מו"ר הרב ישראל שליט"א מעיד על אביו מו"ר הרב יורם אברג'ל זיע"א: "זכיתי, וביני לבין אבא מארי עט"ר רבינו יורם מיכאל אברג'ל זיע"א, נוצר קשר עז של חברות וידידות אמת, והוא שיתף אותי ברבים מרגשותיו. ובאחד הפעמים הוא אמר לי: 'אתה יודע, כשאני קם בבוקר, אני אומר את הנוסח 'מודה אני', ואחר כך אני אומר: ריבונו של עולם! אני שליח שלך, להיכן שתשלח אותי – אלך בשמחה'."
כך היתה עבודתו של הרב יורם, מייד עם פתיחת עיניו ואמירת 'מודה אני' התפלל שתהיה עבודתו בשמחה. ובאמת כל מי שזכה לשהות בצילו של רבנו הרגיש את השמחה הרבה שקורנת מרבנו בכל זמן ובכל מעשה, וכך גם חינך את משפחתו ותלמידיו – דבר ראשון, להיות בשמחה!
בעניין מעלתה של השמחה דיבר רבנו בספר "אמרי נועם" על פרשת כי תבא:
בפרשתנו התורה מפרטת ברכות נפלאות שיוכל כל אחד ואחד מאיתנו לזכות בהם "אם שמוע תשמע בקול ה' אלקיך לשמור לעשות את כל מצוותיו".
לאחר מכן, מפרטת התורה תשעים ושמונה קללות קשות ומרות, ואומרת שכל הקללות הללו באות "תחת אשר לא עבדת את ה' אלקיך בשמחה ובטוב לבב מרוב כל".
על פי פשוטו של מקרא, כוונת התורה בזה היא, שהקללות יבואו ח"ו על האדם על כך שלא עבד את ה' בעוד שהיה שרוי בשמחה וטוב לבב מרוב הטובה שה' השפיע לו ולא חסר לו מאומה.
אולם, רבנו האריז"ל הקדוש מפרש שכוונת הפסוק היא, שהקללות הן לא על כך שאדם לא עבד את הבורא כלל, אלא על כך שלא עבד אותו וקיים את מצוותיו בשמחה גדולה ובטוב לבב כפי שהיה שמח אילו היה מקבל אלף אלפים דינרי זהב.
וכן מפרש רבנו בחיי, וזו לשון קודשו:
"'תחת אשר לא עבדת את ה' אלקיך בשמחה' – יאשימנו הכתוב בעובדו ה' יתברך ולא היתה העבודה בשמחה, לפי שחייב האדם על השמחה בהתעסקו במצוות. והשמחה במעשה המצווה = מצוה בפני עצמה. ומלבד השכר שיש לו על המצווה, יש לו שכר על השמחה… ולכך צריך שיעשה אדם המצוות בשמחה ובכוונה שלימה".
נמצאת אומר, שהשמחה בעבודת ה' יתברך וקיום מצוותיו היא ענין יסודי וחשוב מאוד. וכך היא לשון קודשו של הרמב"ם: "השמחה שישמח אדם בעשיית המצווה ובאהבת האל שציווה בהן – עבודה גדולה היא, וכל המונע עצמו משמחה זו ראוי להיפרע ממנו".
אחד הסימנים המובהקים לכך שאדם עשה מצווה בלב שלם, זה אם הוא עשה אותה בשמחה גדולה, כמו שכותב רה"ק ר' נחמן מברסלב זיע"א בספר המידות: "כשאדם עושה מצוה בשמחה, זה סימן שליבו שלם לאלקיו".
מצווה שעושה נחת רוח לה'
אבל אם ליוותה את המצווה איזה עצבות, אפילו קלה ביותר, סימן שהיא לא באה מהצד של הקדושה. לכן לפני שאתה בא לקיים מצוה כלשהי, אתה חייב לעשות הכל כדי שתהיה בשמחה, אך אם חלילה אתה בעצבות, אולי עדיף שתוותר על המצווה, כי בלאו הכי לא יהיה לה' שום נחת רוח מהמצווה העצובה שלך.
