מספר אבינו מו"ר הרב יורם אברג'ל זיע"א על אביו, הרב חנניה אברג'ל:
"ברוב ככל השנים תאריך האזכרה של אבי מורי זצ"ל חל בסמוך לשבת פרשת 'צו' העוסקת בציווי עשיית בגדי הכהונה. והנה 'המעיל' של הכהן עניינו בעבודה היא שמירת הלשון, וה'אפוד' עניינו הוא 'זיכוי הרבים'… ומכיוון שאבי ע"ה היה מושלם ביותר הן בעניין מדת השתיקה ושמירת הלשון הרמוזה במעיל כנ"ל, והן בעניין העסק והטרחה בזיכוי הרבים הרמוזים באפוד כנ"ל, לכן זכה שתאריך האזכרה שלו תהיה דווקא בפרשה זו".
רבנו היה הולך בדרכו זו של אביו, ונזהר ביותר בלשונו שלא לדבר חלילה על אף אחד, והיה נשמר מלדבר אפילו על אלו שהרעו לו רבות, ואף אמר לקהל שומעיו שלא לדבר רע עליהם. עניין זה היה בנפשו, והוא התרחק והרחיק מזה ככל יכולתו.
בעניין מעלת שמירת הלשון דיבר רבנו בספר "אמרי נועם" על פרשת אמור:
בחלקה האחרון של פרשתנו התורה מספרת: "ויצא בן אשה ישראלית, והוא בן איש מצרי, בתוך בני ישראל, וינצו במחנה בן הישראלית ואיש הישראלי. ויקוב בן האשה הישראלית את השם ויקלל, ויביאו אותו אל משה, ושם אמו שלומית בת דברי למטה דן".
כדי להבין מיהו אותו "בן אשה ישראלית והוא בן איש מצרי" ומה שארע עימו, צריכים אנו להקדים:
בפרשת "שמות" התורה מספרת, שכאשר גדל משה רבנו ויצא לראות בסבלות אחיו המעונים בעבודת פרך במצרים, באחד הימים ראה "איש מצרי מכה איש עברי מאחיו. ויפן כה וכה וירא כי אין איש ויך את המצרי ויטמנהו בחול".
בסיבת הדבר שאותו מצרי הכה את אותו עברי, מפרש רש"י שם, שאיש מצרי זה ביום מן הימים נתן עיניו באשתו של אותו עברי, ולכן באמצע הלילה העמידו והוציאו מביתו לעבוד, ולאחר מכן חזר ונכנס לביתו ובא על אשתו. והיא סברה שבעלה בא עליה, ורק לאחר ששב העברי לביתו הבינו את אשר נעשה. וכשראה אותו מצרי שהעברי הרגיש בדבר, היה מכהו ורודהו כל היום, עד שבא משה רבנו והרגו.
אותה אשה היתה שלומית בת דברי. ומאותו מעשה התעברה שלומית מהמצרי, ומכך נולד אותו "בן אשה ישראלית והוא בן איש מצרי" אשר עליו מסופר בפרשתנו שכעבור כמה שנים קילל את השם, וכפי שמפרש רש"י בפרשתנו: "בן איש מצרי" – "הוא המצרי שהרגו משה".
לא בחינם נתן המצרי עיניו דוקא בשלומית בת דברי, כי טבעה הרע של אותה אשה היה תמיד להסתובב בחוצות ולפטפט הרבה ולשאול בשלום כל איש ואיש שהיתה פוגשת בדרכה.
על שם כך סיבבה ההשגחה העליונה שיקרא שמה של אותה אשה "שלומית בת דברי", כפי שמפרש רש"י בפרשתנו שנקראה "שלומית" משום שהיתה מפטפטת לרוב ואומרת לכל איש: שלום עליך, שלום עליך, שלום עליכם וכו'. "בת דברי" על שם שהיתה דברנית ומדברת עם כל אדם, ולכן בסופו של דבר דווקא לה ארע שמצרי נתן בה עיניו והתעברה ממנו בבן פגום.
