התמקצעות במוזיקה או השקעה בתורה? זה היה צומת הדרכים מולו עמד מו"ר הרב ישראל שליט"א בהיותו נער.

וכך העיד על עצמו:

”בתקופת נעוריי, למדתי לנגן על כינור. נפשי התחברה לעולם הניגון, והייתי נסחף אחרי נעימת הכינור שעות רבות. בעזר ה', נהייתי מקצועי באומנות הנגינה על הכלי, ועמדתי לפני הקלטה, שהיוותה פריצת דרך לנסיקה בתחום.

אך פה עצרתי. הרגשתי שאני ניצב לפני קרב שניצחונו מכריע את עתידי. קרב בין השקעה בעולם הנגינה, לבין השקעה בעולם הנצח – התורה. בשלב זה, אחד בא על חשבון השני, ונאלצתי להכריע – לכאן או לכאן.

בתעצומות של נער, ובסייעתא דשמיא עצומה שליוותה אותי ונתנה לי כוחות, בחרתי בעולם של נצח, ביגיעה עצומה בתורה ובסודותיה, ובעמל נצחי על פני עמל חולף”.

כיום מעידים שיעוריו הנפלאים של רבנו על עוצמתה של אותה בחירה. בחירה שהולידה הפצת תורה חובקת עולם, וזיכוי הרבים לאין ערוך.

 

בעניין מעלת ההתמדה בדר ה' הנכונה דיבר רבנו בספר "אמרי נועם" על פרשת אמור:

מנהג ישראל קדושים לעסוק בשבתות אלו בפרקי אבות. בתחילת הפרק השני של מסכת אבות נאמר: רבי אומר: איזוהי דרך ישרה שֶׁיָּבוֹר (שיברור – יבחר) לו האדם – כל שהיא תפארת לְעוֹשֶׂיהָ ותפארת לו מן האדם.

לפני שנתחיל ללמוד את ההוראה המוסרית שבמשנתנו, נתבונן לרגע בתנא הקדוש שאמר אותה:

בעל המאמר שבמשנתנו הוא רבי יהודה הנשיא, המכונה בקיצור 'רבי', שהוא ראשי תיבות: "ראש בני ישראל", על שם שזכה להיות רבן של כל ישראל בדומה למשה רבינו ע"ה בדורו, ומימות משה רבינו ועד ימיו לא נמצא אדם מושלם כמותו.  בנוסף לכך, קראו לרבי יהודה הנשיא גם רבינו הקדוש, על שם הקדושה המיוחדת שהיתה לו – שלא הכניס ידו תחת אבנטו וכן 'שלא הביט במילתו מימיו'.

עד ימיו של רבי לא נכתבו דברי התורה שבעל פה כלל, משום שעל פי ההלכה אסור לכתוב את דברי התורה שבעל פה. אך כשראה רבי שמחמת ריבוי הצרות המתחדשות ובאות לעולם הלבבות הולכים ומתמעטים והשכחה מתגברת ועשויה התורה להשתכח מישראל ח"ו, החליט בדעתו הקדושה לעבור על איסור כתיבת התורה שבעל פה ולחבר את חיבור המשנה, בבחינת מה שנאמר: "עת לעשות לה' הפרו תורתך".

לשם כך קיבץ רבי את כל התלמידים שבארץ ישראל, כדי שכל אחד יאמר לפניו את המשניות ששמע מרבותיו ולמדם בעל פה – וכך אסף רבי מכולם את כל המשניות, תיקנם וביררם, וכתבם באופן מדוייק, וערכם בסדר מופתי, עד שמכך יצא חיבור המשנה.

חיי עולם הבא למספידי רבי

מבואר בתלמוד ירושלמי שפטירתו של רבי היתה בערב שבת (ולפי המסורת היה זה בתאריך י"ד בכסלו). רבבות אנשים מכל העיירות התכנסו כדי לחלוק לגדול הדור כבוד אחרון ולהספידו כראוי. ההספדים ארכו שעות על גבי שעות, ובכל זאת השמש עדיין לא שקעה.

לאחר שהסתיימו כל ההספדים, מיהרו כולם לבתיהם להכין מעט צרכי שבת ולהדליק נרות, ושקעה השמש ומיד לאחר מכן שוב זרחה, והגיע בוקרו של יום שבת. או אז הבינו כולם למפרע שהשמש המשיכה לזרוח במשך כל השעות של ליל שבת כדי שימשיכו להספיד את רבי כראוי לו.

