בכל ימות השנה דמותו של אבינו מו"ר הרב יורם אברג'ל זיע"א שיקפה סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה, אולם בחודש אלול – חודש הרחמים והסליחות גבהה ושגבה קומתו עד מאוד, וכל כולו היה מוצב ומגיע השמימה.
בכל ימות השנה סדר יומו העמוס היה בלתי נתפס, אך לכל יום היתה התחלה וסוף, אם כי ההפרש ביניהם היה מינימלי. אולם בחודש אלול הפכו ימי הרחמים והסליחות להיות מקשה אחת של יום ארוך ארוך, יום שהחל בא' באלול ונמשך ברצף ללא הפוגה חמישים ושנים יום עד מוצאי שמחת תורה.
יום ארוך שבו 'המלך בשדות', והכיסופים וההשתוקקות לדבק בו מתלהטים מרגע לרגע, ולא יתכן לפספס רגע אחד של קרבת ה'.
יום ארוך של עבודת ה' ביראה ובאהבה, בלהט קודש ובשמחה, בבחינת: 'וגילו ברעדה'.
יום ארוך של תפילות וסליחות, שכידוע היה אבא מארי זיע"א עובר לפני התיבה בכל הסליחות ובכל תפילות הימים הנוראים, בנעימות ומתיקות שלא ניתנת לתיאור, למען כלל ישראל, שתכלה שנה וקללותיה ותחל על כולם שנה וברכותיה.
יום ארוך של שיעורי תורה מלהיבים ומעוררים לתשובה שלימה ולעבודת ה', שיעורים שנמסרו בכל רחבי הארץ, במסירות נפש של ממש, כדי שעוד בנים אהובים ישובו לכור מחצבתם, לאביהם שבשמים.
יום ארוך של הארת פנים לרבבות עמך בית ישראל שנהרו בהמוניהם להתברך מפי קדשו לקראת ראש השנה, ולקבל מידיו הקדושות צנצנת של דבש מבורכת באיחולי שנה טובה ומתוקה.
במחיצתו של רבנו הודגשה אווירת השמחה העצומה על כך שזוכים אנו לזכך ולטהר עצמנו בימי הרחמים והסליחות, לנצל את הימים הקדושים הללו לחזור בתשובה שלימה ולהתקרב אל המלך שבשדות, הרוצה בקרבתו של כל יהודי ויהודי כבנו היחיד ממש, ובכח שמחה זו להתכונן כראוי להמלכת ה' יתברך ביום הדין.
בעניין העבודה הנדרשת בחודש אלול דיבר רבנו בספר "אמרי נועם" על פרשת כי תצא:
לפרשת 'כי תצא' ישנה מעלה מיוחדת על פני כל שאר פרשיות התורה, בכך שהיא הפרשה המשופעת ביותר במצוות מכל שאר פרשיות התורה, ויש בה שבעים וארבע מצוות. והרי ככל שעם ישראל מרבים בעשיית מצוות, כך מתרומם ומאיר מזלם יותר ויותר.
מעלה נוספת לפרשת 'כי תצא', בכך שהיא חלה בעיצומם של ימי התשובה הקדושים – ימי חודש אלול – ועל כן יש ללמוד ממנה רמזים רבים המלמדים על העבודה הרוחנית הנדרשת מכל אחד בימים קדושים אלה, וכדברי המגיד הקדוש ר' ישראל מקוז'ניץ בספרו 'עבודת ישראל', שיש לדרוש את כל העניינים הנזכרים בפרשתנו על עבודתה הרוחנית של הנשמה.
פדיית נשמתו מהשבי של הסטרא אחרא ותחילת דבר, פרשתנו פותחת באומרה: "כי תצא למלחמה על אויביך ונתנו ה' אלהיך בידך", אשר מלבד פשוטו של מקרא, לפיו מדברת התורה במלחמה גשמית כנגד אויב גשמי, התורה גם רומזת בזה על מלחמתו הגדולה של האדם כנגד יצרו הרע.