פגם שאי אפשר לסבול
ביום מן הימים החליט אותו בן פגום לנטוע אהלו בתוך מחנה בני שבט דן היות ואימו שלומית היתה משבט דן. אך "איש ישראל" אחד מבני שבט דן מחה בו על כך משום שחניית השבטים היתה על פי שבטו של האב ולא על פי שבטה של האם, ולכן הביאו את אותו בן לבית דינו של משה רבנו כדי שידון בדבר. ומאחר שמשה רבנו הוציאו חייב בדין ולא התיר לו לנטוע אהלו במקום שרצה, יצא אותו בן והחל לקלל ולגדף את משה רבנו שפסק את אותו דין, ואף את הקב"ה אשר על פי דיני תורתו פסק משה רבנו מה שפסק.
לאחר שקילל, ציווה משה להניח אותו במשמר (בבית האסורים) עד שיתפרש לו מפי ה' מה דינו של המקלל, כיון שבאותה שעה לא ידע אם המקלל חייב מיתה או לא. ואמר הקב"ה למשה: "הוצא את המקלל אל מחוץ למחנה וסמכו כל השומעים (מי ששמע אותו מקלל) את ידיהם על ראשו ורגמו אותו כל העדה". וכפי שציווה ה' כן עשו בני ישראל "ויוציאו את המקלל אל מחוץ למחנה וירגמו אתו אבן".
ראוי להתבונן בדבר: הלא מעשה זה היה כמה עשרות שנים לאחר שנולד אותו בן, ומשה רבנו ורבים מעם ישראל בוודאי ידעו על שורשו הפגום של אותו בן, ובכל זאת לא עשו מאומה בנידון אלא הניחו לו לחיות באופן טבעי ככל עם ישראל. ורק כאשר פתח אותו בן את פיו והחל לקלל ולגדף שם שמים ו"יצא המרצע מן השק" – רק אז תפשוהו בלשונו וחרצו את דינו למוות. והטעם לכך: משום שאת כל הפגמים עוד איכשהו ניתן לסבול, חוץ מלשון המדברת דברי נבלה.
זהירות מלדבר על חכמים
דבר זה מלמדנו כי יתכן שאדם יהיה פגום מאוד במעשיו, ויעבור על איסורים רבים בתורה כחילול שבת ואיסורי עריות וכיו"ב, ובכל זאת, כל זמן שלשונו נקיה מדברי נבלות פה ולשון הרע ורכילות וכדומה, הקב"ה יאריך אפו עימו ויסבול אותו עד הקצה האחרון. אך כאשר יקלקל האדם את לשונו ויטנף אותה בדברי נבלה – מיד הקב"ה יסתיר את פניו ממנו, כי אין לך דבר בעולם הגורם שהקב"ה יתרחק מהאדם כמו פגם הלשון.
כל שכן מי שמסוגל לפתוח את פיו ולחרף ולגדף את החכמים והצדיקים רחמנא ליצלן, וכמעשהו של אותו בן פגום שאחז באומנותה של אימו הפטפטנית, ניתק את רסן לשונו והחל לחרף ולגדף תחילה את משה רבנו – אשר אחת דתו להמית כדינו של המקלל.
בעיר "סאלי" שבמרוקו היה צדיק גדול וגאון מופלג ושמו ר' אברהם בן מוסא זצ"ל. ר' אברהם היה חריף ביותר בחכמת התורה עד כדי כך שאפילו החכמים הגדולים שבעירו התייראו לעבור לידו בדרך מרוב בושה, שמא "יתקיף" אותם בשאלות וקושיות סבוכות בתלמוד עד כי לא ימצאו ידיהם ורגליהם ולא ידעו מה להשיב.
ביום מן הימים החליט ר' אברהם מסיבות שהן לעקור דירתו למדינת תוניסיה. הוא והרבנית הגיעו לעיר תוניס, בירת תוניסיה, וצעדו ברחובותיה כשהם תשושים ועייפים מטורח הדרך, עד שמצאו שם איזו אכסניית דרכים פשוטה וזולה כדי להשתכן בה זמנית עד שימצאו היכן להתגורר.
בערב יצא ר' אברהם להכיר מעט את המקום ואת תושביו, אך כמובן איש מהתושבים לא נהג בו כבוד כיון שמראהו החיצוני היה פשוט למדי, והם לא שיערו בדעתם שאורח זה שבא לעירם הוא גאון מופלג בתורה ובעל קדושה עצומה.
