דלג לתוכן
מספר מו"ר הרב ישראל שליט"א על אביו מו"ר הרב יורם אברג'ל זיע"א: זכורני בימי ילדותי שאבא מארי עט"ר היה קם בלילה לאחר שינה קצרה מאוד, בדרך כלל כבר בסביבות השעה שתים, והיה יושב בסלון ולומד תורה בניגון. וזכורני במיוחד חורף אחד, שהיה קר במיוחד, שבו הוא עסק בלימוד מסכת חולין עם פירושי הראשונים… את מתיקות הלימוד, את הניגון הערב המעריף טללי חיים על הנפש, ולמול עוצמת אור התורה שבקע מהסלון הקטן לא יכלנו להישאר אדישים לרגע ואני ואחי וכל אחיותי העפנו את השמיכה העבה ורצנו לסלון לשאוף את אותו הוד קדומים טמיר ונעלם…
זה היה הנהגתו של רבנו, היה ממית עצמו באהבה בתורה הקדושה, ביגיעה עצומה, כשהוא מדיר שינה מעיניו, וזאת לאחר ימים מלאים ועמוסים בהפצת תורה ואהבה לעם ישראל. התורה הייתה כל חשקו ואהבתו והוא מסר את כל נפשו אליה.
בפרשתנו נאמר: "ימצאהו בארץ מדבר ובתוהו ילל ישמון, יסובבנהו, יבוננהו, יצרנהו כאישון עינו".
לפי פירוש רש"י פסוק זה מדבר על היום היקר והנשגב ביותר שהיה לעם ישראל מיום היותם לעם, יום מתן תורתנו הקדושה.
משבחת התורה את עם ישראל על־כך שהיו מוכנים לצאת למדבר הגדול והנורא, ארץ ציה ושממה, מתוך אמונה פשוטה בה' ובמשה עבדו, כמו שכתוב: "כה אמר ה' זכרתי לך חסד נעוריך אהבת כלולותיך, לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה", כדי לקבל את תורתו ועול מלכותו של ה'.
דבר זה מלמדנו שעיקר קנינה של התורה הוא דווקא כאשר האדם לומד אותה אף מתוך קשיים ומניעות, בבחינת "מדבר", ולא רק כאשר העת נוחה ומתאימה לכך ממילא.
וכן כתב הרמב"ם בלשון קודשו:
"אין דברי תורה מתקיימין במי שמרפה עצמו עליהם, ולא באלו שלומדין מתוך עידון ומתוך אכילה ושתיה, אלא במי שממית עצמו עליהן, ומצער גופו תמיד, ולא יתן שינה לעיניו ולעפעפיו תנומה", ובדומה לזה אמרו חז"ל: "אם למדת תורה בשעת הריווח אל תשב לך בשעת הדחק, לפי שטוב לו לאדם דבר אחד בצער ממאה בריווח, שנאמר: 'בבוקר זרע את זרעך ולערב אל תנח ידך'."
וממשיך הפסוק ואומר: "יסובבנהו, יבוננהו, יצרנהו כאישון עינו". ונרמזו בזה שלושה מיני שכר שזיכה הקב"ה לעם ישראל בזכות נאמנותם והתמסרותם לתורה, וכמו כן יזכה להם כל אחד ואחד שימסור נפשו בעד לימוד התורה:
הראשון – "יסובבנהו", ומפרש רש"י שנרמז בזה על שלושה סיבובים והקפות שסיבב הקב"ה את עם ישראל: א. סיבבם והקיפם בענני הכבוד. ב. סיבבם בדגלים לארבע רוחות. ג. סיבבם בתחתית ההר, שכפאו עליהם כגיגית על מנת שיקבלו את התורה.
יש בכך עניין הרמוז בזה: הקף העננים רומז שעל ידי התמסרותם של עם ישראל לתורה זכו גם לעבודת התפילה, שהרי לענני הכבוד זכו ישראל בזכותו של אהרן הכהן שהיה עמוד התפילה של עם ישראל. הקף הדגלים רומז שבזכות לימוד התורה זכו עם ישראל גם ליראת שמים טהורה, שהרי לכל דגל היה צבע משלו והצבעים מורים על יראת שמים. והקף ההר עליהם רומז שעל ידי התמסרותם של עם ישראל ללימוד התורה זכו שהתגלו להם כל רזי התורה הקדושה.