יתכן ששני אנשים מניחים תפילין, ובכל זאת על אחד מכריזה בת קול את הפסוק: "ישרים דרכי ה' וצדיקים ילכו בם", ואילו על השני היא מכריזה את סיום הפסוק: "ופושעים יכשלו בם". ואיך זה קורה? אלא, שהראשון מניח תפילין בשמחה גדולה ועצומה על כך שנפלה בחלקו הזכות לקיים ברגע זה את המצווה של ה' יתברך, לכן יש לה' נחת רוח מהמצווה שלו, ואילו השני מניח תפילין רק כדי להתפטר מה"חוב היומי" שרובץ עליו, ולולא המצפון שמעיק עליו יתכן שלא היה מניחם כלל, לכן המצווה שלו רק מכעיסה את ה'.
המצווה לא מגינה על מי שעושה אותה שלא בשמחה, באהבה וברצון טוב. אין לך יותר קשה ממי שעובד את אדונו בעצבות ובפנים זועפות. אנחנו צריכים לשלם כל בוקר לבורא עולם מיליוני דולרים על כך שהוא מסכים בכלל שנהיה העבדים שלו, וה' ברחמיו לא רק שלא מבקש מאיתנו לשלם לו, אלא גם מסכים לשלם לנו שכר על כך שאנו עובדים אותו.
צריך לדעת שזה דבר מאוד חמור לעבוד את ה' ולקיים את מצוותיו בעצבות, כי כשאדם ניגש לקיים מצוה כלשהי, הרי הוא כמזמין את המלך להתארח בביתו, וכשלפתע הוא נהיה עצוב, הרי הוא כמי שחוזר ומגרש את המלך מביתו לאחר שכבר הגיע.
תפילה בשמחה
נתאר לעצמנו שמישהו יזמין את גדול הדור אליו לבית, ולאחר שהוא כבר בא והתיישב בסלונו, פתאום יאמר לו: 'שמע כבודו, זה מאוד מפריע לי שאתה נמצא פה, אני מעדיף שפשוט תסתלק הביתה'. איך ירגיש אותו חכם?! איזו קפידא עצומה תהיה לו על המארח הרשע הזה?! – כך ממש נראה בשמים אדם שמקיים מצווה בעצבות, כי באותו רגע שנופלת עליו העצבות הוא ממש מסלק את השכינה מהמקום לאחר שכבר הזמין אותה לשם כשניגש לקיים את המצווה.
כן גם בנוגע לעבודת התפילה: יהודי צריך לבוא לתפילה בשמחות וגיל ממש, כמו שנאמר: "עיבדו את ה' בשמחה בואו לפניו ברננה". ולכן כתב הרמב"ם: "מצא דעתו משובשת וליבו טרוד, אסור לו להתפלל עד שתתיישב דעתו", משום שבמצב של חוסר ישוב הדעת ובלבול אין הוא יכול להתפלל מתוך שמחה.
מי שרוצה לדעת אם התפילה שלו התקבלה לפני ה' או לא, יבדוק כיצד הוא התפלל: אם הוא התפלל מתוך שמחה, יכול הוא להיות בטוח שהקב"ה קיבל את תפילתו, ולא עוד אלא שהוא לוקח את התפילה שלו ושם אותה עטרה לראשו. אבל אם הוא התפלל מתוך עצבות, גם אם המתפלל הוא צדיק גדול, הקב"ה לא מתעסק עם תפילה כזאת, כי אין להקב"ה קשר עם אנשים עצובים, יהיו גדולים וצדיקים ככל שיהיו, אלא אך ורק עם אנשים שמחים. ואין לך דבר בעולם המסוגל לקרב את האדם לה' יתברך כמו תפילה מתוך שמחה ואהבה.
לימוד תורה בשמחה
אותו הדבר גם בנוגע ללימוד תורה: לימוד התורה צריך להיות בשמחה גדולה ועצומה. אם אתה בא ללמוד תורה בכח – למה לך? מוטב שתלך ותעבוד עבודה זרה, כי על עבודה זרה נאמר: "עצביהם כסף וזהב" – "עצביהם" מלשון עצבות. אדם שלומד תורה בעצבות בורא קליפות ונותן כח לסטרא אחרא בלימוד שלו.
