"זמן קצר לאחר פטירתו של מרן אירע מעשה באשה אחת ששהתה בחדר לידה ותהליך הלידה הסתבך ביותר. מעומק לבה היא צעקה: 'הרב עובדיה, תעזור לי, אני לא יכולה לבד', ומיד הדברים הסתדרו וכעבור דקות ספורות התינוק יצא בריא ושלם."
כך סיפר אבינו מו"ר הרב יורם אברג'ל זיע"א, והמשיך:
"כי בשמים רועדים ממרן הרב עובדיה זצוק"ל, ולכן כשמישהו מזכיר את שמו לישועה, מיד מסייעים לו. ומדוע כל כך רועדים ממרן בשמים? משום שמזמן היותו צעיר לימים ועד ליום פטירתו הוא ניצל כל רגע בחייו ללמוד תורה וללמדה לאחרים, ולא בזבז אפילו דקה אחת לבטלה. הודות לכך הספיק מרן להוציא לאור עוד בחייו למעלה מחמישים ספרים, שכל אחד מהם משמש כספר יסוד בלימוד ההלכה, והוגים בספריו בכל יום ממש מאות ואלפי בני תורה בכל כדור הארץ."
בעניין מעלת קניין התורה מתוך צער דיבר רבנו בספר "אמרי נועם" על פרשת האזינו:
בפרשתנו נאמר: "ימצאהו בארץ מדבר ובתוהו ילל ישמון, יסובבנהו, יבוננהו, יצרנהו כאישון עינו".
לפי פירוש רש"י, פסוק זה מדבר על היום היקר והנשגב ביותר, שהיה לעם ישראל מיום היותם לעם, יום מתן תורתנו הקדושה.
משבחת התורה את עם ישראל, על כך שהיו מוכנים לצאת למדבר הגדול והנורא, ארץ ציה ושממה, מתוך אמונה פשוטה בה' ובמשה עבדו, כמו שכתוב: "כה אמר ה' זכרתי לך חסד נעוריך אהבת כלולותיך, לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה", כדי לקבל את תורתו ועול מלכותו של ה'.
דבר זה מלמדנו, שעיקר קניינה של התורה הוא דוקא כאשר האדם לומד אותה אף מתוך קשיים ומניעות, בבחינת 'מדבר', ולא רק כאשר העת נוחה ומתאימה לכך ממילא.
וכן כתב הרמב"ם, בלשון קדשו:
אין דברי תורה מתקיימין במי שמרפה עצמו עליהם, ולא באלו שלומדין מתוך עידון ומתוך אכילה ושתיה, אלא במי שממית עצמו עליהן, ומצער גופו תמיד, ולא יתן שינה לעיניו ולעפעפיו תנומה.
בדומה לזה אמרו חז"ל, אם למדת תורה בשעת הריוח אל תשב לך בשעת הדחק, לפי שטוב לו לאדם דבר אחד בצער ממאה בריוח, שנאמר: "בבוקר זרע את זרעך ולערב אל תנח ידך".
ג' מיני שכר וביאורם, למי שמוסר נפשו על התורה
ממשיך הפסוק ואומר: 'יסובבנהו, יבוננהו, יצרנהו כאישון עינו'. ונרמזו בזה שלשה מיני שכר, שזיכה הקב"ה לעם ישראל בזכות נאמנותם והתמסרותם לתורה, וכמו כן יזכה להם כל אחד ואחד שימסור נפשו בעד לימוד התורה:
הראשון – 'יסובבנהו', ומפרש רש"י שנרמז בזה על שלשה סיבובים והקפות שסיבב הקב"ה את עם ישראל: א. סיבבם והקיפם בענני הכבוד. ב. סיבבם בדגלים לארבע רוחות. ג. סיבבם בתחתית ההר, שכפאו עליהם כגיגית על מנת שיקבלו את התורה.
הענין בזה: היקף העננים רומז, שעל ידי התמסרותם של עם ישראל לתורה זכו גם לעבודת התפילה, שהרי לענני הכבוד זכו ישראל בזכותו של אהרן הכהן, שהיה עמוד התפילה של עם ישראל. היקף הדגלים רומז שבזכות לימוד התורה זכו עם ישראל גם ליראת שמים טהורה, שהרי לכל דגל היה צבע משלו והצבעים מורים על יראת שמים. והיקף ההר עליהם רומז שעל ידי התמסרותם של עם ישראל ללימוד התורה זכו שהתגלו להם כל רזי התורה הקדושה.
