סיפר אבינו מו"ר הרב יורם אברג'ל על ימי בחרותו בישיבת הנגב:

"הרב יששכר מאיר היה מקפיד שהבחורים ילכו לישון בזמן, ולכן היה מכבה את האורות של בית המדרש. אולם היינו קבוצה של בחורים שהרגשנו שחבל על הזמן, וכי באנו לעולם לישון? ולכן אחרי שהרב יששכר היה הולך לביתו היינו נכנסים לעזרת נשים ולומדים שם.

לילה אחד רבי יששכר מאיר היה צריך לקבל טלפון חשוב מארצות הברית, לכן חזר למשרד הישיבה, בהגיעו לישיבה ראה אור דולק בעזרת נשים, וכאשר נכנס וראה אותנו לומדים, צעק: 'משיגעני' (משוגעים) צריך לשמור על הבריאות…' מיד קמנו והלכנו לחדרנו, אולם, שובבים היינו ומיד אחרי שהלך, חזרנו ללמוד…"

כך עברו על רבנו כל חייו בהתמסרות נוראה על לימוד התורה, בלי לשים לב להוויות העולם, ולצרכיו האישיים. בזמן שלמד לא היה רעב ולא היה עייף, רק שמח ומאושר בכל רגע שהוא עוסק בכלי חמדתו של הקדוש ברוך הוא.

בעניין מעלת הדבקות בה' ובתורתו  דיבר רבנו בספר "אמרי נועם" על פרשת ואתחנן:

נאמר בפרשתנו: "ואתם הדבקים בה' אלהיכם חיים כולכם היום", והנה, אם רצוננו להבין היטב את ענין דביקותו של יהודי בה' יתברך, נתבונן נא בדרך הדבקתם של שני קרשים זה לזה. אם לאחר ההדבקה שום קרש לא יכול לזוז ממקומו ולהפרד מזולתו, סימן שדביקותם היתה מצויינת. אך אם לאחר ההדבקה ניתן להפריד קרש אחד מזולתו, סימן שדביקותם זה בזה היתה חלשה ורופפת ביותר.

כך גם בנוגע לדביקותו של יהודי בה' יתברך: יהודי צריך להיות דבוק בה' יתברך במדה כזאת ששום נסיון ושום קושי שבעולם לא יוכל להפריד אותו מדביקות זו. אך מי שכאשר בא עליו נסיון כלשהו של ממון, עריות, חילול שבת וכל כיו"ב, פתאום שוכח הוא מהדביקות בה' ומתפתה אחריו, סימן שאינו דבוק בה' יתברך באמת.

בנוסף לכך: כאשר רוצים להדביק שני קרשים זה לזה, מן ההכרח הוא ששני הקרשים יהיו ישרים. אך אם קרש אחד ישר וקרש אחד עקום, לא יהיה ניתן בשום אופן להדביק אותם זה לזה בצורה חזקה ויציבה.

כך גם בנוגע לדבקותו של יהודי בה' יתברך: ברור ופשוט לכולנו ללא צל של ספק שבעולם שה' יתברך הוא ישר שאין ישר כמותו, כמו שנאמר: "הצור תמים פעלו כי כל דרכיו משפט, אל אמונה ואין עוול צדיק וישר הוא", ומי שאינו מצליח להדבק בה' יתברך, סימן שיש עקמומיות במדותיו ובמעשיו, ואותה עקמומיות היא זו שמונעת ממנו את האפשרות להדבק בישרות של ה' יתברך.

לכן כדי שכל יהודי יוכל לזכות להדבק בה' יתברך, ברא אותו ה' יתברך עם מדות ישרות ותמימות, כמו שנאמר: "אשר עשה האלהים את האדם ישר", אלא שבהמשך חייו של האדם רוכש הוא לעצמו כל מיני דרכים עקומות ועקלקלות ונעשה עקום, כפי שנאמר בסיום הפסוק: "והמה ביקשו חשבונות רבים". וכל מי שחפץ לזכות לדבוק בה' יתברך דביקות של אמת, יסיר מלבו את הערמומיות, הרמאות, הצביעות וכל שאר התחבולות שקנה לעצמו, ויחזור להיות תם וישר כפי שברא אותו אלקים.