הרי כדי לנצח במלחמה זו נדרשת מן האדם גבורה גדולה ביותר, כמאמר חז"ל: 'איזהו גיבור הכובש את יצרו', ולכן מבשרת התורה לאדם שכאשר הוא מצידו יתאמץ בכל כחו להתגבר על יצרו הרע ולכובשו תחת ידו, הקב"ה יסייע לו להצליח בכך – 'ונתנו ה' אלהיך בידך'.
וממשיכה התורה ואומרת: "וראית בשִביה אשת יפת תואר וחשקת בה", והיינו כי נשמתו האלקית של האדם נקראת 'אשת יפת תואר', על שם יופיה האלקי וגודל אורה וקדושתה, שהרי הינה "חלק אלוק ממעל", ובראות האדם כיצד בגלל מעשיו הרעים איבדה נשמתו הקדושה את רום מעלתה ויופי קדושתה, ונפלה בשבי בידי הקליפה והסטרא אחרא, מתעורר לבו ברצון גדול וחשק נפלא לפדות אותה מהשבי ולהשיב אותה למקום כבודה.
סגולת התורה להתיש כחו של יצר הרע
כדי להצליח בזה מייעצת התורה לאדם: "והבאתה אל תוך ביתך", והיינו שישתדל האדם בימי אלול הקדושים לבוא לבתי כנסיות ולבתי מדרשות – הנקראים 'ביתך' משום שהם ביתו האמיתי של כל יהודי – ולהרבות בהם בלימוד התורה ועבודת התפילה יותר מכפי הרגלו בשאר הימים, וסגולת התורה הקדושה להתיש את כח היצר הרע, כמאמר חז"ל, שהתורה נקראת תושיה 'מפני שהיא מתשת כחו של אדם', והיינו את כח יצרו הרע.
ויתירה מזאת, יש בכח התורה הקדושה גם לאבד את היצר הרע לגמרי, כמו שאמר רבי ישמעאל: 'בני, אם פגע בך מנוול זה מושכהו לבית המדרש, אם אבן הוא נימוח ואם ברזל הוא מתפוצץ'.
ועצה זו היא למעלה מכל עצה אחרת, שהרי הקב"ה שבראו ליצר הרע קבע ואמר: 'בראתי יצר הרע ובראתי לו תורה תבלין, ואם אתם עוסקים בתורה אין אתם נמסרים בידו'.
אולם, זאת בתנאי ש"וגילחה את ראשה ועשתה את ציפורניה", והיינו שהעוסק בתורה ישפיל את עצמו, וילמד את התורה מתוך ענוה ושפלות, ודווקא אז יצליח להפיק מהתורה הקדושה, את מירב תועלותיה וסגולותיה הרבות והנפלאות.
התאוות החומריות מכסים על אור הנשמה
וממשיכה התורה להדריך את האדם בדרכי התשובה ואומרת: "והסירה את שמלת שביה מעליה"
היינו כי 'שמלת שביה' רומזת על הגוף העכור, המשוקע בתאוות החומריות כתאות האכילה, הממון, המשגל וכו', והוא הגורם לכלוא את הנשמה האלקית בשבי הקליפה ולהחשיך את אורה ותפארתה.
ומלמדת התורה הקדושה שכדי שיזכה האדם לשוב בתשובה שלימה ולהתקרב לבוראו, עליו להסיר מעל נשמתו הקדושה את שמלת שביה, כלומר להרחיק מעליו את תאוות החומר ולפרוש מכל פגם, ולקדש היטב את כל אברי גופו, ואז יפציע ויזרח אורה של נשמתו הקדושה.
