דרכו של אבינו מו"ר הרב יורם אברג'ל זיע"א בכל עבודתו היתה דרך של נועם, דרך של אהבה. לא בכדי מעידים רבים שפגשו את רבנו, ולו לפעם אחת, שהרגישו את אהבתו אליהם וזאת במבט עיניו הטהורות, בחיוך אמיתי וטהור ובהרגשה החמימה שהיה נותן לכל מי שמולו, ולא משנה איפה עומד הוא בסולם הדרגות הרוחניות… רבנו היה מסתכל על הלב הבוער של היהודי, ולא על צבע וגודל הכיפה. וכך חינך והנחיל לנו, תלמידיו, לנהוג תמיד בדרך של נועם, אהבה ושלום.
ובעניין זה סיפר רבנו:
"אני זוכר כשפתחנו את הישיבה שלנו לפני כמה שנים, אחד האברכים שלמד אצלנו קנה בית מהקבלן, ומצא בו מעט ליקויים. יום אחד הוא ניגש אלי ואמר שהוא הולך לתבוע את הקבלן למשפט, לאחר שהוא יצא מפתח הישיבה שלחתי אחריו שליח שיאמר לו: 'שמהדלת שיצא, לא יחזור יותר'. הוא נבהל, הרי קיבלנו אותו בצורה יפה לישיבה שלנו, עם פנים מאירות, והתחיל לשאול 'למה למה'? אמרתי לו: 'העיר שלנו שונה משאר המקומות', הוא לא הבין את כוונתי, אמרתי לו: 'יש מקומות שכל מי שיש לו בעיה עם חבירו מיד תובע אותו לדין תורה, יש שם הרבה בתי דינים… כל היום עסוקים בדינים. אבל כאן זו עיר של חסד, אם ברצונך להשאר בישיבה שלנו וללמוד אתנו, תוותר על התביעה, אפילו שתצטרך להשאר עם כל הליקויים שבדירה, או שתלך ללמוד בכולל אחר, וכל היום תריב עם אנשים'. הוא הלך ושוב לא חזר אלינו. מאותו יום הוא רק סבל, לכל מקום שהוא הגיע דחו אותו, וכך הוא עבר מכולל לכולל, מדחי אל דחי, ולבסוף לא יצא ממנו כלום. למה? כי הוא הלך בדרך לא נכונה. עדיף תמיד לעשות פשרה, ובזה מונעים את כל המריבות המיותרות".
בעניין הדרך הנכונה לנהוג בגלות דיבר רבנו בספר "אמרי נועם" על פרשת וישלח:
פרשת וישלח הינה פרשה מיוחדת במינה. כל פרט ופרט בפרשה זו רומז על המאורעות שיעברו עם ישראל בהיותם בגלויות תחת ידם של בני עשו וכן בני ישמעאל, ובכלל זאת אף הגלות האחרונה שבה אנו נמצאים.
על כן נאה ויאה לקרוא לפרשתנו כפי שקרא לה השל"ה הקדוש בהקדמתו לפרשתנו 'עמוד הגולה', כיון שכל כולה לא באה כי אם ללמדנו כיצד לנהוג בזמן הגלות על מנת להחזיק בה מעמד ולצלוח אותה בשלום.
פתיחה זו מיוסדת על דבריו של קדוש ה' מכובד הרמב"ן זלה"ה בפתיחתו לפרשתנו, וזו לשון קדשו:
נכתבה הפרשה הזאת להודיע כי הציל הקב"ה את עבדו וגאלו מיד חזק ממנו… ויש בה עוד רמז לדורות, כי כל אשר אירע לאבינו עם עשו אחיו יארע לנו תמיד עם בני עשו, וראוי לנו לאחוז בדרכו של צדיק.
נמצאנו למדים מדבריו הקדושים של הרמב"ן, שכל המעשים שעשה יעקב אבינו לקראת פגישתו עם עשו הרשע שרצה להורגו, וכן בפגישה עצמה, נועדו ללמדנו כיצד עלינו להתנהג עם אומות העולם בזמן היותנו נרדים תחת ידם – 'וראוי לנו לאחוז בדרכו של צדיק'.