לכן מובא בהלכה שאסור לאבל, בר מינן, ללמוד תורה במשך כל שבעת ימי האבלות, אשר מלבד הטעם הפשטי לכך, משום ש"פקודי ה' (דברי תורה) ישרים משמחי לב" והאבל אסור בשמחה – הטעם הפנימי לכך הוא, מפני שהאבל שרוי בעצבות נוראה, ואם ילמד בצורה כזאת רק יפגום בקדושת התורה וכל לימודו יימסר לקליפות, על כן העדר לימוד זה טוב מקיומו ואסרו עליו את הלימוד.
מספרים שאדמו"ר הזקן לפעמים היה מפסיק באמצע לימודו עם תלמידיו ומבקש מהם לנגן במשך דקות אחדות כמה ניגוני שמחה. היו כאלה שלא הבינו את פשר ההנהגה הזאת. האם לא חבל להפסיק באמצע הסוגיות, באמצע התוספות, באמצע האש של הלימוד?! אלא שאדמו"ר הזקן הבחין שיושבים בשיעור כמה תלמידים עצובים וזה גרם לו הפרעה מאוד גדולה בהשגת התורה, לכן ציווה לנגן כמה ניגוני שמחה כדי להכניס שמחה בלבבות.
כשאני רואה אברך שמגיע לכולל ללמוד בלי מצב רוח טוב, אני קורא לו ושואל אותו 'האם אתה לא מרגיש טוב? הכל בסדר? אולי קודם תנוח קצת?!'… הסיבה שאני עושה זאת, משום שאני יודע שאם לא תהיה לו שמחה בלימוד הוא לא יוכל להשיג שום דבר.
יהודי שבא ללמוד מקרא, משנה, גמרא, הלכה, חסידות וכו', ורוצה לזכור את מה שהוא לומד – עצתו היא ללמוד מתוך שמחה, כי השמחה מביאה הרבה זכרון. מאידך, אם הוא ילמד שלא בשמחה, הקב"ה יסגור לו את השערים של חכמת התורה ולא יסייע לו להבין את מה שהוא לומד.
אדם שרוצה שההלכה תקלט אצלו בצורה נכונה צריך להיות מאוד שמח בשעה שהוא לומד, כי כשהאדם לומד בשמחה הוא מקבל סייעתא דשמיא מיוחדת לכוון לאמיתתה של ההלכה.
ה' עימו
זו הסיבה שבכל המחלוקות שבין בית שמאי לבית הלל לעולם הלכה כבית הלל, כיון שהדרך של הלל הזקן הייתה כתלמידיו של אהרן הכהן "אוהב שלום ורודף שלום" – הוא תמיד היה שרוי בשמחה גדולה והאיר פנים לכל אדם, ולכן זכה לסיוע מיוחד מן השמים לכוון לאמיתתה של ההלכה.
גם דוד המלך זכה שתהיה הלכה כמותו, כמו שנאמר עליו: "וה' עימו" ופירשו חז"ל – שהלכה כמותו בכל מקום. והטעם לזה, אומר הרמח"ל, משום שהשכינה תמיד הייתה עימו, וזאת משום שמעולם הוא לא הניח לעצמו ליפול לעצבות.
דוד המלך היה כל כולו מלא שמחה בעבודת ה' כפי שאמר: "אשירה לה' בחיי אזמרה לאלוקיי בעודי". ושמא תאמר שהוא היה תמיד בשמחה בגלל שהיו לו חיים מאושרים? הרי מיום שנולד דוד המלך ועד ליום פטירתו מן העולם לא היה לו יום אחד שמח. כתוב בגמרא שאפילו חלום טוב מעולם הוא לא ראה, וכל שכן במציאות. אלא שהשמחה של דוד המלך נבעה מתוך עבודת ה' שלו, וכל מה שעבר עליו בעולם הזה לא עניין אותו כלל ולא גרם לשמחה שלו להחלש.
