פסקיו של מרן הרב עובדיה זצ"ל הם מאבני היסוד של עמוד ההלכה הספרדי. בכל בית יהודי ניתן למצא בנקל מספריו, ורבים הם ההולכים אחר הנהגותיו והמקבלים את פסקיו ללא עוררין. אמנם, בתחילת דרכו של מרן, היו מפסקיו שעוררו וויכוחים רבים ואף גררו התנגדות קשה למרן.
בתקופה זו אבינו מו"ר הרב יורם אברג'ל זיע"א אשר היה חותם בשמו – עבד נרצע למרן, הוכיח רבות את שומעיו למען יתפתו לילך אחר המתנגדים, וחלילה להם מלדבר מילה אחת רעה על מרן. ולימים אף העיד רבנו באלה המילים:
"…באותה תקופה שכל הארץ רעשה סביב היתר מסוים של מרן , וכל מיני רבנים מפורסמים ביזו את שם קדשו בפרהסיה ממש, הפצתי בכל הארץ באלפי עותקים דיסק של שיעור שמסרתי במשך כשעתיים וחצי על הזהירות בכבודו של מרן זצוק"ל, וקיבלתי תגובות מאברכים רבים בכל חלקי הארץ שבזכות שיעור זה הם ניצלו שלא ליפול ברשתה של הסטרא אחרא ולהכשל בזלזול בתלמיד חכם גדול הדור'.
בעניין חובת שמירת הלשון דיבר רבנו בספר "אמרי נועם" על פרשת בראשית:
בפרשתנו אנו קוראים על חטאו של אדם הראשון שאכל מעץ הדעת. לאמיתו של דבר, חטא זה אינו החטא הראשון שנעשה בעולם, אלא קדם לו חטאו של הנחש. ומה היה חטאו של הנחש? מבארים חז"ל במדרש וזו לשון קדשם:
'אמר רבי שמואל בר נחמן, שאלו לנחש ואמרו ליה: למה אתה מצוי בין הגדרות? אמר להן: (מפני) שפרצתי גדרו של עולם. אמרו לו: ולמה אתה מהלך בארץ ולשונך שותת בארץ? אמר להן: (מפני) שהוא גרם לי – שאמרתי לשון הרע על בוראי'.
ממשיך המדרש ואומר:
'ומה היה הלשון הרע? אמר רבי יהושע דסיכנין בשם רבי לוי, הנחש הראשון היה מסיח כבני אדם. כיון שלא היו אדם וחוה מבקשין לאכול מאותו אילן התחיל לומר לשון הרע על בוראו. אמר להן: מן האילן הזה אכל הבורא וברא את עולמו, וציוה אתכם שלא תאכלו ממנו ותבראו עולם אחר. ומה עשה לו הקב"ה? קצץ את רגליו וכרת את לשונו שלא יהא מסיח'.
כלומר: החטא הראשון שהיה בעולם הוא בעצם חטאו של הנחש הקדמוני שאמר דברי לשון הרע ושקר וכזב על הקב"ה והסביר לאדם וחוה שמה שהקב"ה אסר עליהם לאכול מעץ הדעת זה רק משום שהוא ידע שכאשר הם יאכלו מעץ הדעת גם הם יהפכו להיות אלהים כמותו ויוכלו אף הם לברוא עולמות כמותו, ואדם וחוה התפתו לדברי השטות של הנחש ואכלו מן העץ והמיטו אסון כבד על עצמם ועל כל העולם כולו.
חומרת דיבור לשון הרע על צדיקי אמת ותלמידי חכמים
מאז שהעז הנחש הקדמוני לפעור את פיו הטמא ולדבר לשון הרע על צדיקו של עולם, מלך מלכי המלכים הקב"ה, נוצר השורש וניתנה העזות והחוצפה לכל אותם 'נחשים קדמוניים' ועזי פנים שצומחים בכל דור ודור לפעור את פיהם הטמא לבלי חוק ולדבר דברי גנות ולשון הרע והוצאת שם רע על הצדיקים האמיתיים שבכל דור ודור.
