אבינו מו"ר הרב יורם אברג'ל זיע"א היה איש של עשיה, הוא ידע את החפץ והרצון של ה', להקים לו בית פה בעולם הזה. ולכן שיעבד את נפשו לקיים רצון ה' ופעל בכל הדרכים האפשריות לקיים רצון ה'.
באחד הימים הוצרך אישור ממשלתי לעניין מסוים ולכן הגיש רבנו בקשה להיפגש עם השר בממשלה שהיה ממונה על כך. ובתשובה הוא קיבל שאכן הוא יכול להגיע ביום מסויים בשעה שמונה וחצי בבוקר עם אזהרה שהשר מאוד מאוד ממהר ואם הוא יאחר הוא לא יתקבל.
רבנו לא ידע מה לעשות, שהרי כל המכיר את סדר יומו של רבנו יודע שכל יום אחר תפילת שחרית רבנו היה מוסר את שיעורו היומי בספר התניא – שיעור בו הוא זכה להחזיר יהודים רבים בתשובה, להלהיב לבבות, לעורר כיסופים ורצונות להתקרב לה', ולשמח יהודים מצרותיהם. ואחר כך הוא היה מקבל קהל. וכדי להגיע לפגישה בזמן הוא היה צריך להתפלל שחרית בירושלים והוא לא ידע אם עדיף בשביל כך לוותר על סדר יומו
בסופה של התלבטות קלה החליט רבנו – אני אעשה את המוטל עלי וה' יעשה את המוטל עליו. באותו יום רק בשעה עשר ורבע נגמרה הקבלת קהל ורבנו אמר לנהגו בוא וניסע, ולמרות שלנהג היה קושיות בליבו, אבל הוא כבר התרגל לרבנו… ונסעו. והגיעו. והמזכירה התנצלה שלשר כואבת הבטן והוא מתנצל על האיחור, והשר הגיע כעשר דקות אחריהם. ומרוב בושה מרבנו שחיכה לו משמונה וחצי נתן לו כל מה שרצה…
בעניין המידות המביאות את האדם לקרבת ה' דיבר רבנו בספר "אמרי נועם" על פרשת דברים:
נאמר בפתיחת פרשתנו: "אלה הדברים אשר דיבר משה אל כל ישראל בעבר הירדן במדבר בערבה מול סוף בין פארן ובין תופל ולבן וחצרות ודי זהב".
ומפרש האור החיים הקדוש שבפסוק קצר זה רמז משה רבינו לכל אחד ואחד מאיתנו תשע מדות יקרות ונפלאות הצריכות להמצא בכל מי שחפץ ללכת בדרך התורה הקדושה:
'בעבר' – רומז שאדם צריך לאחוז במדותיו של אברהם אבינו הנקרא "אברם העברי". והכוונה בזה היא, למה שאמרו חז"ל במסכת אבות: כל מי שיש בידו שלשה דברים הללו מתלמידיו של אברהם אבינו… עין טובה, ורוח נמוכה, ונפש שפלה.
ומפרש רבינו עובדיה ברטנורא שם: 'עין טובה', היינו שיסתפק במה שיש לו ולא יחמוד ממון אחרים. 'ורוח נמוכה', היינו שתהיה לו ענוה יתירה. 'ונפש שפלה', היינו שיהיה זהיר לפרוש מן התאוות של העולם הזה.
'הירדן' – מלשון מרדות. והיינו שתמיד תהיה בלבו של האדם מרדות וביקורת כלפי עצמו, ויוכיח את עצמו על מעשיו המגונים, כמאמר חז"ל: 'טובה מרדות אחת בלבו של אדם מכמה מלקיות', ולפי ריש לקיש, 'ממאה מלקויות'. וכן שיהיה לבו פתוח לקבל את תוכחתם של אחרים ברצון ובהבנה ולא בכעס.
'במדבר' – היינו שאדם צריך להשפיל את עצמו בפני כל אדם, כמדבר הזה שהוא הפקר לכולם. ומדת הענוה היא כתר ועטרה לכל המדות הטובות ואין למעלה ממנה, וכדברי רבי מתנא במדרש: מה שעשתה חכמה עטרה לראשה – עשתה ענוה סנדל לעקבה. מה שעשתה חכמה עטרה לראשה, שנאמר: "ראשית חכמה יראת ה'"- עשתה ענוה סנדל לעקבה, שנאמר "עקב ענוה יראת ה".
'בערבה' – לשון ערבות ומתיקות. והיינו שמדת הענוה שבאדם תהיה ערבה ונעימה, ולא פחותה ומאוסה. כי ענוה אמיתית היא דוקא זו שנמצאת בעומק הלב, והאדם מרגיש באמת שהוא אין ואפס לפני הקב"ה.