בשלושה דברים פעל יעקב בהליכתו לקראת עשו
מהי דרכו של אותו צדיק יעקב אבינו ע"ה? על כך נוכל ללמוד מדברי רש"י בפרשתנו שמביא את דברי חז"ל במדרש אשר בהליכתו של יעקב אבינו לקראת עשו אחיו הכין את עצמו לשלשה דברים: לדורון, לתפילה ולמלחמה.
כלומר: בראש ובראשונה בחר יעקב אבינו לנהוג בדרכי נועם ולנסות לפייס את עשו הרשע על ידי מתנה גדולה ומכובדת. לשם כך הכין יעקב מנחה גדולה ביותר שכללה: "עזים מאתיים ותישים עשרים רחלים מאתיים ואילים עשרים. גמלים מיניקות ובניהם שלשים פרות ארבעים ופרים עשרה אתונות עשרים ועיָרִם עשרה".
יחד עם זאת, אחז יעקב אבינו בעבודת התפילה, והתפלל לה' מעומקא דליבא: "הצילני נא מיד אחי מיד עשו כי ירא אנכי אותו פן יבוא והכני אם על בנים". יעקב אבינו ידע ללא שמץ של ספק כי ללא תפילה אמיתית לה' יתברך אין שום מציאות בעולם שמשהו יצליח.
רק אם לאחר כל זאת עדיין ירצה עשו הרשע לפגוע בו ובבני משפחתו, התכונן יעקב אבינו גם לצאת למלחמה כנגדו. אולם את האפשרות הזאת דחה יעקב אבינו לתחתית רשימת האפשרויות, כיון שידע שממלחמה לא מרוויחים כלום. בסופה של כל מלחמה ישנם אבדות קשות לשני הצדדים הלוחמים גם יחד – אבדות של נפשות אשר לא ניתנות להישבון לעולם, על כן יש להשתדל בכל הכח להמנע מכך עד כמה שרק ניתן.
אכן התנהגות זו של יעקב אבינו בדרכי נועם ובהכנעה רבה לפני עשו אחיו פעלה את פעולתה והמיסה את לב האבן שבקרבו. על כך מליץ המדרש את דברי שלמה המלך: "טובה חכמה מכלי קרב". כלומר, טובה חכמתו של יעקב אבינו מכל כלי הקרב שהכין עשו הרשע להלחם בו, שהרי יעקב אבינו ברוב חכמתו ראה לנכון לנהוג דוקא בדרך של הכנעה ופיוס, ובכך הצליח לשמוט מידיו של עשו את כל כלי הקרב שהביא עימו.
בדרכי נועם ובפיוס ניתן לפרוץ סדק בחומת השנאה של עשו
באותה שעה שבא יעקב עם כל בני משפחתו והשתחוו לפני עשו הרשע נכמרו רחמיו של עשו עליהם, והסיר מלבו את אותה כוונה זדונית לפגוע בהם חלילה וחס, כמו שנאמר: "וירץ עשו לקראתו ויחבקהו ויפול על צוארו וישקהו ויבכו", וכפי שמפרש רש"י שם: נתגלגלו רחמיו כשראהו משתחוה כל השתחוואות הללו.
מוסיף רש"י את דברי רבי שמעון בר יוחאי: הלכה היא בידוע שעשו שונא ליעקב, אלא שנכמרו רחמיו באותה שעה ונשקו בכל לבו. כלומר, כמו שכל הלכה בתורה היא דבר נצחי אשר לא ניתן לשינוי, כך גם העובדה ש'עשו שונא ליעקב' הינה נצחית לכל הדורות ואינה ניתנת לשינוי – אך אף על פי כן, על ידי הנהגה בדרכי נועם ובפיוס כפי שנהג יעקב אבינו עם עשו אחיו, ניתן להצליח לפרוץ סדק בחומת השנאה הזו, ולעורר בלבם האכזרי של הגוים שמץ רחמנות על עם ישראל, ולוּ לזמן מועט בלבד.
