו של משה. 'והבל היופי' – זה דורו של יהושע. 'יראת ה' היא תתהלל' – זה דורו של חזקיה". והכוונה בזה היא:

על אף מעלתה העצומה והנשגבה של תורתו של משה רבנו, בכל זאת, הלא הייתה זו רק תורת חוץ לארץ. ומכיוון שבני דורו של משה רבנו, דור המדבר, לא זכו להיכנס לארץ ישראל ולטעום מחכמתה, לכן נאמר עליהם: "שקר החן".

גם יהושע בן נון ובני דורו שאכן זכו להיכנס לארץ ישראל, עדיין לא זכו לטעום מתורתה של ארץ ישראל, כיוון שבמשך כל השנים היו עסוקים בכיבוש הארץ וחלוקתה לשבטים, ועסקו בתורה שקיבלו ממשה רבנו בחוץ לארץ, לכן גם עליהם נאמר: "והבל היופי".

אך למעלה משני הדורות הללו זכו בני דורו של חזקיה מלך יהודה. באותו דור בתי המדרשות היו מלאים מפה לפה. כפי שאמרו חז"ל שחזקיה המלך נעץ חרב בפתח בית המדרש והכריז: "כל מי שאינו עוסק בתורה ידקר בחרב זו". לכן כל בני דורו, למגדול ועד קטן ללא יוצא דופן, היו יושבים בבתי כנסיות ובבתי מדרשות והוגים בתורה הקדושה, והתוצאה הייתה ש"בדקו מדן ועד באר שבע ולא מצאו עם הארץ. מגבת ועד אנטיפרס ולא מצאו תינוק ותינוקת, איש ואשה, שלא היו בקיאין בהלכות טומאה וטהרה". ומכיוון שבני אותו דור זכו לטעום מלוא חופניים מתורתה וחכמתה הנפלאה של ארץ ישראל, לכן דווקא עליהם נאמר: "יראת ה' היא תתהלל".

מאחר ולחכמי ארץ ישראל היתהה חכמה מיוחדת – אביי, שהיה מחכמי בבל, אמר: "וחד מינייהו עדיף כתרי מינן", כלומר, חכם אחד מחכמי ארץ ישראל עדיף ושקול כמו שני חכמים שלנו, בני בבל. והוסיף רבא על דבריו: "וחד מינן כי סליק להתם עדיף כתרי מינייהו". כלומר, כאשר אחד מבני בבל עולה לארץ ישראל, הוא כל כך מחכים ומתעלה בתורה עד שנעשה שקול כמו שני חכמים מארץ ישראל. וכראיה לכך אומר רבא: "דהא רבי ירמיה דכי הוה הכא לא הוה ידע מאי קאמרי רבנן, כי סליק להתם קרי לן בבלאי טפשאי". כלומר, הלא רבי ירמיה, בהיותו בבבל לא היה מצליח לרדת לעומק כוונתם של חכמי בבל, ואחרי שעלה לארץ ישראל החכים והתעלה כל כך בתורה עד שכינה את חכמי בבל: "בבלים טיפשים".

מדוע הלכה לפי תלמוד בבלי?

אלא שלפי זה מתעוררת שאלה גדולה: מאחר ואין תורה כתורת ארץ ישראל, ואין חכמה כחכמת ארץ ישראל, ואוירה של ארץ ישראל מחכים ומנעים את הלומדים בה – מדוע, אם כן, כלל גדול מסור בידינו מרבותינו הראשונים שבכל פעם שיש מחלוקת בהלכה בין התלמוד הבבלי, שנכתב על ידי חכמי בבל, לבין התלמוד הירושלמי, שנכתב על ידי חכמי ארץ ישראל, לעולם ההלכה היא כפי שנפסק בתלמוד הבבלי ולא כפי שנפסק בתלמוד הירושלמי?

תשובה לשאלה זו על דרך הפשט מבוארת בדברי גדול רבותינו הראשונים, רבנו יצחק אלפסי (הרי"ף), שכתב בלשון קודשו: "דכיון דסוגיין דגמרא דילן להיתירא, לא איכפת לן במאי דאסרי בגמרא דבני מערבא, דעל גמרא דילן סמכינן דבתרא הוא, ואינהו הוו בקיאי בגמרא דבני מערבא טפי מינן, ואי לאו דקים להו דהאי מימרא דבני מערבא לאו דסמכא הוא – לא קא שרו ליה אינהו".

