נפתח בסיפור מיוחד על אבינו מו"ר הרב יורם אברג'ל זיע"א מפי בעל המעשה:
אחת הפעמים שאשתי הוצרכה לנסוע ללדת, היה זה לפנות בוקר. בשעה זו רבנו כבר היה נמצא בבית המדרש מתכונן לתפילת שחרית בנץ החמה. לכן יצרתי קשר עם אחד מחברי וביקשתי ממנו שיגש לרב ויבקש בעבורנו ברכה ללידה קלה ומהירה.
בדרך כלל כשהיו פונים לרב בבקשת ברכה מסוג זה, הרב היה מחייך ומברך בפשטות 'שתהיה לידה קלה', ואם זה לא היה כך, כנראה שהיה צורך בישועה. במקרה שלנו הרב לא בירך בפשטות אלא רק הנהן בראשו כאומר: 'שמעתי', ופניו היו מאוד רציניות.
כשחברי סיפר לי על תגובת הרב זה כבר הספיק כדי להלחיץ אותי מעט אך שמרתי את הרגשותי בלב, ולא גיליתי זאת לאשתי כדי שלא להוסיף לה צער על צער כאבי הצירים שכבר היה לה.
נסענו באמבולנס לבית החולים והלידה היתה כל כך מהירה עד שבזמן שהתעכבתי בדלפק כדי למלא טופס עם הפרטים של אשתי כבר הודיעו לי צוות בית החולים שנולד לי במזל טוב.
לאחר שאשתי התאוששה מעט נכנסתי לבקר אותה ומשום מה התינוק לא היה איתה, אך לא כל כך התעמקתי מדוע. ישבתי איתה קצת ואחר כך חזרתי לנתיבות כדי לבשר לרב בעצמי על הולדת בננו היקר.
כשהגעתי לרב הופתעתי לשמוע מפיו הקדוש דברים שכלל לא הבנתי את הכוונה שבהם. הרב אמר לי: 'תגיד לאשתך שהיה לה נס בתוך נס, ויקח לה מאה שנה להבין את זה'.
יצאתי מהרב מבולבל מאוד. לכאורה היתה זו לידה קלה ומהירה הרבה יותר מהרגיל, ומהו אותו 'נס בתוך נס' שהרב מתכוון אליו?! בפרט לא הבנתי מהי כוונת הרב שיקח לנו מאה שנה להבין זאת?! רק כשחזרתי לבית החולים כדי לבקר שוב את אשתי נודע לי מה הרב צפה ברוח קדשו…
בבואי לשם גילתה לי אשתי שבשעת הלידה התינוק יצא סגול ממש, ראשו ואבריו שמוטים, ונראה ממש ללא רוח חיים.
באוזניה שמעה אשתי את אחת המילדות לוחשת לחברתה: 'איי איי איי, חבל, מסכנים… כנראה שהוא לא חי'. לפני שנתנו לאשתי זמן להבין מה שקורה, הבהילו את התינוק לרופא ילדים.
התברר שהוא בלע בבטן הרבה מי שפיר ונחנק. רופא הילדים שאב מתוך גופו את הנוזלים ובדרך נס ממש הצליח לשחרר אותו ולהחזיר את נשימתו.
את כל זה ראה הרב ברוח קדשו כבר מהרגע הראשון שביקשנו בעבורנו ברכה ללידה קלה, והוא זה שפעל בעבורנו ישועה גדולה ומשך חיים לבננו היקר. זהו אפוא הנס הראשון שאליו הרב התכוון בדבריו אלי, בשעה שאני בעצמי טרם ידעתי עליו.
בנוסף לכך, בשעת הלידה אירע סיבוך מסויים שיכל לגרום לאשתי להצטרך לאחר הלידה שיקום של ממש במשך מספר חודשים, ורק בדרך נס של ממש הכל הסתדר. כעת הבננו מהו גם הנס השני שאליו הרב התכוון באומרו: 'נס בתוך נס'.
ובמה שהרב אמר לנו: 'יקח לכם מאה שנה להבין זאת', כנראה רצה לרמוז לנו שרק לאחר מאה ועשרים, כאשר נגיע לשמים, רק אז נוכל להבין אלו ישועות עצומות הוא פעל בעבורנו בכל עת ובכל שעה.
בעניין מעלת הדבקות בצדיקי אמת והציות להם דיבר רבנו בספר "אמרי נועם" על פרשת מקץ:
בפרשתנו התורה מספרת על בוא השבטים הקדושים לפני יוסף אחיהם שנעשה למושל מצרים. מתחילה אמר להם יוסף שהם מרגלים וכל מטרת בואם למצרים היא לרגל את הארץ. משום כך החלו האחים להתנצל לפניו ולהסביר לו שבאו רק כדי לקנות מעט אוכל, ובדרך אגב הזכירו שהם שנים עשר אחים במשפחה, ואח אחד (שהוא בעצם יוסף) איננו, והאח הקטן (בנימין) נמצא עם אביהם בארץ כנען.