והנה נשמתו של יעקב אבינו שבה והתנוצצה בנשמתו של התנא הקדוש רבי יהודה הנשיא, ולכן קראו לו בתואר הנשיא' כיון שהוא ראשי תיבות 'הוא ניצוץ של יעקב אבינו'. וכן נקרא 'רבינו הקדוש' כנגד מה שיעקב אבינו תיקן את ברכת 'האל הקדוש'. ונשמתו של עשו הרשע שבה והתגלגלה בנשמתו של אנטונינוס מלך רומי.
לכן נהג רבי יהודה הנשיא כלפי אנטונינוס מלך רומי בדיוק באותה הדרך שנהג בה יעקב אבינו בפגישתו עם עשו, כפי שמבואר במדרש שבכל פעם שרבי יהודה הנשיא היה צריך להגיע לארמונו של אנטונינוס המלך היה קודם לכן מעיין בפרשת 'וישלח', כדי להזכיר לעצמו להתנהג עימו בענווה ושפלות רוח והכנעה, כיעקב אבינו בשעתו.
מעבדך יהודה
מסופר במדרש שפעם ביקש רבי יהודה הנשיא מתלמידו לכתוב אגרת בשמו למלך אנטונינוס. התלמיד כתב בראש האגרת: 'מיהודה הנשיא לכבוד המלך אנטונינוס'. כשראה זאת רבי יהודה הנשיא לקח את האגרת וקרע אותה, וביקש ממנו לכתוב אגרת חדשה שתפתח במילים: 'מעבדך יהודה לכבוד המלך אנטונינוס'. וכששאל התלמיד מדוע מבזה הוא את כבוד תורתו בפני המלך, השיב רבי יהודה: וכי טוב אני מזקני יעקב אבינו ששלח לאמר לעשו הרשע: "כה אמר עבדך יעקב".
התנהגות זו של רבי יהודה הנשיא כלפי אנטונינוס יצרה ביניהם מערכת יחסים ידידותית יוצאת דופן. אנטונינוס אהב את רבי יהודה הנשיא בכל לבו ונפשו, ורחש לו כבוד עצום, כפי שמספרים חז"ל שבכל יום היה אנטונינוס משמש את רבי יהודה, מאכיל אותו ומשקה אותו. וכשהיה רבי יהודה הנשיא רוצה לעלות למטתו, היה אנטונינוס גוחן לפני המיטה ואומר לו 'עלה על גבי למטתך', ומוסיף ואומר: 'מי ישִמני מצע תחתיך לעולם הבא'.
הקשר בין פרשת וישלח לפטירתו של רבי יהודה הנשיא
בזכות אותה ידידות היתה הרווחה לעם ישראל באותו דור. אנטונינוס רצה בכל מאודו להחזיר לעם ישראל את כל הכסף שאבותיו עשקו מהם במשך כל השנים שעברו, לכן היה מעביר לרבי יהודה הנשיא בצנעה סכומי עתק, ורבי יהודה הנשיא היה מפרנס באותו כסף תלמידי חכמים ועניים. באותם ימים לא היה אדם מישראל שהיה בעל חוב.
בזכות אותה ידידות גם התאפשר לרבי יהודה הנשיא להשלים את מפעלו העולמי – חיבור ששת סדרי המשנה. לשם עריכת חיבור מקיף זה הוצרך רבי לקבץ את כל התלמידים שבארץ ישראל כדי שכל אחד יאמר לפניו את המשניות ששמע מרבותיו ולמדם בעל פה, וכך אסף רבי מכולם את כל המשניות, תיקנם וביררם, וכתבם באופן מדויק, וערכם בסדר מופתי, עד שמכך יצאו ששת סדרי המשנה. אולם לתלמידים אלו בוודאי שהיה צריך לשלם שכר גדול על עמלם וטרחתם כדי שיהיה להם ממה להתפרנס. ומי שנתן לרבי את סכומי העתק הדרושים למימון ההוצאות האדירות הללו זהו אנטונינוס מלך רומי.
