מילות הפסוק "ואהבת לרעך כמוך" היו סיסמתו של אבינו מו"ר ורבנו הרב יורם אברג'ל זיע"א. אך לא היתה זו רק סיסמה בעלמא, אלא תיאור מדויק של כל הליכותיו והנהגותיו. אהבתו של רבנו היתה לכל יהודי באשר הוא, מבלי הבט כלל על מעשיו השליליים ומדרגתו הרוחנית, אלא רק על עצם היותו 'חלק א-לוה ממעל ממש'.

רבים הם המעידים על היחס המיוחד של רבנו אליהם, משל היו בניו ממש. בסבלנות, באכפתיות ובאהבה אינסופית. כל מי שבא בקשר עם רבנו הרגיש זאת, לא היה אפשר שלא…

ונביא עדות אחת מתוך רבות:

"כשנולד בני הרביעי ביקשתי מרבנו שיהיה הסנדק. רבנו קיבל אותי במאור פנים, וקבענו יום ושעה.

לאחר מספר ימים, הוצרכתי לשנות את שעת הברית, וכמובן להודיע על כך גם לרבנו. באי נעימות רבה, ניגשתי לרבנו בבוקר יום הברית, והוא, במאור פניו המיוחד והשמור לו, קיבל את בקשתי ונענה לה.

בהתקרב שעת הברית, התחלתי לחשוש. לא הייתי בטוח אם הרב זכר את שינוי השעה, ודאגתי שמא תצא תקלה חלילה. בעודי שקוע במחשבות אלו, צלצל הטלפון שלי, ורבנו על הקו ואומר לי באלו המילים: 'שלום, מדבר יורם, אני פה בחוץ, כשתרצה שאכנס תגיד לי, אני נמצא בחוץ"…

הייתי אחוז תדהמה ופחד. רבנו, עם כל גדלותו, שעסוק בעולמות תורה וחסד כה רבים, מתקשר אליי כדי להרגיע אותי, הפשוט, ועם כבוד והערכה שכאלו.

הרב נכנס לאולם, ונהג בסבלנות מרובה למרות העיכובים. לא הלחיץ, ולא סימן… פשוט ישב שם כסנדק, משל היה מדובר בבנו.

יצאנו מהברית נרגשים עד עמקי נשמתנו, ובעיקר אחוזי תדהמה מהיכולת של רבנו להיות במקומות הרוחניים הגבוהים ביותר, ובד בבד להצליח להתייחס ולדאוג באבהיות לפשוטים כמונו, כאילו היינו בניו ממש".

בעניין מעלת האחדות בעם ישראל דיבר רבנו בספר "אמרי נועם" על פרשת ויקהל – פקודי:

פרשת 'ויקהל' נסמכה לפרשת 'כי תשא', משום שבפרשת 'כי תשא' מסופר על עוון עשיית העגל, ומכיון שלצורך עשיית העגל עם ישראל נקהלו יחד כאיש אחד, כמו שכתוב: "ויקהל העם על אהרן" ונעשה בזה חילול ה' גדול מאוד.

לכן, כדי לתקן זאת, בבחינת 'תשובת המשקל', הקהיל משה רבינו את כל עם ישראל יחד, כאיש אחד בלב אחד, לצורך ענין של קדושה – בניית המשכן, כמו שכתוב: "ויקהל משה את כל עדת בני ישראל", ונעשה בזה קידוש ה' גדול.

טעם נוסף לכך שמשה רבינו הקהיל כל עם ישראל ביחד כדי לצוותם על עשיית המשכן, משום שמטרת בניית המשכן היא שה' יתברך ישרה את שכינתו בתוך עם ישראל, כמו שכתוב: "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם", ומטרה זו יכולה להתבצע אך ורק כאשר ישנה אהבה ואחדות בעם ישראל, שהרי הקב"ה לא שורה במקום שיש בו מחלוקת ופירוד לבבות. לכן כהכנה לבניית המשכן והשראת השכינה בתוכו, הקהיל משה את כל עם ישראל באהבה ובאחדות.

נוסף על כך: מהותו של המשכן הוא להשפיע טובה וברכה לעם ישראל, ולעולם לא יכולה הברכה לשרות על עם ישראל אם יש פגם וחוסר באחדותם. ובכדי שיהיו עם ישראל ראויים לקבל את השפעת הברכה של המשכן, הקהילם משה באהבה ובאחדות, ועשאם כלי מחזיק ברכה.

על ידי השלום והאחדות נוכל לזכות לקבלת טובה וברכה

וזהו שאנו מבקשים בתפילת העמידה 'שים שלום טובה וברכה', כלומר לפני שאנו מבקשים שה' ישפיע לנו טובה וברכה, אנו מבקשים שישים בינינו שלום ואחדות, כי רק כך נהיה כלים המחזיקים ברכה, ונוכל לזכות בקבלת הטובה והברכה.

לכן חתמו חז"ל את ששת סדרי המשנה במאמרו של התנא רבי שמעון בן חלפתא: לא מצא הקב"ה כלי מחזיק ברכה לישראל אלא השלום, שנאמר: "ה' עוז לעמו יתן ה' יברך את עמו בשלום", כיון שזוהי תכליתה של כל התורה כולה – שתהיה אהבה ושלום ואחדות בעם ישראל, ובזה יהיו כלי מחזיק ברכה לקבל את ברכת ה'.

וכמו שהוא בנוגע לכלל עם ישראל, כן הדבר גם בנוגע לכל משפחה ומשפחה בפרטיות, שרק כאשר ישנה אהבה ואחדות בין הבעל והאשה וכן בין ילדיהם היקרים, רק אז נעשה הבית כלי מחזיק ברכה לקבל את כל השפעת הטובה והברכה של הקב"ה.

אחדות ישראל נצרכת בשבת קודש כדי לזכות לקדושתה באמת

מעניין הדבר, שבהקהלה זו משה רבינו ציוה את עם ישראל על ענין השבת עוד קודם ענין המשכן, כי אחדות ישראל ושבת קודש שווים בבחינתם, כי כמו שמצד האחדות לא רואים שום רע וחולין אצל שום בר ישראל, כן בשבת קודש אין שום מציאות של רע וחולין בעולם.

ונרמז בזה שאין מציאות לזכות לקדושת שבת באמת אם אין בלב האדם אהבה לכל אחד מישראל, כי השנאה מהווה חציצה ומחסום בעד קדושת השבת מלבוא ולשרות על האדם.

רמזו זאת חז"ל בגמרא, במה שפתחו את מסכת 'שבת' בענין של צדקה וחסד עם הזולת, כלשון המשנה: יציאות השבת… העני עומד בחוץ ובעל הבית בפנים, פשט העני את ידו לפנים ונתן לתוך ידו של בעל הבית, או שנטל מתוכה והוציא וכו' – כי במדת הדאגה לזולת והאחדות עימו תלויה מדת קדושת השבת שיזכה לה האדם.