כתגובה לכך, אסר יוסף את שמעון בבית האסורים, ודרש משאר האחים לחזור לארץ כנען ולהביא לפניו את אחיהם הקטן בנימין, ורק אם יעשו כן יאמין להם שאינם מרגלים, וישחרר את שמעון, וכן יסכים למכור להם עוד אוכל, כמו שנאמר: "אחיכם האחד הניחו אתי ואת רעבון בתיכם קחו ולכו, והביאו את אחיכם הקטון אלי ואדעה כי לא מרגלים אתם כי כנים אתם, את אחיכם אתן לכם ואת הארץ תסחרו".
הקב"ה מאריך אפו עם האדם אך אינו מוותר
ברור ופשוט שיוסף ידע היטב שיהיה ליעקב אביו צער גדול מכך שילקח ממנו בנימין בנו הקטן, ובכל זאת, יוסף התעקש על כך שבנימין יובא לפניו. כדי להבין את הסיבה הפנימית להתעקשות זו, נקדים את דברי המדרש, וזו לשון קדשו:
"אמר רבי חנין: מאן דאמר רחמנא ותרן הוא, יתוותרון מעוהי – אבל מאריך רוחיה וגבי דידיה. אמר להם (הקב"ה) לשבטים: אתם מכרתם את אחיכם מתוך מאכל ומשתה, כך אני אעשה לכם – הדא הוא דכתיב: "והמלך והמן ישבו לשתות".
ביאור דברי המדרש: רבי חנין מלמדנו שגם אם רואים אנו שהקב"ה אינו מעניש אדם כלשהו על מעשיו הרעים, אין זאת חלילה משום שהקב"ה ויתר לו על כך – וכל מי שאומר שהקב"ה ותרן יוותרו מעיו – אלא שהקב"ה מאריך אפו עם אותו אדם ונותן לו זמן לשוב בתשובה, ואם הדבר לא קורה, לבסוף הקב"ה פורע ממנו את החוב גם כעבור שנים רבות.
כדוגמא לכך מביא המדרש את מעשה מכירת יוסף. כשקוראים אנו את פרשת מכירת יוסף נדמה שלא קיבלו האחים כל עונש על כך, וכאילו שהקב"ה ויתר להם על מעשה זה, אולם מגלה לנו המדרש שבאמת כעבור שנים רבות נענשו על כך כל כלל ישראל (שיצאו מהשבטים הקדושים שביצעו את מעשה המכירה) בכך שנגזרה עליהם גזירת המן הרשע "להשמיד להרוג ולאבד את כל היהודים מנער ועד זקן טף ונשים ביום אחד".
מכירת ישראל על ידי אחשורוש כמכירת יוסף על ידי אחיו
כשם שהאחים מכרו את יוסף, כך גם המלך אחשוורוש מכר את כלל ישראל להמן הרשע לעשות בהם כרצונו, כמו שנאמר: "אם על המלך טוב יכתב לאבדם ועשרת אלפים ככר כסף אשקול על ידי עושי המלאכה להביא אל גנזי המלך. ויסר המלך את טבעתו מעל ידו ויתנה להמן בן המדתא האגגי צורר היהודים. ויאמר המלך להמן הכסף נתון לך והעם לעשות בו כטוב בעיניך".
כשם שלפני שמכרו האחים את יוסף ישבו לאכול ולשתות, כמו שנאמר: "וישבו לאכול לחם", כך גם לאחר שהסכים המלך אחשורוש להמן לעשות בעם ישראל כרצונו, נאמר: "והמלך והמן ישבו לשתות והעיר שושן נבוכה".
היחיד שעיניו כה צפו למרחקים וראה ברוח קדשו את הגזירה שמרחפת על כלל ישראל בזמן המן הרשע היה זה יוסף הצדיק, ולכן ביקש אחר עצה כיצד לפעול ישועה לעם ישראל מפני גזירתו של המן.
מכיון שידע יוסף שאותה גזירה לא נגזרה אלא בעבור מעשה מכירתו, ממילא הבין שמי שיוכל להושיע את עם ישראל באותה שעה זהו אך ורק אדם שבא מזרעו של מי שלא היה מעורב ושותף כלל משום צד במעשה המכירה, ולא רובץ עליו שום קטרוג מחמת אותו מעשה.