אבריו של אדם כדוגמת כלי שרת הטעונים טבילה
כל זמן שאברי גופו של האדם אינם טהורים כראוי, ממילא גם המצוות שהוא מקיים על ידיהם נפסלות ואינן עולות לרצון לפני ה', למה הדבר דומה? לכהן שעבד את עבודתו במקדש בכלי שרת טמאים – שעבודתו פסולה, וכדי שעבודתו של הכהן תקובל ברצון לפני ה', ההכרח הוא שהיא תֵעשה בכלי שרת טהורים.
כמו כן ממש הוא בעבודת ה' של כל יהודי, שרק כאשר עבודתו הרוחנית תֵעשה באברים, קדושים וטהורים, היא תקובל ברצון לפני ה'.
לכן תיקן מרן אור שבעת הימים הבעל שם טוב הקדוש, לכל ההולכים בדרכו, לטבול את גופם במקווה טהרה בכל יום ויום, עוד קודם שיתפללו ויעסקו בתורה, כדי שעל ידי טבילה זו יטהרו את אברי גופם מכל רבב של פגם, ויֵעשו כלי שרת קדושים וטהורים, וממילא כל העבודה הרוחנית שיעשו בהם בהמשך היום, תקובל ברצון לפני ה'.
ומצינו להרמח"ל ע"ה, באגרותיו הקדושות, שהעיד על עצמו בגודלו, שמה שזכה לכל השגותיו הנפלאות והגילויים הנוראים שהיו לו, זהו משום שהיה זהיר ביותר לעמוד תמיד בטהרה על ידי טבילת מקווה.
לעומת זאת, כשאדם לומד תורה ומתפלל ללא טהרה וטבילת מקווה, שולטת הטומאה והסטרא אחרא בכל מעשיו, ועשויה לגרום לו לבוא לידי הרהורים רעים ותאוות זרות, ואפילו לידי אפיקורסות רח"ל, כמו שכתב בספר הקדוש 'מאור ושמש', שמה שגרם לשבתאי צבי ימ"ש ואנשיו ליפול לידי אפיקורסות ולכפור בה' ובתורתו, אף על פי שהיו תלמידי חכמים מופלגים ומקובלים גדולים, זהו משום שלא היו זהירים לטהר את עצמם בטבילת מקווה, ועסקו בתורה שלא בטהרה.
ריבוי בתפילה ותחנונים בפרט בחודש אלול
מסיימת התורה: "ובכתה את אביה ואת אמה ירח ימים", 'ירח ימים' אלו הם ימי אלול הקדושים, אשר בהם צריך האדם להרבות בתפילות ותחינות ובכיות לה' יתברך, שימחל לו על כל אשר חטא לפניו, ויזכהו לשוב בתשובה אמיתית ושלימה. וגדול כח התפילה בפרט בימים קדושים אלו להמתיק מעל האדם את כל הדינים, ולעורר עליו רחמים עליונים ממקור הרחמים.
נרמז הדבר במה שנאמר כאן 'אשת יפת תואר', שהרי 'אשת יפת' הוא ראשי תיבות של הפסוק שתיקנו חכמים לפתוח בו את תפילת העמידה – "אדני שפתי תפתח ופי יגיד תהלתך".
היינו, שעל ידי שאדם ירבה בימים קדושים אלו בתפילות ותחינות להקב"ה, שיזכהו לשוב בתשובה שלימה ויקרבהו לעבודתו, בזה יזכה לפדות את נשמתו הקדושה, הנקראת 'אשת יפת תואר' כנ"ל, משבי היצר הרע, ולהשיבה אל בית אביה, הקב"ה, כימי קדם.
עבודת הימים הנוראים – למען נחדל מעושק ידינו
וביותר צריך כל אדם לטהר את כפיו בימים קדושים אלו בעוון הגזל, על דרך מה שנאמר באנשי נינוה: "וישובו איש מדרכו הרעה ומן החמס אשר בכפיהם", כדי שלא יקטרג עלינו עוון זה ביום הדין הגדול, כמאמר חז"ל, שאפילו סאה מלאה עוונות הגזל מקטרג בראש כולם.