וכבר כתב האור החיים הקדוש: "שאם היו בני אדם מרגישין במתיקות ועריבות טוב התורה, היו משתגעים ומתלהטים אחריה, ולא יחשב בעיניהם מלא עולם כסף וזהב למאומה". אילו אדם היה יודע מהו ערכה העצום של התורה הקדושה, היה מתנהג כשוטה גמור ורץ אחריה ברחובות. היינו צריכים כל יום לשלם לבורא עולם את כל הכסף שיש לנו בבנקים ובבית בחורים ובסדקים על כך שנתן לנו רשות ללמוד את תורתו הקדושה, ולא די שאנחנו לא משלמים לו על זה, אלא אנחנו עוד מקבלים ממנו שכר על כך.
האם קל בעיניך לפתוח גמרא ולעסוק בדברי תנאים ואמוראים קדושים וטהורים שחיו לפני כאלפיים שנה?! כאשר תנסה לרגע לשער את היחס בינך לבינם, בוודאי שתרגיש איזה זכות עצומה נפלה בחלקך ללמוד את דבריהם הקדושים, וממילא תעשה זאת בשמחה גדולה לאין שיעור.
תשובה בשמחה
כן גם בנוגע לעבודת התשובה: תשובה אמיתית היא דווקא שנעשית מתוך שמחה עצומה. הסימן שבעל תשובה מצא חן בעיני ה' ותשובתו התקבלה בשמים זה כשמתחילה להיכנס בו שמחה.
אם ח"ו התשובה מלווה בעצבות, היא לא מתקבלת בשמים, בבחינת מה שנאמר: "כי אין לבוא אל שער המלך בלבוש שק". תשובה של עצבות לא הולכת לצד הקדושה אלא לצד ההפוך שהוא בבחינת "יגון ואנחה".
צריך להתרחק מהדרכים העקלקלות הללו ולשוב אל ה' בשמחה, ועל כך נאמר: "בשמך יגילון כל היום" – ראשי תיבות 'בכיה' – ללמדנו שעיקר מעלת הבכיה היא כאשר היא בוקעת מהלב מחמת שמחה. כי יש בכי של שמחה, והשמחה היא על כך שהקב"ה קורא לנו לשוב בתשובה – "כי ימינך פשוטה לקבל שבים".
אדם שמרגיש שמחה עצומה בתפילה, בלימוד וכו', או שהוא שומע שיעור תורה והלב שלו שמח, יש לשמחה הזאת כח לתקן מאות פרטים שנשכחו ממנו, כי ברגע שאדם עובד את ה' בשמחה, השמחה מוחקת את כל העבר הבלתי רצוי שהיה לו, כמו שנאמר: "כי בשמחה תצאו"' דהיינו שעל ידי מידת השמחה בעבודת ה' זוכים לצאת מכל העבר הלא טוב. ורמז לכך, שהרי תיבת 'בשמחה' היא ראשי תיבות: "מחוק ברחמיך הרבים שטרי חובותינו".
אדם שתמיד שמח, גם אם הוא מלא עבירות כרימון, שום עבירה לא תיזכר לו בשמים, כי אצל הקב"ה יש כלל – הוא לא מתעסק עם אנשים שמחים. כל מי שמקיים בעצמו את הפסוק: "אנכי אשמח בה'" – מתקיים בו גם הפסוק הבא אחריו: "יתמו חטאים מן הארץ", וכל עוונותיו כלים מאליהם.
ואם כבר דיברנו על חשיבות השמחה בעבודת ה' – הן בקיום המצוות, הן בעבודת התפילה, הן בלימוד התורה והן בעבודת התשובה – זה המקום לעורר על חשיבות מידת השמחה גם באופן כללי בשגרת החיים:
שגרה של שמחה
על האדם להילחם בעצבות מלחמת חורמה ממש, ולהשתדל בכל כוחו לקנות את מידת השמחה, כי השמחה היא מקור החיים של עם ישראל, כמו שכתוב: "ישמח ישראל בעושיו" – אדם שמח דומה למנורה דולקת, ואדם עצוב דומה למנורה כבויה.