שמע ר' אברהם ממאן דהו שהערב מתקיימת חתונה מפוארת של בתו של אחד מעשירי ונכבדי העיר ויהיו נוכחים שם כל גדולי וחכמי העיר, ולכן החליט ללכת לאולם החתונה כדי לפגוש את חכמי העיר, לתהות על קנקנם ולהחליף עימם כמה מילים בדברי תורה.
עלבון תלמיד חכם
הוא הגיע לאולם המפואר, נכנס והתיישב באחד המקומות. אלא שכעבור זמן קצר הבחין בעל השמחה, אבי הכלה הגאה, בר' אברהם הלבוש בבגדים מאובקים ומרופטים.
הוא פנה אל מחותנו, רמז בעיניו לעבר האורח הזר, וסינן בשקט מבין שיניו: "מי זה ההלך הזר הזה שבא לשמחתנו בבגדיו הבלויים?". המחותן משך בכתפיו כאומר 'איני מכירו', ומשהבין אבי הכלה שההלך הזר אינו קשור למי מהצדדים פלט מפיו בכעסו כמה ביטויים של גנאי כלפי כל ה'ארחי פרחי' המזדמנים לכל ארוע ללא הזמנה כדי לזלול אוכל.
כמובן ר' אברהם נפגע מאוד מדבריו הבוטים – וכי לאכול מפריה ולשבוע מטובה הוא צריך?! הלא לא בא לאולם אלא כדי להיוודע לחכמי העיר. מיד קם ר' אברהם, עזב את המקום, וחזר לאכסניתו. אך כמובן, באולם דבר זה לא הטריד איש, וכל העשירים הגאים המשיכו לשמוח כאילו לא ארע דבר.
אלא שהשמחה לא ארכה זמן. תוך כדי שאבי הכלה שמח עם אורחיו ומסתובב בין השולחנות להשגיח שהמלצרים עושים כרצון איש ואיש, פתאום נחשך מאור עיניו עד כי לא היה מסוגל לראות מאומה. מיד קמה בהלה גדולה באולם, והשמחה נהפכה לתוגה. אבי הכלה התיישב וזעק זעקת שבר גדולה: "אויה לי, איזו צרה נחתה עלי, התעוורתי, הצילו!".
רופאים מיד הוזמנו למקום אך ללא הועיל. גם הרבנים שהיו נוכחים בשמחה מיהרו לברכו בברכת 'מי שבירך' אך ללא הועיל. עד שקם אחד מבני המשפחה ולחש באוזנו: "לדעתי גזירה זו באה עליך כעונש על כך שפגעת בכבודו של האורח הזר. אולי הוא תלמיד חכם ומן השמים נטלו את מאור עיניך על שביזית אותו".
אבי הכלה שמע את הדברים וביקש לחפש את אותו אורח, אך הוא כבר לא היה בסביבת האולם. רק לאחר מאמצים רבים מצאו מי שידע היכן מתאכסן ר' אברהם.
מחילה לפנים משורת הדין
בני המשפחה מיהרו לקחת את אבי הכלה לאכסניה, הם נקשו בדלת חדרו של ר' אברהם, ואת הדלת פתחה הרבנית. "אנחנו בעלי החתונה שבה השתתף הרב וברצוננו לשוחח עימו על ענין דחוף", הם ביקשו. "אך הרב ישן כעת", השיבה הרבנית, והוסיפה: "איני מסוגלת להעיר אותו כיון שהוא ישן רק שעתיים – שלוש בכל ערב ומיד בחצות לילה הוא קם לערוך "תיקון חצות" וממשיך לעבוד את בוראו וללמוד תורה ברציפות עד הלילה הבא". אך בני המשפחה התחננו על נפשם והסבירו שהדבר דחוף ביותר עד שהרבנית התרצתה והלכה להעיר את ר' אברהם.
הרבנית העירה את ר' אברהם ואמרה לו שישנה איזה משפחה הממתינה בפתח ומבקשת לשוחח עם הרב בדחיפות. "מה הוא רוצה ממני?", תמה הרב מבלי לשמוע אפילו במי מדובר, "האם לא מספיק לו שהתעוור?!". אך הרבנית הרחמנית התחננה לפניו שיאות לקבל את האנשים, "הם מתחננים לבקש ממך מחילה", אמרה.