כלומר: הסיבה לכך שכאשר ישנה מחלוקת הלכתית בין התלמוד הבבלי לתלמוד הירושלמי, הלכה כדברי התלמוד הבבלי – משום שהתלמוד הבבלי נכתב ונחתם על ידי רבינא ורב אשי כמאה שנה לאחר שהתלמוד הירושלמי נכתב ונחתם על ידי ר' יוחנן, ומכיוון שכן, בוודאי שרבינא ורב אשי לא הכריעו את פסק ההלכה שכתבו בתלמוד הבבלי עד לאחר שעיינו היטב גם בדברי התלמוד הירושלמי, ורק לאחר שהתברר להם בוודאות גמורה שהם אינם נכונים להלכה ולמעשה, רק אז קמו וחלקו עליהם. לכן הוסכם שההלכה בכל מקום תהיה כדברי התלמוד הבבלי ולא כדברי התלמוד הירושלמי.

תורה במתיקות מול תורה בגלות המרה

אולם בנוסף לטעם זה, שהוא על דרך הפשט, יש להוסיף טעם פנימי לכך שנפסקה ההלכה כדברי התלמוד הבבלי ולא כדברי התלמוד הירושלמי:

שני התלמודים נכתבו בתקופת הגלות המרה לאחר חורבן בית המקדש השני, ומכיוון שהגלות כה מרה והחושך שבה כפול ומכופל, וכל העולם כולו מלא בקליפות קשות – על כן, כדי שנצליח להאיר את החושך הגדול והעצום של הגלות ולשבר את כל הקליפות הרבות, עלינו לאחוז דווקא בלימוד תורה כזה הנלמד מתוך עמל גדול, צער, חושך, מרירות וייסורים.

דבר זה לא יכול להיעשות כראוי על ידי התלמוד הירושלמי, משום שקדושת המקום ואוירה הטהור של ארץ ישראל סייעו בידי חכמי ארץ ישראל לברר את ההלכה ולכוון לאמיתה של תורה ללא כל צורך בעמל ויגיעה מיוחדים. חכמי ארץ ישראל היו מנעימים זה לזה בהלכה ולא נלחמים ונוצחים זה את זה משום שאוירה הטהור של ארץ ישראל השפיע להם חכמה גדולה וסיוע רב לרדת לעומקם של דברים במהירות גדולה, וממילא לא הוצרכו כלל להילחם ולהתנצח זה עם זה כדי להבין את הדברים לאשורם.

לכן לא נפסקה ההלכה כדברי חכמי ארץ ישראל שנכתבו בתלמוד הירושלמי, משום שאין כוח בלימוד זה להאיר את החושך הכבד של תקופת הגלות ולהכניע את הקליפות.

במילים פשוטות יותר: התלמוד הירושלמי "מתוק" מדי מכדי להצליח להאיר את החושך של הגלות ולשבר את כל הקליפות. כדי להאיר את החושך ולהמתיק את הצער והמרירות של הגלות, נדרש דווקא לימוד שבא מתוך חושך, צער ומרירות.

לשם כך מתאימה יותר דרך לימודם של חכמי בבל, כפי שהיא משתקפת בתלמוד הבבלי שהתחבר על ידיהם. חכמי בבל חיו בארץ העמים, שאוירה טמא והחושך שבה כפול ומכופל, ולכן היה להם קושי עצום בהשגת התורה והבנתה, ולא יכלו לרדת לעומקה של ההלכה ולכוון לאמיתה של תורה כי אם על ידי עמל ויגיעה גדולים ועצומים, ועל ידי שהיו נלחמים זה עם זה במלחמתה של תורה ומחבלים זה לזה עד שמצליחים להוציא את האמת לאור.

אור מתוך החשכה

וזהו שנאמר: "בְּמַחֲשַׁכִּים הושיבני כמתי עולם" ודרשו חז"ל – "זה תלמודה של בבל", כיוון שלימודם של בני בבל היה בארץ חשוכה, וממילא גם עצם הלימוד היה מתוך חשכות וצער ועוני וייסורים לרוב, ובכדי להבין סוגיא כלשהי כראוי היו חכמי בבל ממיתים את עצמם באוהלה של תורה – בבחינת "כמתי עולם" – כמו שנאמר בפרשתנו: "וזאת התורה אדם כי ימות באוהל", ודרשו חז"ל: "אין דברי תורה מתקיימין אלא במי שממית עצמו עליה".

וכן מובא במדרש תנחומא וזו לשון קודשו:

"'ולא תִמָּצֵא בארץ החיים' – ומאי 'לא תמצא בארץ החיים', וכי בארץ המתים תמצא? אלא שלא תמצא תורה שבעל פה אצל מי שיבקש עונג העולם, תאוה וכבוד וגדולה בעולם הזה, אלא במי שממית עצמו עליה, שנאמר: 'זאת התורה אדם כי ימות באוהל'. וכך דרכה של תורה: פת במלח תאכל ומים במשורה תשתה ועל הארץ תישן וחיי צער תחיה ובתורה אתה עמל… שהיא קשה ללמוד ויש בה צער גדול, שהיא משולה לחושך… שאין לומד אותה אלא מי שאוהב הקב"ה בכל ליבו ובכל נפשו ובכל מאודו".

