חמישים ושמונה שנה שר אבינו מו"ר הרב יורם אברג'ל זיע"א את שירת חייו, והגם שחמישים ושמונה שנה הם לא חיים ארוכים, רבנו זכה בימי חייו להספיק ולעשות כל כך הרבה, עד שכיום כאשר עומדים ומתבוננים בהספקיו נשארים פעורי פה…

אנו רגילים למנות את חיי האדם בשנים, ואדם שזכה לחיות בעולם הזה הרבה שנים, אומרים עליו שהוא זכה לאריכות ימים.

אבל האמת, שאריכות חיי האדם לא נמדדת בשנים אלא ברגעים, לכל אדם קצב הקב"ה כמה רגעים הוא יחיה בעולם הזה – ואריכות ימים נמדדת לפי מספר הרגעים שזכה אדם לנצל בעולם הזה.

ורבנו זכה והאריך ימים מאוד! כל רגע ורגע בימי חייו היו קודש לעבודת ה'. הרב יורם זכה ועבד את בוראו במסירות נפש מתוך קבלת עול, מתוך שעבוד הלב והנשמה.

הוא חי כשרצונו היחידי הוא לעשות רצון בוראו באהבה ובשלמות וללא אינטרסים כלל.

גם פטירתו היתה למען העם ושילם לו הקב"ה שזכה שעכשיו לאחר פטירתו, ממשיכים אורו ותורתו, צדקתו וקדושתו להתפשט בעולם. מידי יום ביומו מגלים יהודים יקרים את אור תורתו.

"גדולים צדיקים במיתתם".

בעניין ייחודיות פטירת הצדיקים דיבר רבנו בספר "אמרי נועם" על פרשת חיי – שרה:

בתחילת פרשתנו התורה מספרת על פטירתה של מייסדת האומה הקדושה, שרה אמנו ע"ה, אשר כל ימיה עלי אדמות היו מקשה אחת של עבודת הבורא מתוך טוהר ותמימות, וכפי שדרשו רבותינו במדרש על מה שנאמר בתהלים: "יודע ה' ימי תמימים" – זו שרה שהיתה תמימה במעשיה.

לאחר שאברהם אבינו מסיים להספיד את שרה אומרת התורה: "ויקם אברהם מעל פני מתו", וצריך להבין מה הפירוש 'מעל פני מתו'?

אכן ניתן לבאר זאת על פי דברי הגמרא שאומרת שבשעת פטירתו של חולה בא לפניו מלאך המוות כשכולו מלא עינים וחרבו שלופה בידו וטיפה של מרה תלויה בה, וכשהחולה רואה אותו הוא מזדעזע ביותר ומרוב בהלה הוא פותח את פיו, ומיד המלאך זורק את הטיפה המרה לתוך פיו, ומאותה טיפה החולה מת, וגופו מסריח, ואף פניו מוריקות ומאבדות את זיוָן.

אולם כל זה הוא דווקא באלו שבמשך ימי חייהם הלכו שולל אחר יצר תאוות לבם, והשתקעו בענייני החומר החשוכים של העולם הזה, אך הצדיקים אשר במשך כל ימי חייהם רחקו מיצרם ודבקו ביוצרם, ועסקו יומם וליל בתורה ובמצוות, והתקדשו בכל מיני קדושה, פטירתם אינה על ידי אותו מלאך, אלא על ידי הקב"ה בכבודו ובעצמו.

הצדיק נפטר על ידי הקב"ה עצמו מתוך תענוג עילאי

כשמגיעה עת פטירתו של צדיק, הקב"ה נגלה עליו בזיו יקרו והדרו, ובאותה שעה נשמתו מרגישה תענוג עילאי שאין בנמצא כמותו בכל תענוגי העולם הזה, ומתוך אותו עונג עילאי היא מנתרת מתוך גופו אל חיק אביה שבשמים, ואין לה שום תחושת צער על איבוד העולם הזה כלל ועיקר. וזוהי בחינת מיתת נשיקה המוזכרת בצדיקים.

מכיוון שפטירת הצדיקים אינה על ידי אותו מלאך, והם אינם טועמים כלל מאותה טיפה מרה התלויה בחרבו, על כן אין גופם מסריח כלל אחר פטירתם גם כעבור שנים רבות, ואדרבה, עולה ממנו ריח נפלא בבחינת "וריח שלמותיך כריח לבנון", וכן זיו פניהם אינו משתנה לרעה כלל ח"ו אלא מוסיף להאיר באור נפלא, והם ממשיכים לחייך גם אחר מותם, וכמו שנאמר על משה רבינו ע"ה "ומשה בן מאה ועשרים שנה במותו, ליחו", והיינו 'שאף משמת לא שלט בו רקבון ולא נהפך תואר פניו'.

מעתה מובן היטב מהו שנאמר לגבי שרה אמנו: "ויקם אברהם מעל פני מתו" – והיינו כי כל אדם רגיל, הנפטר על ידי המלאך וטועם מהטיפה המרה התלויה בחרבו, מאבד את תואר פניו כנ"ל ואין לו בחינת פנים.

אולם שרה אמנו, שכל ימיה היו מלאים קדושה וזוך, לא נפטרה על ידי אותו מלאך ולא טעמה מאותה טיפה מרה, אלא הסתלקותה מן העולם היתה על ידי הקב"ה בכבודו ובעצמו בבחינת מיתת נשיקה, ולכן זיו פניה לא השתנה כלל, אלא המשיך להאיר באור יקרות וביופי נפלא גם אחר פטירתה, והיו לה בחינת פנים גם באותה שעה.

אמירה נעימה

א. פטירת הצדיקים הקדושים נעשית על ידי הקב"ה עצמו ולא על ידי מלאך המוות, כי הרשע נפטר על ידי טיפה מרה שמשליך לפיו מלאך המוות, ואילו הצדיק נפטר על ידי הקב"ה עצמו מתוך תענוג עילאי.

ב. לכן נאמר בשרה אמנו "ויקם אברהם מעל פני מתו", כי זיו פניה לא השתנה כלל אחר שהסתלקה על ידי הקב"ה בכבודו ובעצמו במיתת נשיקה.