ומכיון שפרשת 'וישלח' היתה כל כך חביבה על רבי יהודה הנשיא, ועל פיה נהג בכל דרכיו ובזכות זה הצליח להקים את מפעל חייו (חיבור ששת סדרי המשנה) כנ"ל, לכן סיבבה ההשגחה העליונה שיום הילולתו תמיד יחול בסמיכות לפרשה זו – על פי המסורת שפטירתו היתה בתאריך י"ד בכסלו.
דרך ההנהגה בדורנו כלפי אומות העולם
למעשה מהנהגתו של יעקב אבינו ע"ה עלינו ללמוד שכל זמן שמשיח בן דוד טרם נגלה ועדיין נרדים אנו תחת יד האומות, מוטב לנו לנהוג עמהם בדרכי נועם ולהשתדל לפייס אותם בכל מיני דרכים, ולא למהר לצאת למלחמות. אם ניתן להשׂביע את הגוים על ידי דורונות של מזון, תרופות, כספים וכדומה – יש לעשות זאת ללא היסוס, ובלבד שלא לעורר מלחמות.
לצערנו הרב כל מלחמה גובה עימה אבדות יקרות. בבתי העלמין שברחבי הארץ פזורות אלפי מצבות של חיילים טהורים שנפלו חללים בשדה הקרב במשך השנים. ואם על נפש אחת מישראל אמרו חז"ל ששקולה היא כ'עולם מלא', על אחת כמה וכמה כשמדובר באלפי נפשות מישראל, אשר בוודאי זהו אובדן שלא ניתן לשער.
וכך הם דברי רבינו השל"ה, וזו לשון קדשו:
ודע שענין פרשה זו לא לבד על יעקב יצא, כי אם על יוצאי חלציו גם כן, כי מעשה אבות סימן לבנים… וכל מלחמות יעקב עם עשו רומז על העתיד… וכמו שנהג הוא לדורון לתפילה ולמלחמה, כן נוהגין אנחנו בדורנו לבני עשו. ואין כחנו אלא בפינו להתפלל לה' יתברך בעת צרה, ומלחמה להלחם עם האומות לא שייך לנו. אך ענין המלחמה עמהם – תוקף השתדלות שמחוייבין השתדלנים מישראל להעז פניהם נגד המלך והשרים ולהשתדל עבור ישראל בכל כחם, אף שמראים להם פנים זועפות ודוחים אותם, יחזרו וילכו. וזהו קיום ועמוד הגולה, כי הפרשה הזו הכל היא לדורות עד שיבוא משיח צדקנו.
שלוש עצות להינצל מתקופת בגלות
בהמשך דבריו מבאר השל"ה הקדוש שאם באמת רצוננו לצלוח את תקופת הגלות בשלום ולהנצל מיד אומות העולם עלינו לאחוז בשלשת הדברים שהתכונן אליהם יעקב אבינו לפני פגישתו עם עשו – דורון, תפילה ומלחמה כנ"ל – כפי פירושם ברוחניות, דהיינו בעבודת ה' יתברך, והם: תשובה, תפילה וצדקה, אשר בכחם להעביר את רוע גזירת הגלות.
והיינו כי 'דורון' – זוהי הצדקה שנותנים לעניים והאביונים ביד רחבה ובלב שמח. ו'תפילה' – כמשמעו, להתחזק בעבודת התפילה, ולזעוק לה' יתברך מעומקא דליבא שיחיש את בוא הגואל. ו'מלחמה' היינו תשובה, בבחינת 'איזהו גבור הכובש את יצרו', להתגבר על יצרו הרע המסיתו לעבור על רצון הבורא ומדיחו מהקדושה. והתחזקותנו בשלשה דברים אלו היא זו שתועיל לנו באמת בתקופת הגלות הקשה שבה אנו נמצאים, ותזכה אותנו לגאולה השלימה במהרה.
בדרכי נועם יש לנהוג גם עם כל אדם הנוהג בגברתנות
הנה מהנהגתו של יעקב אבינו צריכים אנו ללמוד כיצד לנהוג לא רק כלפי אומות העולם, אלא גם בכל פעם שמזדמן לנו במשך החיים 'להתקל' באדם מישראל שנוהג בגברתנות ואלימות. יעקב אבינו מלמד אותנו שלא כדאי לנו למהר לפתוח עימו בדרך של מלחמה, כיון שיתכן, ואף סביר להניח, שאותו גברתן מנוסה במלחמות הרבה יותר מאיתנו – ומה לנו ולצרה הזאת.