הדבק הרוחני והחזק ביותר – תורה

בכדי לזכות להדבק בה' יתברך צריך להשתמש לשם כך ב'דבק' רוחני חזק וטוב. ומהו הדבק הרוחני החזק ביותר? על כך משיבים חז"ל, ואומרים: 'ותלמוד תורה כנגד כולן'. כלומר, הדבק החזק ביותר שמדביק את האדם עם הקב"ה, זה תלמוד תורה. ולכן אמרו חז"ל: 'אין בור ירא חטא ולא עם הארץ חסיד', כיון שחסרה לאדם חכמת התורה, ממילא אין בידו שום דבר שיוכל להדביק אותו באמת לה' יתברך.

מכיון שבלימוד התורה יש כח להדביק את האדם בה' יתברך יותר מכל המצוות, לכן מבואר בגמרא, שאם מזדמנת לאדם מצוה מעשית כלשהי בזמן שהוא לומד תורה, וניתן לקיים את אותה מצוה על ידי אנשים אחרים – אסור לו להפסיק את לימודו לצורך קיום המצוה, אלא האחרים יעשו אותה והוא ימשיך ללמוד תורה.

על ידי לימוד התורה ממשיך עליו אור אין סופי

לדוגמא: מוהל מומחה שהוא גם תלמיד חכם גדול, וכעת הוא לומד תורה או מוסר שיעור לפני ציבור, ובאמצע הלימוד או השיעור נכנס אליו אדם ואומר לו שהיום הוא יום השמיני להולדת בנו והוא מחפש מוהל שיסכים למול אותו. אם יש בעיר עוד מוהלים מומחים מלבד מוהל זה שכעת לומד תורה או מוסר שיעור, אסור לו לבטל את הלימוד לצורך מצות המילה, אלא יבקש מהם לחפש מוהל אחר שיעשה זאת והוא ימשיך בלימודו.

בדומה לזה מסופר בתלמוד ירושלמי, שרבי אבהו שלח את רבי חנינה בנו מעיר מולדתו קיסרין לעיר טבריה כדי ללמוד תורה. באותם ימים העיר טבריה היתה מלאה בתלמידי חכמים מופלגים, ולכן רצה רבי אבהו שבנו ילמד דוקא שם כדי שיזכה להיות גם הוא תלמיד חכם גדול.

כעבור תקופה מסויימת באו וסיפרו לרבי אבהו שבנו היקר מרבה לגמול חסדים של אמת בעיר טבריה, ומסייע בליווי מתים ובקבורתם. כוונת המספרים היתה לשבח בכך את רבי חנינה, ולשמח את רבי אבהו אביו, אך להפתעתם הרבה רבי אבהו הצטער מכך מאוד. 'אני שלחתי את בני היקר עד לטבריה כדי שיעסוק בסוגיות חמורות וימלא את ראשו בתורה הקדושה, וכעת אני שומע שהוא נעשה שם לאחד מאנשי ה'חברא קדישא' של העיר טבריה?!', חשב רבי אבהו בלבו והצטער צער רב.

מיד שלח רבי אבהו מכתב לבנו, והודיע לו נחרצות כי גם בקיסרין עיר מולדתו לא חסר עם מי לגמול חסד של אמת, ולא לשם כך הוא שלח אותו עד לטבריה. על כן הוא דורש ממנו תיכף ומיד להניח את כל העיסוקים הללו, אף שיש בהם מצוה גדולה, ולהטמין את מוחו בלימוד התורה.

החובה על כל אדם לפנות זמן לקבוע עיתים לתורה

הסיבה לכך שתלמוד תורה קודם למצוה מעשית כאשר אפשר לעשותה על ידי אחרים, מסביר אדמו"ר הזקן בספר התניא, משום שהתורה היא בחינת החכמה, הבינה והדעת של הקב"ה שהוא אין סוף, וכשאדם עוסק בתורה הקדושה הרי הוא ממשיך עליו אור אין סוף ברוך הוא, ביתר שאת והארה גדולה לאין קץ מהארה והמשכה על ידי קיום המצוות, שהן נמשלות רק לאבריו של המלך, אך לא לעצמותו ממש כמו חכמתו בינתו ודעתו של המלך.