לב לבן ונקי
אך מי שענוותו חיצונית בלבד, כגון שלובש בלויי סחבות, הולך בקומה שחוחה, ומצויה בפיו האמרה: 'מה אני ומה חיי', אך כשמישהו זורק לו איזו מילה שאינה לפי כבודו, מיד הוא קם עליו בחרב ובחנית ומראה לו בדיוק מה הוא ומה חייו – אין זו אלא ענוה של שקר, אשר היא שנואה ומאוסה לפני ה' אפילו יותר ממדת הגאוה.
'מול סוף' – היינו שתמיד יהיה למול ולנגד עיניו של האדם סופו ותכליתו בעולם הזה, ויזכור שזמנו בעולם הזה מוגבל ביותר, וביום מן הימים יצטרך להשיב את נשמתו ליוצרה וליתן דין וחשבון על כל מעשיו.
לכן יזדרז לנצל את הימים שנותנים מן השמים כדי להרבות בהם במעשים טובים, ויתרחק מן המעשים הרעים. וכן אמר רבי אליעזר: 'שוב יום אחד לפני מיתתך', ושאלו אותו תלמידיו: 'וכי אדם יודע איזהו יום ימות?', והשיב להם: 'וכל שכן ישוב היום שמא ימות למחר, ונמצא כל ימיו בתשובה'.
'בין פארן ובין תופל' – 'פארן' לשון פאר ושמחה, ו'תופל' לשון מרירות ועצבות. והיינו כמאמר החסיד שהובא בספר 'חובות הלבבות': 'הפרוש – צהלתו בפניו ואבלו בלבו'.
כלומר, בתוך לבו של האדם צריך להיות לו צער ודאגה שמא קיצר בעבודת הבורא ולא עשה די הצורך, אולם בפניו חייב הוא להקרין תמיד אך ורק שמחה ומאור פנים. וגם בתקופות שמסבבות את האדם דאגות רבות, בכל זאת לא יסיר את מסוה השמחה מעל פניו, כדי שאנשים לא יטעו לחשוב שהוא כועס עליהם ויצטערו.
'ולבן' – היינו שיהיה לאדם לב לבן ונקי מכל הרגשה של שנאה וקנאה ותחרות וכדומה, וכמאמר דוד המלך ע"ה: "לב טהור ברא לי אלהים". וגם אם מישהו הציק לו או פגע בו קשות – יעצום עיניו חזק ויעביר את כעסו מהלב, וימחל לו בכל לבו כדי שלבו לא יתלכלך.
מידות לדרך ה'
'וחצרות' – היינו שאדם צריך שתהיה לו קביעות בחצרות בית ה', דהיינו בבתי כנסיות ובבתי מדרשות, ולא יהיה לימודו עראי – פעם כן ופעם לא – אלא ישמור על הקביעות שלו חוק ולא יעבור, ולא תהיה שום סיבה שבעולם שתמנע אותו מכך. צריך לזכור תמיד שקביעות של לימוד תורה לעולם לא מפסיקים, אלא אדרבה, אך ורק מוסיפים, והתוספת צריכה להיות בבחינת 'תוספת וריבוי' – תוספת בכמות וריבוי באיכות.
'ודי זהב' – היינו שיאמר אדם די לרדיפה אחר הזהב והכסף ושאר מותרות העולם הזה ויסתפק במועט, ויתירה מזאת, ירגיש שהמעט שה' נתן לו דומה כמו כל הזהב וההון שבעולם. כיון שכל מי שהולך אחר תאוות לבו מאבד את זמנו לריק ובטל מעבודת הבורא, ואין אבדה כאבדת הזמן, כיון שכל אבדה ניתן להשיב מלבד את אבדת הזמן. איבוד זמן פירושו איבוד חיים!!!
וכאשר אדם יזכה לאחוז במדות הקדושות הללו, ילך לבטח דרכו בעבודת הבורא יתברך, ויזכה משמים לסייעתא דשמיא גדולה בכדי להצליח בכל ענייניו הרוחניים והגשמיים גם יחד, ויהי אלקיו עימו.
אמירה נעימה:
נאמרו כאן תשע מידות נפלאות הרמוזים בתוכחת משה רבינו לעם ישראל, ביניהם:.
א. יש לאחוז במידתו של אברהם אבינו, עין טובה רוח נמוכה, נפש שפלה.
ב. לערוך חשבון נפש על מעשיו.
ג. תמיד יהיה למול עיניו התכלית הנצחית.
ד. יהא דואג ומיצר שמא קיצר בעבודת ה', ומכל מקום תמיד תהיה שמחה על פניו.
ה. לבו תמיד יהיה נקי משנאה וקנאה.
ו. יהיה קבוע בבית המדרש וגם לימודו לא יהיה עראי.
ז. לא יאבד זמנו אחר רדיפת ממון ושאר מותרות, ויהיה שמח בחלקו המועט שהוא כממון רב.
