העיד אבינו מו"ר הרב יורם מיכאל אברג'ל זיע"א על עצמו:
"הזדמן לי כמה וכמה פעמים לשבת עם אנשים קשים ומסוכנים מאוד, כדי לדבר על ליבם 'לפרוק את הנשק' ולא לפגוע באיש פלוני או באיש אלמוני שיש להם סכסוך עימו.
תמיד נזהרתי להעביר את דברי דרך חומת השפתיים, כלומר, אמרתי להם דברים רכים ונעימים ולא דברי תוכחה קשים ומכאיבים. רק כך, בעזרת ה', דבריי נשמעו והם קיימו אותם בהכנעה גדולה.
זאת משום שהדברים חדרו ללב האבן שלהם, כי יש כוח בדברים רכים לפרוץ אפילו חומות אדירות."
והרחיב רבנו עוד בעניין הזהירות בדיבור, במאמרו על פרשת "שלח" בספר "אמרי נועם":
בנוסף לכך שהמרגלים לא היו זהירים שלא להוציא דבר שקר מפיהם, נראה שמעבר לכך היה בהם חסרון נוסף – שלא היה בהם כוח לשלוט על פיהם ולשים לו רסן ומחסום, אלא בכל פעם שעלה בליבם לומר דבר מה, מיד פתחו את פיהם ללא שליטה ואמרו אותו, גם כאשר דבר זה היה מן הדברים שאין ראוי לאומרם.
כאשר חזרו המרגלים מתור את הארץ, גם אם בליבם היו כל מיני דעות מוזרות ורחוקות מרצון הבורא, היה להם לחשוב היטב לפני שמיהרו לפתוח את פיהם ולדבר את כל מה שבליבם.
אך כאמור, כוח השליטה על פיהם היה לקוי ביותר ולכן מיד כשעלו בליבם מחשבות שאינן טובות על הארץ הקדושה מיהרו לומר זאת לפני כל עם ישראל וגרמו בכך נזק גדול לכל העם לדורי דורות.
דבר זה מלמדנו עד כמה צריך כל אחד מאיתנו לשים רסן ומחסום לפיו ולא למהר להוציא ממנו את כל מה שעולה בליבו, כי לפעמים מדיבור אחד מיותר ניתן לגרום נזקים בלתי הפיכים. ולא בחינם אמר החכם: "מעט דבריך וימעטו שגיאותיך", וכיו"ב אמר מרן החפץ חיים: "מעולם לא הצטערתי על דבר שלא אמרתי".
יש לזכור שכל מילה דומה לחץ, וכל זמן שהיא שמורה בפה הרי היא כמו החץ כשהוא בתוך הנרתיק שלו שאז ניתן עוד לחשוב אם כדאי לירות אותו או לא, אבל לאחר שהמילה יוצאת מהפה היא כמו חץ שכבר הושלך לאיזה עבר, שאז כבר לא ניתן להחזירו בחזרה בשום אופן, ואם הוא יזיק למישהו כבר לא יהיה ניתן לתקן זאת.
לכן צריך לחשוב היטב היטב לפני ש"יורים חץ" מהפה, כי לאחר שהוא כבר יוצא, לא ניתן עוד להשיבו בחזרה.
וידועים דברי הגר"א ע"ה באגרתו המפורסמת לבני ביתו:
"ועד יום מותו צריך האדם להתייסר, ולא בתעניתים וסיגופים, רק ברסן פיו ובתאוותו, וזהו התשובה, וזה כל פרי העולם הבא… וזהו יותר מכל התעניתים וסיגופים בעולם, וכל רגע ורגע שהאדם חוסם פיו זוכה בשבילו לאור הגנוז שאין מלאך ובריה יכולים לשער".
לתת ללשון לנוח
לכן אומרים חז"ל שבעוד שאת כל אבריו של האדם ברא הקב"ה זקופים – את הלשון הוא ברא מוטלת בשכיבה. ומבאר הגאון הקדוש המהר"ל מפראג זיע"א העניין בזה:
כי כל האברים שבאדם לא נבראו כדי להוציא דבר לזולתו מן הנסתר אל הגלוי. ועל דרך משל, האוזן נבראה כדי לקבל דיבורים, והעין נבראה כדי לקבל את הראות, וכן כיו"ב בכל שאר האברים, שום אחד מהם לא נברא כדי להוציא דבר לזולתו, מלבד הלשון שכל עיקר בריאתה הוא כדי להוציא את הדיבור אל זולתו. ומכיוון שכן, הלשון מסוגלת ומוכנה ביותר לחטוא בדברי לשון הרע ושאר דיבורים אסורים.