סוד ההצלחה הוא, שלא משנה מה עובר על האדם, גם אם יש לו קשיים בבית או בעבודה וכדומה, יהיה אשר יהיה – את מידת השמחה לא יעזוב אפילו לרגע. וכן את הילדים יש לחנך בקו הזה ולא לתת להם ליפול לעצבות. תמיד תפצה אותם באיזה ממתק שהם מאוד אוהבים, ובלבד שיהיו בשמחה.
על האדם תמיד לשדר אך ורק שמחה – לאשתו, לילדיו, לנכדיו ולניניו, לתלמידיו ולכל מי שבא במחיצתו – תמיד להיות מקור של שמחה!
יש מורה שהוא מריר מאוד, כשהתלמידים שלו שומעים שהוא לא הגיע לבית הספר או שמחר לא יהיו לימודים, הם ממש מאושרים, כיון שהם סובלים מאוד כשהוא נמצא איתם בגלל העצבות שלו.
וכן יש מפקד שהוא נוקשה ואכזרי והחיילים שלו מאוד סובלים ממנו. לא נעים לומר, אבל לפעמים זה מגיע לרמה כזאת שהם מצפים בכיליון עיניים שהקב"ה יאסוף אותו למעלה באיזו פעילות צבאית מסוכנת ויזכו להתפטר ממנו, כי הם לא אוהבים אותו בגלל העצבות שלו.
אסור לך להיות אדם כזה מריר שכולם רק מחכים מתי כבר תלך, אלא אדרבה, תהיה כל כך שמח עד שאנשים יחכו לך מתי כבר תבוא, כי כל רגע שאתה נמצא איתם אתה עושה להם נחת רוח גדולה.
אם אדם היה יודע מהי מעלת השמחה, כל היום היה רוקד משמחה, ואפילו באמצע הרחוב. כל הזמן צריך להיות בשמחה. כמו שמוכרחים לשים דלק ברכב כדי שהוא ייסע, כך מוכרחים להיות בשמחה, כי ה' ברא את העולם בצורה כזאת שהשמחה היא המנוע שדוחף את הכל קדימה.
משכן לשכינה
כשאתה בשמחה ממילא הקב"ה מתחבר אליך, כי הקב"ה אוהב את השמחה, כמו שנאמר: "עוז וחדוה במקומו". על יהודי לדעת שבכל פעם ופעם שהוא מתמלא בשמחה הקב"ה מתפאר בו, בבחינת "עבדי אתה ישראל אשר בך אתפאר". כל יהודי שיש בו את מידת השמחה, ה' מיד בא לדור איתו. הקב"ה מחפש להיכן להיכנס, ומיד כשהוא רואה בית שיש בו שמחה, הוא נכנס לגור בו.
בצד הקדושה תמיד ישנה שמחה. מי שקשור לאביו שבשמים חייב תמיד להיות בשמחה. לכן כשאני רואה אדם עצוב אני משתדל שלא לדבר איתו באותו זמן, כיון שבאותו זמן הוא מנותק מהבורא, ולכן אני שולח אותו לכמה ימים עד שיתרפא מחוליו ויחדש את הקשר שלו עם ה' יתברך.
אחת הסיבות שאני דורש מאוד הן מבני ביתי והן מהאברכים שלי להיות תמיד בשמחה, ואם אני רואה שמישהו מהם שקוע בעצבות מיד אני גוער בו על כך – משום שאני יודע שאחד הסימנים המובהקים שהאדם מתחיל להתרחק מהאמונה בה' והשכינה רוצה לעזוב אותו זה שהוא נופל לעצבות, ולכן אני ממהר לחלץ אותו מהמצב המסוכן הזה.
זה כמו שאתה שומע צפצוף בפלאפון שמעיד על כך ש'הסוללה חלשה', עליך להבין את הרמז ולמהר להטעין אותה כדי שהפלאפון לא יכבה לך באמצע השיחה. לכן היצר הרע חזק מאוד בדבר הזה. הוא ייתן לך ללמוד, הוא ייתן לך להתקדש, אבל תמיד הוא יכניס לך עצבות כדי לחבל לך במעשיך הטובים.