במצבים כאלה אין נשק חזק יותר מאשר נשק האהבה ודרכי הנועם. פעמים רבות דוקא על ידי שפונים לאדם גברתן בגישה הפוכה ממה שהוא רגיל – מאירים לו פנים, מדברים אליו בלשון רכה ונעימה, לוחצים לו את היד בחמימות, מחבקים ומנשקים אותו וכו' – ניתן להצליח להמיס את לב האבן שבקרבו ולשמוט את נשקו מידו. עלינו תמיד לזכור: להתייחסות בדרכי נועם, מאור פנים ומתק לשון, יש כח להפיל אפילו חומות אדירות.
יתירה מזאת: פעמים רבות דוקא כאשר מתייחסים לאדם גברתן בדרכי נועם, פתאום מתגלה שבאמת הוא לא כל כך גברתן ואלים כפי שחושבים עליו. לפתע מתברר שתחת מעטה פניו הקשוחות וגופו השרירי מסתתר לו אי שם יהודי נפלא, עדין נפש, בעל לב טהור ורחמן, המעוטר אף הוא בסימני אומתנו הקדושה: 'רחמנים ביישנים וגומלי חסדים'. מה שהצליח להסיר מעליו את כל הכיסויים שהסתירו מכולם את האור שבקרבו אלו הם דרכי הנועם, המאור פנים ויחס האהבה שהקרינו כלפיו.
מעשה נפלא על ההנהגה עם אדם אלים
בהקשר לכך מספרים מעשה שהיה באחד משווקיה של ירושלים של פעם. באותו שוק היה משוטט לו דרך קבע אדם אלים ביותר שהיה עובר בין הדוכנים שבשוק ולוקח מכל דוכן מכל הבא בידו בלי לבקש רשות, ופשיטא שבלי לשלם. מאחד היה לוקח עגבניות, מאחד מלפפונים, מאחד מיני מאפה, וכן על זה הדרך.
מכיון שאדם זה היה אלים, אימתו היתה מוטלת על כולם. לכן אף לא איש אחד מן הסוחרים העז למנוע ממנו לקחת משהו מדוכנו ולדרוש ממנו תשלום. הסוחרים העדיפו להתייחס למצב זה כגזירת שמים שיש לקבלה באהבה ולא להכנס עימו לעימותים מיום שבוודאי יסתיימו לרעתם.
ביום מן הימים הגיעה לאותו שוק אשה אלמנה ופתחה שם דוכן קטן שבו היתה מוכרת ביצי תרנגולים. ממכירה זו בוודאי לא ציפתה להתעשר, רק כל כוונתה היתה להשיג מעט פרנסה כדי לכלכל את יתומיה הרעבים ללחם. כעבור כמה ימים מיום שפתחה האלמנה את דוכנה, התהלך לו 'שלא לתומו' אותו אדם אלים בין דוכני השוק, וכדרכו 'שלא בקודש' החל ליטול מכל הבא בידו כפי שהוא רגיל.
גם לדוכנה של האלמנה הענייה הוא הגיע אלא ששם הוא נתקל בדבר שאליו טרם הורגל: כשאך הניח את ידו על אחת מתבניות הביצים שבדוכן והתכוון לקחתה ללא תשלום ולפנות לדרכו, פתאום צרחה עליו האלמנה בקול גדול: 'חצוף שכמוך. הנח מיד את התבנית במקומה, ולא – הדבר יעלה לך ביוקר'. 'יעלה לי ביוקר?!' – התגלגל האיש מצחוק – 'כנראה שלא סיפרו לך עלי', הוסיף. הוא לקח את התבנית והלך לו. אך האלמנה לא ויתרה בשום אופן. היא הלכה לבית הדין ודרשה מהדיינים להזמין את אותו גברתן לדין תורה.
