סיפר אבינו מו"ר הרב יורם אברג'ל זיע"א:
"פעם בא יהודי אחד, נשוא פנים וכולו אומר כבוד, לאחד מגדולי החסידות, וטענתו בפיו: 'כולם בבית הכנסת דורכים עלי ומזלזלים בכבודי, וליבי מלא צער וכאב על כך תמיד'. כששמע הצדיק את טענתו חייך ואמר: 'כנראה שכבודו תופס את כל שטח בית הכנסת, וממילא בכל מקום שדורכים, תמיד דורכים עליך. עצתי היא שתצמצם את עצמך קצת, ותיתן מקום גם לאחרים, וכך לא בכל מקום שידרכו יהיה זה עליך'."…
בעניין ענווה וביטול דיבר רבנו בספר "אמרי נועם" על פרשת עקב:
פרשתנו פותחת באומרה: "והיה עקב תשמעון".
חז"ל במדרש לימדונו כלל גדול, שבכל מקום שנאמר "והיה" זהו לשון שמחה. תיבת "עקב" רומזת על מידת הענווה, כמו שנאמר: "עקב ענוה יראת ה'", היינו שמשפיל את עצמו כמו העקב שהוא האבר הנמוך ביותר בגוף האדם, וכל שאר האיברים דורכים עליו.
לפי זה יש לבאר שרמזה התורה באומרה: "והיה עקב" שרק כאשר יזכה האדם לקנות בנפשו את מידת הענוה והשפלות – יוכל באמת להיות בשמחה. בלא כן, השמחה האמיתית תהיה ממנו והלאה.
והטעם לכך: כל זמן שהאדם רודף אחר הכבוד, ומרגיש את עצמו לאדם חשוב וכו', הרי שבכל פעם שלא יכבדוהו כראוי, וכל שכן אם גם יזלזלו בו וכיו"ב, מיד תופר שמחתו, וידאב ליבו על כך שלא כבדוהו כראוי לו לפי דעתו. אם כן, לעולם שמחתו לא תוכל להיות שלימה. רק כאשר יסגל האדם לנפשו את מידת הענווה והשפלות וירגיש את עצמו פחות שבפחותים שאינו ראוי לכבוד כלל – ממילא גם כשלא יכבדוהו, ואפילו אם גם יזלזלו בו, הדבר לא יגרום להשבית את שמחתו.
שכרו של הנוהג במידת הענווה הוא – כדברי האור החיים הקדוש בפרשתנו – "שישיג ויבין חמישים שערי בינה". וזהו שרומזת התורה באומרה: "עקב תשמעון", היינו שבזכות שתנהגו במידת הענווה ותעשו עצמכם כעקב – "תשמעון": תשמעו – נ', כלומר תזכו להשיג את חמישים שערי הבינה.
נהיה לזנב
לזה גם כיוונו חז"ל באומרם: "והוי זנב לאריות ואל תהי ראש לשועלים". היינו, שלא רק בחברת פחותי ערך ושפלים (שועלים) אל תשתדל להיות ראש, אלא אפילו בחברת אנשים קדושים ותלמידי חכמים (אריות) – תמיד תתרחק מן השררה והכבוד, ותמעיט את עצמך, ותהיה בבחינת 'זנב' בלבד. ועל ידי שתעשה את עצמך בבחינת 'זנב' ותתנהג בענווה – תזכה להשיג ולהבין חמישים שערי בינה כנ"ל, כרמוז בתיבת 'זנב' שהיא ראשי תיבות 'זה נון בו'.
לא תמיד השררה טובה לאדם, שהרי יש שררה שסופה שבר ומפלה, כמו שנאמר: "לפני שבר גאון ולפני כשלון גֹּבַהּ רוח". וכן אמרו חז"ל: "אוי לה לרבנות שמקברת את בעליה".
לכן מצינו בלשון הכתובים ש'ראש' פירושו עשב מר, כמו שכתוב: "ראש ולענה", וכן כתוב: "וישקנו מי ראש". אם כן, מיהו הפתי שילך אחריה, ואין טוב לו לאדם אלא להצניע את עצמו ולברוח מן השררה והכבוד, ובזה יתקיים ויצליח.