מכיון שחטא לשון הרע הוא החטא הראשון שנעשה בעולם לכן הוא החטא הקשה ביותר לפני הקב"ה, ובעוד שכל שאר החטאים הם בבחינת מ"ט שערי הטומאה אשר ניתן להנצל מהם על ידי עשיית תשובה כראוי – חטא לשון הרע הוא בבחינת שער החמישים של הטומאה שכמעט ואין ממנו עליה לעולם אם לא על ידי תשובה עצומה מעומקא דליבא ומתוך מסירות נפש ממש.
ואם כך הם פני הדברים בנוגע למי שמדבר לשון הרע על סתם אדם מישראל – על אחת כמה וכמה למי שמדבר לשון הרע על תלמידי חכמים וצדיקים אמיתיים שאחריתו עדי אובד והכרת תכרת נפשו מחלקו בעולם הבא, כפי שאמר רבי אחא ברבי חנינא בגמרא שבעל לשון הרע אין לו תקנה, שכבר כרתו דוד ברוח הקודש, שנאמר: "יכרת ה' כל שפתי חלקות לשון מדברת גדולות".
על כן כל מי שיקרה נפשו בעיניו וחפץ לחוס עליה, יזהר וישמר בלשונו שלא לדבר דברי גנאי על שום אדם מישראל בכלל, ועל תלמידי חכמים וצדיקים בפרט.
הפוער פיו על צדיק אמת מגלה בכך שהוא פגום גם בעריות
והנה לאחר שחטא הנחש בכך שאמר לשון הרע על צדיקו של עולם – הקב"ה, גם חטא הנחש בחטא העריות, כפי שלימדונו חז"ל שכשבא הנחש לפתות את חוה לאכול מעץ הדעת, בנוסף על כך גם בא עליה, ונרמז הדבר במה שאמרה חוה להקב"ה: "הנחש הִשִּׁיאַנִי ואוכל" – מלשון נישואין וביאה.
מכך למדו רבותינו בעלי פנימיות התורה, שכאשר רואים אדם שפוער את פיו בעזות וחוצפה ומדבר דברי בלע על צדיק אמת בן דורו או מהדורות הקודמים, זהו סימן מובהק שאדם זה גם פגום בענין העריות.
על כך נאמר: "שלח ידיו בשלומיו חִלל בריתו", כלומר, מי שמעז לשלוח ידיו בשלומיו של הקב"ה, דהיינו הצדיקים האמיתיים שלומי אמוני ישראל, ולדבר עליהם ככל העולה על רוחו, הרי זה סימן מובהק שאדם זה 'חִלל בריתו'.
אמנם כל דברי רבותינו הקדושים מקובלים עלי באמונה שלימה כנתינתם מסיני, אך אף על פי כן, לאחר שאני מאמין בהם באמונה שלימה דרכי גם לבדוק אותם כדי להיווכח באמיתותם. וכמו כן בנדון דידן, בכל פעם ששמעתי על מישהו שפוער את פיו ומדבר בחוצפה ועזות דברי גנאי על צדיק אמת, בדקתי אחריו בדרכים שלי, ומצאתי שפגום הוא בעריות כפי שלא ניתן לתאר, ולא משנה במי היה מדובר – מעולם לא מצאתי בדבר זה יוצא דופן.
אמירה נעימה
א. חטאו של הנחש היה בלשון הרע, וממעשהו נוצר השורש לדוברי לשון הרע שבכל דור ודור על הצדיקים האמיתיים, וחטא זה הוא בבחינת שער החמישים של הטומאה.
ב. חובת האדם להיזהר ולהישמר בלשונו שלא לדבר דברי גנאי על שום אדם ובפרט על תלמידי חכמים וצדיקים, והפוער פיו על צדיק אמת זהו סימן מובהק שהוא פגום גם בעניין העריות.
ג. מנהג ישראל בברית מילה להשליך את הערלה לעפר ולומר "ונחש עפר לחמו", לרמוז שהערלה המורה על תאוות הניאוף היא חלקו של הנחש.