כשהתברר לכולם שההספדים של רבי היו בתוך השעות של שבת, וממילא גם ההכנות שעשו לשבת והדלקת הנרות היו לאחר שכבר נכנסה השבת, רבים מן האנשים חששו שמא הם חיללו שבת, ויצאה בת קול מן השמים והכריזה: כל מי שלא נתעצל בהספדו של רבי יהא מבושר לחיי העולם הבא.

 

יש לבחור בדרך הישרה מבלי להתייחס לדברי הסובבים אותו

כעת נעבור להוראה הנפלאה שביקש רבי למסור לנו במשנתנו:

מעצם שאלתו של רבי במשנה: 'איזוהי דרך ישרה שיבור לו האדם' למדים אנו, שכל אחד מישראל צריך להתאמץ לבחור לעצמו את דרכו בחיים, ודרך זו צריכה להיות, כמובן, 'דרך ישרה'. ואין לך דרך ישרה ותמימה, זכה וברה, כדרכה של תורתנו הקדושה.

אמנם יתכן מאוד שבצעדיו הראשונים של האדם בדרך הישרה ימצא את עצמו בודד במערכה, ובני ביתו וחבריו ומכריו יתנגדו מאוד לדרכו ויחזיקוהו למשוגע ממש ח"ו, אך אף על פי כן, עליו להחזיק את עצמו בכל כוחו ממש בדרך הישרה שבחר לעצמו, ולא להניח אותה חלילה מפני שום מונע ומעכב – וכהוראת רבותינו הקדושים המובאת בסעיף הראשון בשולחן ערוך: ולא יתבייש מפני בני אדם המלעיגים עליו בעבודת ה' יתברך.

מידה יקרה זו עלינו ללמוד מאבי אומתנו הקדושה, אברהם אבינו ע"ה, אשר חי בדור של עובדי עבודה זרה מובהקים, וכן אביו ואמו וכל בני ביתו היו משוקעים בעבודה זרה, ואף על פי כן, ברגע שהתגלתה לו האמת האלקית, מיד בחר לעצמו דרך ישרה והלך אחר הקב"ה באש ובמים, במסירות נפש ממש.

באותו שלב היה אברהם אבינו אחד ויחיד בדרכו, כפי שנאמר: "אחד היה אברהם",  וכל אנשי העולם היו מתנגדים לדרכו ומסתמא גם מחזיקים אותו למשוגע ממש, ובכל זאת הוא נותר איתן בדעתו ולא הניח לאיש להזיז אותו מהדרך הישרה שבחר לעצמו.

אחד היה אברהם – אחד תהיה גם אתה

ומבאר הרה"ק ר' נחמן מברסלב זיע"א בליקוטי מוהר"ן, וזו לשון קדשו:

'אחד היה אברהם' – שאברהם עבד השם רק על ידי שהיה 'אחד', שחשב בדעתו שהוא רק יחידי בעולם, ולא הסתכל כלל על בני העולם שסרים מאחרי ה' ומונעים אותו, ולא על אביו ושאר המונעים, רק כאילו הוא אחד בעולם, וזהו: 'אחד היה אברהם'. וכן כל הרוצה ליכנס בעבודת השם, אי אפשר לו ליכנס כי אם על ידי בחינה זו שיחשוב שאין בעולם כי אם הוא לבדו יחידי בעולם, ולא יסתכל על שום אדם המונעו, כגון אביו ואמו או חותנו ואשתו ובניו וכיוצא, או המניעות שיש משאר בני העולם המלעיגים ומסיתים ומונעים מעבודתו יתברך. וצריך שלא יחוש ויסתכל עליהם כלל, רק יהיה בבחינת: 'אחד היה אברהם', כאילו הוא יחיד בעולם.

 

צריך האדם לקדש שם שמים ולעשות מעשים שיגרמו לה' ולבני אדם להתפאר בו

לאחר שרבי מלמד אותנו שעלינו לברור לעצמינו דרך ישרה ולדבוק בה, מוסיף רבי ומלמד אותנו מהי הדרך הישרה – כל שהיא תפארת לְעוֹשֶׂיהָ ותפארת לו מן האדם.

הכוונה בזה היא, שעל האדם לעשות מעשים כאלה שיגרמו לה' יתברך להתפאר בו ('תפארת לעושיה' – היינו תפארת להקב"ה שברא ועשה אותו), בבחינת מה שנאמר: "ויאמר לי עבדי אתה ישראל אשר בך אתפאר", וכן שימצאו חן בעיני בני אדם ויגרמו גם להם להתפאר בו, בבחינת מה שנאמר: "ומצא חן ושכל טוב בעיני אלהים ואדם".