נעתר להם ר' אברהם ויצא אליהם. אבי הכלה נפל לרגליו בבכי סוער והתחנן על נפשו: "אנא רבי הקדוש, חטאתי עויתי פשעתי בכך שפגעתי בך, מחול נא לי ברחמיך ותברך אותי ברפואה, ומבטיח אני שמעתה לא אחזור על מעשה זה, אלא אכבד כל אדם שבעולם, עני כעשיר".
ריחם ר' אברהם על אותו עשיר, התפלל בעדו לה', ולאחר מכן הניח את שתי כפות ידיו הקדושות על עיניו העיוורות ופתאום ברגע אחד הוסר מהם העיוורון ושב אבי הכלה לראות ככל האדם.
בני המשפחה ובראשם אבי הכלה הודו לר' אברהם ונשקו את ידיו במלוא הדרת הכבוד ושבו לאולם להמשיך את השמחה. אלא שכעת לא נהג אבי הכלה כפי שנהג קודם לכן. הוא פתח את שערי האולם בפני כל, ופתח שולחנות רבים לפני כל עניי העיר והם באו בשמחה והשביעו את נפשם הרעבה. מני אז היה ביתו של אותו עשיר פתוח לרווחה ועניים רבים סעדו את ליבם על שולחנו מידי יום ביומו.
להינצל מחבלי משיח
האמת היא שגם בשעת העונש נהג ר' אברהם עם אותו עשיר בחסד ורחמים, שהרי רק התעוורו עיניו ותו לא וחייו היו לו לשלל, ובסופו של דבר גם עיניו התרפאו, אך בהרבה מקרים אחרים בזיון תלמידי חכמים וצדיקים עולה בחייו של האדם ממש לא עלינו, וכמו שאמרו חז"ל "כל המבזה תלמידי חכמים אין לו רפואה למכתו".
לצערנו הרב בדורנו הוסר רסן הפה והותרה הרצועה לבזות תלמידי חכמים, ורבות הן השפתיים "הדוברות על צדיק עתק בגאווה ובוז".
בעבר, גם אם חלילה נמצא איזה רב שנחשד על מעשה שאינו הגון, מערכת המשפט היתה דנה בדבר בדלתיים סגורות וכבודו של הרב היה נשמר כראוי עד לברור הדבר. ואילו עתה, גם את הצדיקים האמיתיים שהם נקיי כפיים וחפים מכל פשע ואשמה, ועושים רק טוב לכל אדם – גם אותם משמיצים ברבים ומפיצים עליהם עלילות שווא ושקר, וגורמים להם צער רב ועגמת נפש אשר לא יכופרו.
על כן, דווקא עתה צריך כל אדם לשמור שמירה יתירה על עצמו ועל בני ביתו שלא ילכדו חלילה ברשת זו, ויהיו זהירים בלשונם שלא לדבר דברי גנאי על שום יהודי בכלל, ועל תלמידי חכמים וצדיקים בפרט.
זה לא סוד שאנו קרובים מאוד לגאולה. כל מי שמעורה בקרב הציבור ומטה להם אוזן קשבת יודע היטב שעם ישראל עוברים ייסורים רבים ועצומים מה שאין הפה יכול לספר, וכל זאת כחלק מחבלי המשיח. וככל שנתקרב יותר ויותר לזמן הגאולה חבלי המשיח יתגברו יותר ויותר, והעולם כולו ירעש ויגעש מכל הארועים הבלתי צפויים ובלתי נתפסים שיהיו בו, ה' ישמרנו.
וכל מי שיזכה לנצור היטב את לשונו מכל דיבור אסור, ובפרט שלא לדבר חלילה דברי סרה על תלמידי חכמים וצדיקים, מובטח לו שהוא ובני ביתו יהיו שמורים מכל נזק ולא יאונה להם כל רע, בבחינת מה שנאמר "מוות וחיים ביד לשון", ו"שומר פיו ולשונו שומר מצרות נפשו".