מבין כל האחים הקדושים רק לבנימין לא היה שום קשר למעשה מכירת יוסף. לכן התעקש יוסף שיביאו לפניו את אחיו בנימין כדי לפעול שבעתיד הרחוק, בזמן גזירת המן הרשע, יצא צדיק מזרעו של בנימין אשר על ידו תהיה ישועה לעם ישראל.
ישועה דווקא מזרעו של בנימין
נוסף על כך: לבנימין היתה עוד מעלה שלא היתה בשאר השבטים. בפגישה שהיתה בין יעקב אבינו לעשו אחיו יעקב וכל בניו השתחוו לעשו, כמסופר בפרשת 'וישלח', והשתחויה זו נתנה לעשו וזרעו, ובכללם המן הרשע, כח לגבור על עם ישראל. אולם בנימין היה היחיד שלא השתחוה לעשו, כיון שבאותו מעמד עדיין לא נולד, ולכן דוקא לו היה כח לגבור על המן הרשע שיצא מזרעו של עשו.
לכן ישועתם של ישראל מגזירת המן הרשע היתה דווקא על ידי מרדכי היהודי שבא מזרעו של בנימין, כמו שנאמר: "איש יהודי היה בשושן הבירה ושמו מרדכי בן יאיר בן שמעי בן קיש איש ימיני", שפירושו שבא משבט בנימין . וכשם שבנימין לא השתחוה לעשו הרשע כנ"ל, כך גם מרדכי היהודי – בניגוד לכל שאר עם ישראל שצייתו למצות המלך לכרוע ולהשתחוות להמן הרשע – מרדכי סרב לכך בכל תוקף, כמו שנאמר: "ומרדכי לא יכרע ולא ישתחוה".
ביאור מעשי יוסף כאשר הובא לפניו בנימין אחיו
על פי הקדמה זו נפתח לפנינו פתח רחב להבין את עומקם של עוד כמה מעשים שעשה יוסף כאשר הובא לפניו בנימין אחיו:
ראשית כל, בבוא האחים לביתו של יוסף יחד עם בנימין, מיד ציוה יוסף על הממונה על ביתו לערוך לפני האחים סעודה כיד המלך, והשקה אותם יין רב עד כדי שיכרות, כמו שנאמר: "וישתו וישכרו עמו". בכך רמז להם יוסף שכל כוונתו בהבאת בנימין לפניו היתה כדי לפעול ישועה לעם ישראל בזמן המן הרשע, ועל ידי אותה ישועה יזכו עם ישראל לחג פורים אשר בו מצווה כל יהודי לערוך סעודה ומשתה, ולשתות יין רב עד כדי שִכרות, כדברי חז"ל: מיחייב איניש לבסומי בפוריא עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי.
בהמשך לכך, לאחר הסעודה ציוה יוסף על הממונה על ביתו להניח באמתחתו של בנימין אחיו את גביע הכסף שלו. ועומק כוונת יוסף במעשה זה הוא, כי תיבת 'גביע' מתחלקת ל-ע"ב ו-י"ג, וכאשר נכפילם זה בזה (י"ג פעמים ע"ב) הרי זה בגימטריא 'מרדכי אסתר' (עם הכולל), ובכך פעל יוסף שבהמשך הדורות יצאו מבנימין מרדכי ואסתר אשר על ידם תהיה ישועה לעם ישראל מגזירת המן הרשע.
על פעולות נוספות שעושה יוסף בענין זה נקרא גם בפרשה הבאה, פרשת 'ויגש', כפי שמסופר שם כבר בתחילת הפרשה על המפגש המתוח שהיה בין יהודה ליוסף.
באותו מפגש יוסף הכעיס את יהודה כעס גדול ביותר, כפי שמתארים חז"ל במדרש שמרוב כעס יהודה שאג בקול גדול ונשמע קולו עד למרחק של ארבע מאות פרסה, וכמעט שנהפכה כל ארץ מצרים, ונשרו שיניהם של כל גבוריו של יוסף מרוב פחד ובהלה. ואף איים יהודה על יוסף שאם לא ישחרר מיד את בנימין ישלוף את חרבו ויהרוג את יוסף ופרעה גם יחד.