הדיינים ניסו להרגיע אותה, ואף היו מוכנים לשלם מכיסם את מחירה של תבנית הביצים – 'וכי מי רוצה לדון אדם אלים שכזה', חשבו בלבם. אך האלמנה עמדה על כך שיזמנו את אותו אדם לדין תורה.
בלית ברירה הדיינים עשו זאת. האיש הגיע לבית הדין והדיינים פסקו שעליו לשלם את מה שלקח. מיד הוא הוציא מכיסו את סכום הכסף הנדרש ונתן לאלמנה, אך לפני שיצא מבית הדין הודיע לדיינים שבוא יבוא היום ש'ישלם' להם על הבושה הרבה שגרמו לו.
כעבור שבוע ימים, אחד מהדיינים הלך בלוויית כמה מתלמידיו למסור שיעור באחד מבתי הכנסת שבירושלים. להפתעתם ראו בקצה הרחוב את אותו גברתן הולך לקראתם.
אימה ופחד נפלו על התלמידים מפני מה שבוודאי עתיד לקרות. הם אף הציעו לרבם לברוח למקום מסתור, אך הרב דוקא היה רגוע מאוד, ואמר להם: 'בחינם אתם חוששים. לדעתי אדם זה אינו אלים כפי שכולם אומרים. אני חושב שהוא אדם נחמד ועדין ובעל מדות טובות, שהרי כשפסקנו לו בבית הדין לשלם מיד הוא שילם ולא סירב כלל'.
הם המשיכו להתקדם לקראת אותו גברתן, ובעוד שפניהם של התלמידים היו חיוורות מפחד ובהלה, פניו של הרב קרנו משמחה והאירו באור יקרות. אלא שאז אירע דבר מוזר ביותר. הגברתן אחז בתלמידים והיכה אותם מכות נמרצות, ואילו ברב עצמו, אשר פסק לו את הדין לשלם לאלמנה, הוא לא נגע כלל. לאחר שכילה בהם הגברתן את זעמו, המשיך בדרכו והלך לו.
מיד שאלו התלמידים את רבם בפליאה: 'מה חטאנו ומה פשענו שגברתן זה היכה אותנו, הרי לא עשינו לו כל רע. ודוקא בכבוד הרב, אשר זימן אותו לדין והוציא ממנו כסף, הוא לא נגע לרעה?'
והשיב להם הרב במתק לשון: 'כשראיתם את אותו אדם מרחוק חשבתם עליו מחשבות שאינן טובות. דנתם אותו לכף חובה, והחלטתם בדעתכם שהוא אדם רע ואכזרי. ממילא גם לבו התעורר כלפיכם באותן רגשות ולכן נהג עמכם באכזריות והיכה אתכם.
לעומת זאת, אני, כשראיתי אותו מרחוק, הסתכלתי עליו בעין טובה ולימדתי עליו כף זכות. עוררתי בלבי רגש של אהבה כלפיו והחלטתי בדעתי שהוא אדם טוב ורחמן. ומכיון שחשבתי עליו טוב והרגשתי אהבה כלפיו, ממילא גם לבו התעורר כלפי באהבה ורחמים, ולכן הוא לא היה מסוגל לעשות לי מאומה'.
אמירה נעימה
א. פרשת וישלח באה ללמדנו כיצד לנהוג בזמן הגלות.
ב. בשלושה דברים פעל יעקב בהליכתו לקראת עשו.
ג. בדרכי נועם ובפיוס ניתן לפרוץ סדק בחומת השנאה של עשו בכל הדורות, וכך נהג רבי יהודה הנשיא כלפי אנטונינוס, ובזכות כך היתה הרווחה לישראל והתחבר חיבור המשנה.
ד. דרך ההנהגה בדורינו כלפי אומות העולם צריכה להיות בדרכי נועם ובאחיזה בדורון, תפילה ומלחמה שברוחניות הם תשובה, תפילה וצדקה.
ה. בדרכי נועם יש לנהוג גם עם כל אדם הנוהג בגברתנות ובאלימות וכך יוסרו הכיסויים ממנו