צא ולמד כמה חמור עוון הגזל, שהרי דור המבול עברו על כל העבירות האפשריות, ובכל זאת לא נחתם עליהם גזר דינם להימחות במי המבול, עד שפשטו ידיהם בגזל, שנאמר: "ויאמר אלהים לנח קץ כל בשר בא לפני כי מלאה הארץ חמס מפניהם והנני משחיתם את הארץ".
על כן בתפילת הנעילה, החותמת את הימים הנוראים בכלל, ואת יום הכיפורים בפרט, אנו אומרים 'ותתן לנו ה' אלהינו באהבה את יום הכיפורים הזה… למען נחדל מעושק ידינו ונשוב לעשות רצונך בלבב שלם'. והיינו שעיקר הכל הוא שנחדל מעוון הגזל, כי אם יש ביד האדם משהו מעוון זה, אין כל תועלת בכל שאר מעשיו הטובים ותפילותיו ולימודו, ודומה הוא למי שאוחז שרץ בידו שאפילו אם יטבול בכל מימות שבעולם, לא תעלה לו הטבילה וישאר בטומאתו. אך אם יזרוק את השרץ מידו ויטהר את כפיו מעוון הגזל, מיד שיטבול בארבעים סאה תעלה לו הטבילה.
בזכות זהירותו של האדם, שלא להכניס לביתו אפילו פרוטה אחת שאינה שייכת לו לפי האמת והיושר, יזכה שימשיכו בניו ללכת בדרך ה' כל ימי חייהם, ולא יסורו ממנה לעולמים.
לכן האריכה התורה בפרשת 'ויצא', לספר על יושרו הנפלא של יעקב אבינו כשהיה רועה את צאן לבן – כפי שאמר יעקב: "זה עשרים שנה אנכי עמך, רחליך ועזיך לא שכלו ואילי צאנך לא אכלתי, טרפה לא הבאתי אליך אנכי אחטנה מידי תבקשנה גנובתי יום וגנובתי לילה, הייתי ביום אכלני חורב וקרח בלילה ותדד שנתי מעיני, זה לי עשרים שנה בביתך עבדתיך ארבע עשרה שנה בשתי בנותיך ושש שנים בצאנך ותחלף את משכורתי עשרת מונים, לולי אלהי אבי אלהי אברהם ופחד יצחק היה לי כי עתה ריקם שלחתני, את עוניי ואת יגיע כפי ראה אלהים ויוכח אמש".
זאת כדי ללמדנו, שמה שזכה יעקב אבינו שלא היה פסול בזרעו אלא היתה מטתו שלימה וכל בניו קדושים, זהו בזכות שמדת האמת היתה נר לרגליו, כמו שנאמר: "תתן אמת ליעקב", והיו כפיו נקיות וטהורות מעוון הגזל.
אמירה נעימה:
א. כשאדם מתאמץ בכל כחו להתגבר על יצרו הרע, הוא מקבל סיוע מלמעלה, ונוצחו.
ב. בימי אלול הקדושים ישתדל האדם לבוא לבתי כנסיות ובתי מדרשות להרבות בתפילה ותחנונים, שהם ממתיקים מעל האדם את כל הדינים.
ג. על ידי עסק התורה מתוך ענוה, יצליח להפיק מלימוד התורה הקדושה את מירב תועלותיה.
ד. הרוצה לזכות לתשובה שלימה, עליו להרחיק ממנו את תאוות החומר ולקדש את אבריו.
ה. על ידי טהרת המקווה בתמידות מתחדש בעבודת ה', וניצול מהרהורים רעים ותאוות זרות, ואפיקורסות רח"ל.
ו. תפילת נעילה חותמת: למען נחדל מעושק ידינו, שעיקר הכל הוא הזהירות מעוון הגזל.