אמרו חז"ל בביאור הפסוק: "ואהבת את ה' אלהיך", וזו לשון קדשם:

שיהא שם שמים מתאהב על ידך. שיהא קורא ושונה ומשמש תלמידי חכמים, ויהא משאו ומתנו בנחת עם הבריות. מה הבריות אומרות עליו: 'אשרי אביו שלמדו תורה, אשרי רבו שלמדו תורה, אוי להם לבריות שלא למדו תורה, פלוני שלמד תורה ראו כמה נאים דרכיו, כמה מתוקנים מעשיו, עליו הכתוב אומר: 'ויאמר לי עבדי אתה ישראל אשר בך אתפאר'. אבל מי שקורא ושונה ומשמש תלמידי חכמים ואין משאו ומתנו באמונה ואין דיבורו בנחת עם הבריות מה הבריות אומרות עליו אוי לו לפלוני שלמד תורה אוי לו לאביו שלמדו תורה אוי לו לרבו שלמדו תורה פלוני שלמד תורה ראו כמה מקולקלין מעשיו וכמה מכוערין דרכיו…

לכן אדם צריך להזהר מאוד בכל מעשיו ודיבוריו ולשקול אותם היטב, כדי שלא יגרם על ידיהם חילול ה' ח"ו בשום צורה ואופן. עלינו לזכור בכל רגע שנוכחותנו בעולם אמורה לגרום קידוש ה' בעיני הבריות, ולא אחרת.

נולדו לך ילדים בשעה טובה – תאמר בפיך: 'ילדים אלו נולדו כדי לקדש שם שמים בעולם'. בניך או בנותיך הגיעו לפרקם ואתה מחפש להם זיווגים הגונים – תברור להם בני זוג שיעשו קידוש ה' בעולם. בדרך זו תחנך את כל בני ביתך וכן את כל הסרים למשמעתך – שום מילה מיותרת, שום מעשה מגונה, שום ריב ומדון וכדומה, כדי שיקדשו שם שמים בפי הבריות וגם יזכו לקנות שם טוב לעצמם.

 

מדת התפארת הישרה היא הדרך הממוצעת שבכל מדה

בנוסף לכל האמור: הדרך הישרה עליה רומז רבי באומרו: 'כל שהיא תפארת לעושיה ותפארת לו מן האדם', היא דרכו של יעקב אבינו ע"ה המכוון כנגד מדת התפארת. והיינו כי מדתו של אברהם אבינו ע"ה היא מדת החסד, הנוטה באופן קיצוני לצד הימני. ומדתו של יצחק אבינו ע"ה היא מדת הגבורה, הנוטה באופן קיצוני לצד השמאלי. ומדתו של יעקב היא מדת התפארת, הממוצעת בין מדת החסד למדת הגבורה.

מדת התפארת, הנקראת במשנתנו 'דרך ישרה', היא הדרך הממוצעת שבכל מדה ומדה, ועל שם כך היא נקראת גם 'שביל הזהב', כי 'זהב' ראשי תיבות: 'זה ההולך באמצע'. ובלשון קדשו של הרמב"ם:

הדרך הישרה היא מדה בינונית שבכל דעה ודעה מכל הדעות שיש לו לאדם. והיא הדעה שהיא רחוקה משתי הקצוות ריחוק שווה, ואינה קרובה לא לזו ולא לזו. לפיכך ציוו חכמים הראשונים שיהא אדם שׁם דעותיו תמיד, ומשער אותם ומכוון אותם בדרך האמצעית, כדי שיהא שלם בגופו. כיצד? לא יהא בעל חמה נוח לכעוס, ולא כמת שאינו מרגיש, אלא בינוני – לא יכעוס אלא על דבר גדול שראוי לכעוס עליו, כדי שלא יעשה כיוצא בו פעם אחרת. וכן לא יתאוה אלא לדברים שהגוף צריך להן ואי אפשר להיות בזולתן, כענין שנאמר: "צדיק אוכל לשובע נפשו". וכן לא יהיה עמל בעסקו אלא להשיג דבר שצריך לו לחיי שעה, כענין שנאמר: "טוב מעט לצדיק". ולא יקפוץ ידו ביותר, ולא יפזר ממונו, אלא נותן צדקה כפי מסת ידו, ומלוה כראוי למי שצריך. ולא יהא מהולל ושוחק, ולא עצב ואונן, אלא שמח כל ימיו בנחת בסבר פנים יפות. וכן שאר דעותיו. ודרך זו היא דרך החכמים. כל אדם שדעותיו דעות בינוניות ממוצעות נקרא חכם… ומצווין אנו ללכת בדרכים האלו הבינונים, והם הדרכים הטובים והישרים, שנאמר: "והלכת בדרכיו".