לכן עשה הקב"ה תיקון ללשון כדי שלא תהיה מסוגלת ומוכנה אל הרע, וזאת על ידי שברא אותה באופן שתהיה שוכבת, כי השכיבה מבטאת את בקשת המנוחה וחוסר הרצון לקום ולפעול (שלא כמי שעומד אשר הוא מבקש לצאת ולפעול). ונרמז בכך שעלינו להניח ללשון לשכב בתוך הפה, ולא למהר לתת לה לצאת לפעולה אלא אם כן הדבר נחוץ ביותר, וכמובן רק לאחר בדיקה יסודית שהדברים שאנו רוצה לומר טובים ומועילים.
מחסום רך
מוסיפים חז"ל, שבנוסף לכך שהקב"ה ברא את הלשון מוטלת בשכיבה הוא גם ברא לה שתי חומות: האחת קשה וחזקה, דהיינו חומת השיניים, והשנייה רכה ועדינה, דהיינו חומת השפתיים.
כוונתם הקדושה היא: שרצה הקב"ה לרמוז לנו בבריאת שתי החומות הללו ללשון שנשתדל ביותר לנצור את לשוננו מאחורי החומה החזקה של השיניים ולא נמהר לדבר ככל העולה על רוחנו, ואם כבר החלטנו שצריך לדבר – שנעשה זאת דרך החומה הרכה והעדינה של השפתיים, כלומר, שנאמר את כל דברינו בנועם וברכות (כפי שבשר השפתיים רך ועדין) ולא נוציא מהפה דברים בוטים שעשויים להכאיב ולגרום צער לשומעים.
אם רצונך להעביר מסר לאשתך, לילדיך היקרים או לכל אדם אחר בעולם, הוי זהיר שלא להעביר להם זאת בצורה חריפה ומכאיבה, כיון שאז דבריך לא יתקבלו על ליבם, כמאמר חז"ל: "צריך למימרינהו בניחותא כי היכי דליקבלו מיניה".
וכן מצינו להרמב"ם שכתב שגם כשבא האדם להוכיח את חברו בינו לבין עצמו, בכל זאת נאסר עליו לומר לו דברים שיכאיבו לו ויגרמו לו להתבייש, ובלשונו הקדושה: "המוכיח את חברו בין בדברים שבינו לבינו, בין בדברים שבינו לבין המקום, צריך להוכיחו בינו לבין עצמו, וידבר לו בנחת ובלשון רכה".
מחסום קשה
בנוסף לכל האמור: חומת השיניים שברא ה' ללשון רומזת אף היא לתיקונו המושלם של פיו של האדם, כי בפיו של האדם ישנן ל"ב שיניים – ט"ז למעלה וט"ז למטה.
מבאר הגה"ק הרוקח זיע"א שט"ז השיניים העליונות הן כנגד ט"ז קורבנות התמיד שהיו קרבים בכל שבוע בבית המקדש (שני קורבנות בכל יום – אחד בבוקר ואחד בבין הערביים – וביום השבת שני כבשים נוספים למוספין). וט"ז השיניים התחתונות הן כנגד ט"ז העולים לספר תורה במשך השבוע (שישה עולים בשני וחמישי, שבעה ביום שבת ושלושה במנחה של שבת). והעניין בזה:
השיניים העליונות הן כנגד קורבנות התמיד, משום שבזמן שהיה בית המקדש קיים הקורבנות שהיו קרבין על גבי המזבח היו מכפרים על עוונותיהם של ישראל, ובפרט קורבנות התמיד, כמובא במדרש: "מעולם לא היה אדם בירושלים ובידו עוון. כיצד? תמיד של שחר מכפר על עבירות שבלילה, ושל בין הערביים מכפר על עבירות שנעשו ביום".
אך בזמן הזה אשר בעוונותינו הרבים בית מקדשנו חרב, לימדונו חז"ל ששולחנו של אדם מכפר עליו כמו המזבח, וזאת על ידי שהוא אוכל עליו את מזונו בקדושה ובדרך ארץ ומברך עליו בכוונה ברכה ראשונה ואחרונה, והרי האכילה נעשית על ידי השיניים. ובכך בעצם נעשה תיקון הפה בבחינה הגשמית, דהיינו ענין האכילה בקדושה.
השיניים התחתונות הן כנגד העולים לספר תורה, משום שגם לימוד התורה מכפר על עוונותיו של האדם ממש כמו הקורבנות, כדברי ריש לקיש בגמרא על הפסוק: "זאת התורה לעולה למנחה ולחטאת ולאשם" – "כל העוסק בתורה כאילו הקריב עולה מנחה חטאת ואשם". ובכך בעצם נעשה תיקון הפה בבחינה הרוחנית, דהיינו ענין העסק בתורה הקדושה.