לכן חובה קדושה על כל אדם, להשתדל בכל כחו לקבל עליו עול תורה ולקבוע בכל יום עתים ללימוד התורה. וגם אם הוא נצרך לעבוד במשך היום לצורך פרנסתו, בכל זאת עליו לעשות הכל כדי לפנות מזמנו ולהקדיש זמן חשוב ללמוד או לפחות להקשיב לשיעור בגמרא, בהלכה ובאגדה, כיון שעל פי ההלכה אין פטור לשום אדם בעולם מלימוד התורה, יהיה עיסוקו ומצבו אשר יהיה, כפי שכתב הרמב"ם, בלשון קדשו:

כל איש מישראל חייב בתלמוד תורה, בין עני בין עשיר, בין שלם בגופו בין בעל יסורין, בין בחור בין שהיה זקן גדול שתשש כחו, אפילו היה עני המתפרנס מן הצדקה ומחזר על הפתחים, ואפילו בעל אשה ובנים, חייב לקבוע לו זמן לתלמוד תורה ביום ובלילה.

ישנם אנשים שמקיימים הרבה מצוות ונותנים הרבה צדקות, אך בענין לימוד תורה הם חלשים מאוד. הם נתפסים במצוה זו או אחרת ובכך מנחמים את עצמם ומרגיעים את מצפונם, אך האמת היא שהם מנותקים מן השורש והעיקר. אדם חכם לעולם אינו עוזב את הדבר העיקרי ומתעסק בדבר הפחוּת והטפל. יש לזכור שהעיקר זה לימוד התורה, ושאר העיסוקים, אפילו עיסוקים של מצוה, אינם אלא טפל.

אל תחמיצנה

לכן הגם שאמרו חז"ל: 'אם תבוא מצוה לידך אל תחמיצנה אלא עשה אותה מיד', בכל זאת אין הכוונה שכל היום צריך לחפש מצוות. אם זיכה אותך הקב"ה לשבת על כסא בבית המדרש וללמוד תורה או להקשיב לשיעור תורה, אחוז אותו בכל הכח ואל תיתן לשום מצוה לפתות אותך להניח אותו. שעה של לימוד תורה שווה יותר מאלף מצוות.

כל שכן, מי שזכה להיות בן תורה שתורתו אומנותו, אשר מוטלת עליו חובה כפולה ומכופלת לנצל כל רגע פנוי ללמוד של עוד דף גמרא, עוד סימן בשו"ע, עוד פרק ברמב"ם וכו'. ואסור לו להעדר משום סדר מסדרי הלימוד בישיבה ובכולל אם לא במקרה של אונס ממש. ככל שאברך מחובר יותר לתורה הקדושה, כך מעלתו וקדושתו גדולה יותר, ואשריו ואשרי חלקו.

כל העיתים שווים – אין מושג 'בין הזמנים'

בנוסף לכך: כל בחור ישיבה ואברך צריך להשתדל ללמוד בכל זמן שמתאפשר לו, ובכלל זאת גם בתקופת 'בין הזמנים'. ומה נוראה לשון קדשו של רבינו השל"ה הקדוש, שכתב:

'ועיקר הכולל הכל, יהיה נעקר ונשרש מן העולם השם של 'בין הזמנים', לא יזכר ולא יפקד, רק כל העתים שווים לטובה יתנהגו במנהג אחד לתורה, כמו שנאמר: "והגית בו יומם ולילה"'.

יש לה' יתברך שמחה גדולה ומיוחדת מאותם בחורי חמד ואברכים יקרים שנרשמים לכולל 'בין הזמנים' וזוכים ללמוד עוד מספר שעות. לא ניתן לתאר במילים כמה קדושה יש בלימוד הזה שנלמד בזמן שרבים מהאברכים ובני הישיבות אינם לומדים בו, והוא גורם נחת רוח גדול מאוד בשמים.

אמירה נעימה:

א. קדושתם של עם ישראל כקדושת שם הוי-ה ברוך הוא ממש, ולכן אין לזלזל  בשום יהודי חס ושלום.

ב.יהודי צריך שיהיה לו דביקות אמת בה' יתברך, במידה כזאת ששום נסיון וקושי שבעולם לא יוכל להפרידו מדביקות בה' יתברך.

ג.הדבק החזק ביותר שמדביק את האדם עם הקב"ה זה תלמוד תורה.

ד.יש לזכור שהעיקר זה לימוד התורה ושאר העיסוקים אפילו שהם של מצוה אינם אלא טפל.

ה.אין מושג כזה שלבין הזמנים אלא בכל זמן פנוי צריך אדם לנצל ללימוד התורה.