זו היתה דרכו של רבי שבו שכן ניצוץ מנשמת יעקב אבינו השלם שבאבות

לכן יעקב אבינו הוא השלם ביותר שבאבות, כפי שמבואר בזוהר הקדוש שיעקב אבינו נקרא 'שלימו דאבהן', כי מדתו – מדת התפארת – הממוצעת בין המדות הקיצוניות לימין (חסד דאברהם) או לשמאל (גבורה דיצחק), היא המדה המושלמת ביותר.

מאמר זה נאמר דוקא על ידי רבי, כיון שבתוך רבי שכן ניצוץ מנשמתו של יעקב אבינו ע"ה, כפי שנרמז בתוארו המיוחד 'הנשיא' ('רבי יהודה הנשיא') שדבק אך ורק בו, שהוא ראשי תיבות: 'הוא ניצוץ של יעקב אבינו'.

הזכרנו זה מכבר שהמיוחד במסכת אבות הוא, שכל תנא אמר דווקא את הדבר שהוא בעצמו היה זהיר בו יותר מכל. ומכיון שרבי לימדנו במשנתנו לצעוד תמיד ב'דרך ישרה', משמע מכך שזו היתה דרכו הקדושה לאורך כל ימי חייו.

מאחר ודרכו של רבי היתה דרך ישרה, לכן זכה לסייעתא דשמיא מופלאה בכל ענייניו הגשמיים והרוחניים גם יחד, והשפעתו על כל בני דורו היתה גדולה ועצומה.

 

חינוך הילדים, כשרות המזון וטהרת המשפחה הם היסודות העיקריים בבית היהודי

מסופר בגמרא שסמוך לפטירתו ביקש רבי להכניס לחדרו את בניו, ממשיכי דרכו, וציוה אותם: נר יהא דלוק במקומו. שולחן יהא ערוך במקומו. מיטה תהא מוצעת במקומה. ומסבירים המפרשים, שכוונתו היתה לרמוז על שלשה יסודות עיקריים בבית היהודי:

נר יהא דלוק במקומו – כנגד חינוך הילדים. נשמתו של כל אחד מילדינו היקרים היא בבחינת נר, כמו שנאמר: "נר ה' נשמת אדם", ועלינו כהורים לדאוג לכך שכל אחד מהנרות הקדושים שהופקדו בידינו תמיד ימשיך לדלוק ולהאיר באור התורה הקדושה, ולשם כך עלינו תמיד להוסיף לו 'שמן', דהיינו לטפח אותו ביראת שמים ובמידות טובות.

שולחן יהא ערוך במקומו – כנגד כשרות המזון. כל יהודי צריך לדעת שכאשר הוא נכשל ח"ו באכילת מאכלות אסורות, מסתלקת ממנו הקדושה היהודית. מאידך, מי שמקפיד מאוד על כשרות המזון שלו ושל בני ביתו, לעולם לא תכנס בהם טומאה וטמטום הלב ח"ו, ובנוסף לכך, שום צר ואויב לא יוכל לשלוט בהם.

מיטה תהא מוצעת במקומה – כנגד טהרת המשפחה. ללמדנו שקדושת יוצאי חלצינו תלויה מאוד ברמת ההקפדה שלנו בהלכות טהרת המשפחה.

רבי התכוון להודיע לבניו שבמשך כל חייו הוא דאג בכל כוחו ומרצו ששלשת היסודות הללו יתקיימו היטב בכל בתי ישראל, והוא לא מוכן לעזוב את העולם בשום אופן מבלי לצוותם להמשיך את דרכו ולשמור היטב ששלשת הדברים הללו ימשיכו להתקיים כראוי.

 

אמירה נעימה

א. רבי הקדוש זכה לחבר את המשנה ונודע בקדושתו המיוחדת.

ב. יש לבחור בדרך הישרה מבלי להתייחס לדברי הסובבים אותו, וכפי שיש ללמוד ממעשה אברהם אבינו.

ג. צריך האדם לקדש שם שמים ולעשות מעשים שיגרמו לה' ולבני אדם להתפאר בו.