לכן נפסקה ההלכה כדברי התלמוד הבבלי, כי דווקא ללימוד כזה הנלמד מתוך עמל גדול וצער וייסורים רבים יש כוח להאיר את החושך של הגלות ולשבר את כל הקליפות.

רק לעתיד לבוא – כאשר הקב"ה יעביר מן העולם את רוח הטומאה והקליפות ולא יהיה עוד צורך לשברם, וכל העולם יהיה מלא באור של קדושה ולא יהיה שום צורך להאיר את החושך – תהיה ההלכה כדברי התלמוד הירושלמי שכולו מלא אור.

שני ההרים כשני לומדים

כעת לאחר הקדמה זו נוכל להבין כיצד מתקשר הביאור הפשטי של הפסוק: "את והב בסופה" – המדבר על הנס שנעשה לעם ישראל בהתחברות שני ההרים שמחצו את האמוריים למוות, עם ביאור הדרש של הפסוק – המדבר על העוסקים בתורה, שנעשים אויבים זה לזה בתחילת לימודם ואינם זזים משם עד שנעשים אוהבים זה לזה:

התחברות שני ההרים זה בזה רומזת על דרך הלימוד של חכמי בבל אשר תוך כדי עומק פלפולם בלימוד, והתנצחותם ומלחמתם זה עם זה במלחמתה של תורה, היו דומים כמין שני הרים גדולים ועצומים המתנגשים זה בזה, ונעשים אויבים ושונאים זה לזה.

ומה שעל ידי התחברות שני ההרים נמחצו כל האמוריים למוות, בא לרמוז לנו, שדווקא על ידי דרך לימודם של חכמי בבל – דהיינו לימוד שבא מתוך צער, עמל ויגיעה בתורה הקדושה בימים ובלילות – ניתן להצליח למחוץ למוות את כל הקליפות הקשות האורבות לאדם בדרכו ומבקשות להפילו בפח, ולהאיר את חושך הגלות.

למעשה, מה שכל אחד ואחד צריך ללמוד מכל האמור הוא, שאל לו לחפש לעצמו "חיים קלים". אין לו לחפש לעצמו כל מיני לימודים שטחיים, פשוטים וקלים, אלא מחויב הוא לסלק ממנו את מידת העצלות הנוראה, ולהשקיע את ראשו ורובו בתוך נבכי סוגיות התלמוד הבבלי בכל כוחו ממש, ולכבוש מסכת אחר מסכת ולחזור עליהן אין סוף פעמים במשך עשרות שנים, עד שיזכה בעזרת ה' להיות בקי בכל סוגיות הש"ס על בוריין.

ואף מי שמרגיש בלימוד הגמרא קושי וצער ומרירות כפי שלא ניתן לתאר, בכל זאת לא יניח את הלימוד הזה, כיוון שגדול כוחם של הקושי והצער והמרירות שהוא מרגיש בלימוד הגמרא לסלק מחייו את כל שאר מיני הקושי והצער והמרירות שהם מנת חלקה של הגלות המרה שבה אנו נמצאים.

ובזכות לימוד התלמוד הבבלי מתוך עמל ויגיעה, נזכה לסלק את חושך הגלות ולהאיר את אורה העצום של הגאולה האמיתית והשלימה במהרה בימינו אמן.

מעלתם של 'עמך ישראל'

פרשת בלק

מעלת התלמוד הבבלי

פרשת חוקת

ושמואל בקוראי שמו

פרשת קורח

נצור לשונך מרע

פרשת שלח לך

בצור ירום - כריכה רכה (17 חלקים)
מבצע!
בצור ירום – כריכה רכה (17 חלקים)
המחיר המקורי היה: ₪510.00.המחיר הנוכחי הוא: ₪460.00.
מסילות פב
מבצע!
מסילות אל הנפש • כרכים כא-כה
המחיר המקורי היה: ₪185.00.המחיר הנוכחי הוא: ₪150.00.
ירום ונישא - 4 כרכים
מבצע!
ירום ונישא – 4 כרכים
המחיר המקורי היה: ₪260.00.המחיר הנוכחי הוא: ₪240.00.
ספר מנגן הרב יורם
מבצע!
ספר מנגן – הרב יורם אברג'ל
המחיר המקורי היה: ₪120.00.המחיר הנוכחי הוא: ₪99.00.
מארז החלאקה
מבצע!
מארז חלאקה המאיר לארץ
המחיר המקורי היה: ₪220.00.המחיר הנוכחי הוא: ₪199.00.