ארבע כנגד ארבע
השני – 'יבוננהו', מלשון בינה. והיינו כי בתורה הקדושה יש בחינת חכמה ויש בחינת בינה. כי ידיעת התורה כולה בשטחיות, היא בחינת חכמה. וההתבוננות בפרטים, והירידה לעומקם של דברי התורה, היא בחינת בינה. ורומז הפסוק שבזכות התמסרותם של עם ישראל למען קבלת התורה, זכו לא רק לחכמת התורה כי אם גם לבינת התורה, כלומר להבין את דברי התורה לעומקם ופנימיותם.
זהו גם הנוטריקון של תיבת 'יבוננהו', יבינהו – נ'. והיינו שלעתיד לבוא ה' יזכה את כל מי שעמל בתורה בכל כוחו להשיג חמישים שערי בינה בתורה. ובאמת הוא חיוב של ממש על כל מי שהוא בר הכי, שלא להסתפק בידיעת התורה בשטחיות, אלא לטרוח להבין את עומקם של הדברים, ועל ידי זה יזכה לראות בדרך עמוקה גם את כל הבריאה כולה.
השלישי – 'יצרנהו כאישון עינו', ומפרש רש"י שהקב"ה שמר את עם ישראל במדבר, מארבעה דברים: נחשים, שרפים, עקרבים ועובדי כוכבים. ועל דרך הפנימיות ארבעה אלו מכוונים כנגד ארבע קליפות קשות ורעות, הנקראות: עוון, משחית, אף וחימה, ומכולן שמר הקב"ה את עם ישראל, בעת לכתם במדבר שהוא מקום שליטת הקליפות.
לפי האמור, שעם ישראל זכו לזה על ידי התמסרותם לתורה הקדושה, נמצא שעל ידי טרחת האדם בלימוד ארבעת חלקי התורה שהם: פשט, רמז, דרש וסוד – בחינת פרד"ס תורתנו הקדושה – התורה הקדושה מזכה אותו להינצל מארבע הקליפות הנזכרות: חלק הפשט שבתורה מציל מקליפת נחש – עוון. חלק הרמז שבתורה מציל מקליפת שרף – משחית. חלק הדרש שבתורה מציל מקליפת עקרב – אף. וחלק הסוד שבתורה מציל מקליפת עובדי כוכבים – חימה.
כל יהודי הוא בבת עינו של ה' יתברך
את שמירת הבורא על עמו ישראל, ממשיל הפסוק לשמירת אישון העין דווקא, ולא לשמירת אבר אחר בגוף, כדי לרמוז בזה שכמו שיש לאישון העין רגישות עצומה, עד כי לא יוכל לסבול אפילו חדירת גרגיר קטן של חול, ואפילו לא לזמן קצר, כן ממש פגיעה ביהודי, רגישה אצל הקב"ה במידה גדולה כל כך שאין לה אח ורע.
לכן, צריך בדבר זה זהירות גדולה עד מאוד, ועל האדם להתרחק ביותר מכל מעשה (ואפילו מעשה שלכאורה יש בו מצוה), שעשוי לגרום צער לזולת. וגם אם הזולת גורם לו צער רב, ישתדל בכל יכולתו שלא להשיב לו כמעשיו ולצער אותו, אלא יהיה מוחל וסולח.
לעולם לא ישתדל האדם לנצח את הזולת ח"ו, כי כך לימדנו מורינו הבעל שם טוב הקדוש, שמי שמנצח יהודי בעולם הזה וגורם לו צער, נעשה מנוצח למעלה ומאבד את כל חלקו בעולם הבא! אלא תמיד יהיה האדם מן המנוצחים ולא מן המנצחים.
לעולם יהיה האדם מן הנרדפים ולא מן הרודפים, וה' הטוב ישלם לו שכר עצום על כך ולא יעזבהו לעולם, כמו שנאמר: "והאלהים יבקש את נרדף", ואמרו על כך חז"ל: ר' הונא בשם ר' יוסף אמר: לעולם – 'והאלהים יבקש את נרדף'. אתה מוצא צדיק רודף צדיק – 'והאלהים יבקש את נרדף'. רשע רודף רשע – 'והאלהים יבקש את נרדף'. וכל שכן רשע רודף צדיק – 'והאלהים יבקש את נרדף'.
אמירה נעימה:
א. עיקר הקניין שיש לאדם בתורה, זהו דוקא בלימוד הבא מתוך צער ודוחק.
ב. על ידי שאדם מתמסר לתורה, זוכה להבין את העומק הפנימי שבתורה.
ג. על ידי שטורח להבין ד' חלקי התורה בפרד"ס, זוכה להנצל מד' קליפות קשות.
ד. צריך להיזהר מכל מעשה שעלול לגרום צער לזולת, ויהיה מן הנרדפין ולא מן הרודפים.