רק אדם שהוא תמיד בשמחה נקרא "חי", אבל אדם שכל פעם נופל לעצבות נקרא "מת". לכן על אדם שמת נאמר: "למעצבה תשכבון", כי לפי חכמי האמת טומאת העצבות שווה ממש לטומאת מת הנחשבת לאבי אבות הטומאה.
לכן האריז"ל הקדוש היה נזהר כל ימיו שלא להתקרב לעצבות, יהיה אשר יהיה, אפילו פיקוח נפש, ואפילו לא לארבע אמותיו של אדם עצוב. העצבות היא מרכז הסטרא אחרא.
סביבה שמחה
כשאדם עצוב, הסטרא אחרא שולטת בכל ארבע אמותיו. אחד החיידקים הטורפים את נפש האדם היא העצבות, לא עלינו. זה מראה שהשכינה הסתלקה ממנו. לכן אסור לאדם לתת לעצבות להיכנס לתוכו, כי אין להקב"ה נחת מאנשים עצובים.
אדם צריך להשתדל תמיד לשמח את עצמו, וזה על ידי שיתחבר לאנשים שמחים. אני זוכר שלפני הרבה שנים למדתי באיזה כולל, אבל לאחר זמן קצר הפסקתי ללמוד שם, משום שראיתי שהאברכים שם היו מלאים בעצבות, ולכן החלטתי לחפש כולל של אנשים שמחים.
הצדיקים האמיתיים כל הזמן שמחים, כמו שנאמר: "אור זרוע לצדיק ולישרי לב שמחה", ונאמר: "שמחו צדיקים בה' והודו לזכר קודשו", ונאמר: "שמחו בה' וגילו צדיקים והרנינו כל ישרי לב", לכן העצבות לא נמצאת אצלם כלל.
לבבא סאלי זיע"א היתה הבחנה מיוחדת במינה. כשהיה רואה מרחוק אדם עצוב שבא לקבל ממנו ברכה, מיד היה רומז לשמש שלו לא לתת לו להכנס ולומר לו שיבוא בפעם אחרת כשירגיש שהוא קצת שמח. כי הרב טען שמי שאין בו שמחה סימן שבשמים לא מרוצים ממנו.
לכן תמיד תהיה בשמחה כדי שבשמים יהיו שמחים ממך. זה היסוד של תורת הרה"ק רבי נחמן מברסלב זיע"א: "מצוה גדולה להיות בשמחה תמיד"!
לפי מורנו הבעל שם טוב הקדוש, עיקר הייסורים שבאים על האדם בעולם הזה מחוסר שלום בית, אי הצלחה בחינוך הילדים, דוחק הפרנסה עד פת לחם ממש – הכל בא בגלל העצבות.
לכן אם אדם לא מצליח בלימוד, יידע שזה בגלל שהוא עצוב. או אם הוא נכשל בחינוך הילדים, או בזוגיות שלו עם אשתו, ידע שכל זה בגלל העצבות. רוב העולם סובלים מדינים קשים, מרדיפות ומכל מיני מצוקות שונות ומשונות, מפני שתמיד הם שרויים בעצבות ושוכחים את כל הטובות שה' עשה ועושה עמהם בכל עת.
השמחה היא הכלי לשפע
וכלל זה יהא בידך: כל דבר שיורד מן השמים צריך כלי. הכלי לברכה זוהי מידת השמחה. והכלי לכל הייסורים שבעולם זוהי מידת העצבות, ה' יצילנו. לכן כל מי שרוצה להתפטר מכל הצרות הללו חייב להיות בשמחה תמיד.
תמיד יש לזכור שהמפתח שפותח את כל שערי השמים זוהי מידת השמחה. השמחה היא מקור הישועות מכל הצרות שבעולם, כפי שמצאו גדולי החסידות רמז לכך במה שנאמר: "כי בשמחה תצאו" – על ידי שתהיו בשמחה תצאו מכל הצרות שבעולם.
כי יש לשמחה כח לשבור לרסיסים את כל הגבורות והדינים השורים על האדם וגורמים לו את כל הצרות, ולעורר עליו שפע של חן וחסד ורחמים בכל העניינים.