דלג לתוכן
לפני מספר שנים הגיעו זוג הורים עם בנם אל אבינו מו"ר הרב יורם אברג'ל זיע"א ושחו בפניו כי בנם למד עד כה במסגרת לימודים של הממ"ד וכעת חפץ הוא ללמוד בישיבה של רבנו. המשיכו וסיפרו כי נפגשו עם ראש הישיבה והלה סירב לקבלו משום שהרקע לא מתאים והסגנון לא דומה…
רבנו, שהיה גדול מביני הנפש בדור זיהה את צרכי נפשו, ו'שמע' את ההשתוקקות הבוערת בנפשו של הבחור ללימוד התורה, מיד התקשר לראש הישיבה בהוראה ברורה כי הבחור ילמד בישיבתינו ורק בישיבתינו!!
הבחור נכנס לישיבה ולרגע לא אכזב, עלה ונתעלה, למד בחשק ובאהבה, עד שבסוף שנה שלישית סיים את הש"ס כולו.
השתוקקתו של הבחור ללימוד תורה אמיתי היתה מבחן הכניסה המנצח ביותר שלו, שרבנו ידע בגדלותו לזהות זאת.
בסיום מלאכתם של האומנים בעשיית המשכן וכליו, אומרת התורה: "וַתֵּכֶל כל עבודת משכן אוהל מועד, ויעשו בני ישראל ככל אשר ציוה ה' את משה כן עשו".
מלבד פירושה הפשוט של תיבת "וַתֵּכֶל" – מלשון סיום, שכלתה והסתיימה מלאכת עשיית המשכן וכליו – ניתן לפרש אותה גם על דרך לשון הפסוק: "נכספה וגם כלתה נפשי", היינו מלשון חשק והשתוקקות.
לפי פירוש זה, ניתן להסב זאת על האומנים שעשו את המלאכה, וכן על כלל עם ישראל שנדבו את החומרים הדרושים לביצוע המלאכה. וכוונת התורה באומרה: "ותכל כל עבודת משכן אוהל מועד" היא, שכל מלאכת האומנים ועבודתם, וכן נדבת עם ישראל לצורך עשיית המלאה, נעשו בחשק רב והשתוקקות עצומה לבנות משכן לה' יתברך, לעובדו ולשרתו.
בנוסף לכך, ניתן גם להסב זאת על עצם התוצרת של העבודה, דהיינו על הקרשים והיריעות וכלי הקודש בעצמם, שהיו מלאים חשק והשתוקקות לזכות כבר לשמש בקודש ולשרת את אל עליון. לפי זה, כוונת התורה באומרה: "ותכל כל עבודת משכן אוהל מועד" היא, שעצם "עבודת משכן אוהל מועד", דהיינו התוצרת, היתה מלאה חשק והשתוקקות לשמש את הקב"ה.
באמת שני הפירושים שאמרנו תלויים זה בזה, כיון שהכלל הוא ש"כח הפועל בנפעל", והיינו שכל המחשבות וההרגשות שהיו במוחו וליבו של האומן בשעת יצירת הכלי נטבעים בתוכיותו של הכלי שיצר.
כמו כן בנידון דידן: החשק הנפלא שבער בליבם של האומנים שעשו את חלקי המשכן השונים וכלי הקודש נטבע בתוך התוצרת שיצאה מתחת ידם, עד שעצם הקרשים והיריעות וכל כלי המשכן היו מלאים בחשק והשתוקקות לשרת את הקב"ה.
כשם שבני ישראל עשו את המשכן לה' בחשק נפלא ורצון טוב, גם הקב"ה בא להשרות את שכינתו בתוכם מתוך חשק רב והשתוקקות, כפי שמסופר בהמשך פרשתנו שלאחר שהקים משה את המשכן בשלמות והכניס בתוכו את כל כלי הקודש, כל כלי במקום הראוי לו, מיד – "ויכס הענן את אוהל מועד וכבוד ה' מלא את המשכן, ולא יכול משה לבוא אל אוהל מועד כי שכן עליו הענן וכבוד ה' מלא את המשכן".
היינו, שהקב"ה השרה את שכינתו במשכן מתוך חשק עצום והשתוקקות נפלאה, ולכן היתה השראתו במשכן במידה מופרזת, כדרך הנותן בחשק – שנותן בעין טובה ובהפרזה, והיה המשכן מלא על כל גדותיו בהשראת השכינה עד שאפילו משה רבנו לא יכל להכנס לתוכו.
זהו שנאמר: "ויכולו השמים והארץ וכל צבאם", ומיד אחר כך נאמר: "ויכל אלקים" – לרמוז שכאשר הבריאה משתוקקת וחושקת ("ויכולו" מלשון חשק והשתוקקות כנ"ל) להתקרב לה' יתברך ולעובדו בלב שלם ונפש חפצה, גם הקב"ה משתוקק אליה וחושק בה (בחינת "ויכל אלקים") ומשרה בה את שכינתו, ועימה גם את ברכתו, בהפרזה ובמידה גדושה, כדרך הנותן מתוך חשק ורצון.