השני – "יבוננהו", מלשון בינה. בתורה הקדושה יש בחינת חכמה ויש בחינת בינה. כי ידיעת התורה כולה בשטחיות – בקיאות, היא בחינת חכמה. וההתבוננות בפרטים, והירידה לעומקם של דברי התורה – עיון, היא בחינת בינה. ורומז הפסוק שבזכות התמסרותם של עם ישראל למען קבלת התורה, זכו לא רק לחכמת התורה כי אם גם לבינת התורה, כלומר להבין את דברי התורה לעומקם ופנימיותם.
זהו גם הנוטריקון של תיבת "יבוננהו" – יבינהו + נ'. והיינו שלעתיד לבוא ה' יזכה את כל מי שעמל בתורה בכל כוחו להשיג חמישים שערי בינה בתורה. ובאמת הוא חיוב של ממש, שלא להסתפק בידיעת התורה בשטחיות, אלא לטרוח להבין את עומקם של הדברים, ועל ידי זה יזכה לראות בדרך עמוקה גם את כל הבריאה כולה.
השלישי – "יצרנהו כאישון עינו", ומפרש רש"י שהקב"ה שמר את עם ישראל במדבר מארבעה דברים: נחשים, שרפים, עקרבים ועובדי כוכבים. ועל דרך הפנימיות ארבעה אלו מכוונים כנגד ארבע קליפות קשות ורעות הנקראות: עוון, משחית, אף וחימה, ומכולן שמר הקב"ה את עם ישראל בעת לכתם במדבר שהוא מקום שליטת הקליפות.
לפי מה שאמרנו שעם ישראל זכו לזה על ידי התמסרותם לתורה הקדושה, נמצא שעל ידי טרחת האדם בלימוד ארבעת חלקי התורה שהם: פשט, רמז, דרש וסוד – בחינת פרד"ס תורתנו הקדושה – התורה הקדושה מזכה אותו להינצל מארבע הקליפות הנזכרות: חלק הפשט שבתורה מציל מקליפת נחש – עוון. חלק הרמז שבתורה מציל מקליפת שרף – משחית. חלק הדרש שבתורה מציל מקליפת עקרב – אף. וחלק הסוד שבתורה מציל מקליפת עובדי כוכבים – חימה.
את שמירת הבורא על עמו ישראל ממשיל הפסוק לשמירת אישון העין דווקא, ולא לשמירת איבר אחר בגוף, כדי לרמוז בזה שכמו שיש לאישון העין רגישות עצומה עד כי לא יוכל לסבול אפילו חדירת גרגיר קטן של חול, ואפילו לא לזמן קצר, כן ממש פגיעה ביהודי רגישה אצל הקב"ה במידה גדולה כל כך שאין לה אח ורע.
לכן צריך בדבר זה זהירות גדולה עד מאוד, ועל האדם להתרחק ביותר מכל מעשה, ואפילו מעשה שלכאורה יש בו מצוה, שעשוי לגרום צער לזולת. וגם אם הזולת גורם לו צער רב, ישתדל בכל יכולתו שלא להשיב לו כמעשיו ולצער אותו, אלא יהיה מוחל וסולח.
ולעולם לא ישתדל האדם לנצח את הזולת ח"ו, כי כך לימדנו מורנו הבעל שם טוב הקדוש שמי שמנצח יהודי בעולם הזה וגורם לו צער, נעשה מנוצח למעלה ומאבד את כל חלקו בעולם הבא! אלא תמיד יהיה האדם מן המנוצחים ולא מן המנצחים.
ולעולם יהיה האדם מן הנרדפים ולא מן הרודפים, וה' הטוב ישלם לו שכר עצום על כך ולא יעזבהו לעולם.