מדת האיפוק והסבלנות של דוד המלך להצלת צאצאיו
כדי להבין את הסיבה לכך שיוסף כל כך 'השתדל' להכעיס את יהודה, וכן את הקשר שיש לכך לענין ישועת ישראל מגזירת המן הרשע כנ"ל, נקדים את מה שמסופר בנביא:
בזמן שברח דוד מירושלים מפני אבשלום בנו שרצה להרוג אותו ולקחת ממנו את המלוכה, יצא לקראתו איש ממשפחת בית שאול ושמו שמעי בן גרא, והחל לקללו קללות נמרצות בפני כל אנשיו ולסקול אותו ואותם באבנים, ואמר לו: "צא צא איש הדמים ואיש הבליעל, השיב עליך ה' כל דמי בית שאול אשר מלכת תחתיו, ויתן ה' את המלוכה ביד אבשלום בנך, והינך ברעתך כי איש דמים אתה". וכששמע זאת אבישי בן צרויה, שהיה מגיבוריו של דוד המלך, וביקש את רשותו של דוד המלך ללכת לשמעי ולהסיר מעליו את ראשו כיאה וכיאות לאיש בליעל שכמותו, דוד מנע זאת ממנו ואמר: "כי ה' אמר לו קלל את דוד".
עלינו לדעת שמדת האיפוק והסבלנות שדוד המלך גילה כלפי שמעי בן גרא במעשה זה אינה אופיינית לו כלל. מעצם טבעו של דוד המלך היה גבור ואיש מלחמה ובעל חימה, כפי שמסמלת זאת עובדת היותו אדמוני.
לפי טבעו הרגיל של דוד היה אמור להרוג את שמעי מיד באותו רגע, אלא שאם כך היה עושה לא היה לעם ישראל מושיע מגזירת המן הרשע, כיון שמרדכי היהודי יצא מזרעו של שמעי בן גרא, כמו שנאמר: "איש יהודי היה בשושן הבירה ושמו מרדכי בן יאיר בן שמעי וגו'", ובאותו הזמן שקילל שמעי את דוד טרם נשא אשה והוליד ילדים.
יוסף ראה את הישועה שתצא מבנימין
את הסכנה האמורה ראה יוסף ברוח קדשו, ולכן בעת פגישתו עם יהודה, אשר מזרעו יצא דוד המלך, השתדל להכעיס אותו ביותר כדי להוציא ממנו את כל זעמו עד תום, ובזה פעל שכאשר בא שמעי וקילל את דוד כבר לא היה בלבו של דוד שום כעס, ומיד מחל לשמעי והניח אותו בחיים, ובזכות זה יכול היה שמעי בהמשך חייו לשאת אשה ולהוליד ילדים, אשר מזרעם יצא בעתיד מרדכי היהודי שהושיע את ישראל.
לאחר כל זאת, את חתימת פעולותיו של יוסף בעניין זה רמז לאחיו לאחר שכבר נתוודע להם וגילה שהוא יוסף אחיהם, ובתוך כל השמחה העניק לכל אחד מאחיו חליפה מהודרת, ורק לבנימין נתן חמש חליפות, כמו שנאמר: "לכולם נתן לאיש חליפות שמלות, ולבנימין נתן שלש מאות כסף וחמש חליפות שמלות".
בכך רמז להם יוסף שאכן הצליח לפעול שמבנימין יצא מרדכי היהודי שיכניע את המן הרשע ויושיע את ישראל מגזירתו הקשה, ולאחר מכן יצא מלפני המלך אחשורוש כשהוא לבוש בחמישה לבושים מלכותיים מפוארים, כמו שנאמר: "ומרדכי יצא מלפני המלך בלבוש מלכות תכלת וחור ועטרת זהב גדולה ותכריך בוץ וארגמן, והעיר שושן צהלה ושמחה".
חשוב מאוד לדבוק בצדיקים האמיתיים ולציית לכל הוראותיהם בדקדוק
למעשה מכל האמור נוכל ללמוד, ראשית כל, מדוע כל כך חשוב לדבוק בצדיקים האמיתיים שבכל דור ודור ולציית לכל הוראותיהם הקדושות גם אם מפני קוצר דעתנו איננו זוכים להבין מדוע ולמה הם מורים כן, משום שעיניהם של הצדיקים צופיות למרחקים עצומים הן מבחינת מקום והן מבחינת זמן, ומאחורי כל הוראה שהם מורים לכלל ישראל או לכל אחד מהם בפרטות עומדות כוונות עמוקות ונסתרות, על כן ראוי לנו לציית לדבריהם בדקדוק רב וללא שום הרהור שבעולם חלילה.
כמו כן, עלינו ללמוד מכל האמור, שהאנשים החשובים ביותר לפני הקב"ה, אשר על ידיהם הקב"ה עושה ניסים ומביא ישועה לעם ישראל, הם דווקא אותם אנשים שנזהרים ביותר שלא לגרום צער לשום אדם מישראל, ואוהבים כל אחד ואחד מישראל באשר הוא בלב ובנפש – כשם שבנימין זכה שדווקא מזרעו יצא מושיען של ישראל מגזירת המן כנ"ל מפני שלא היה שותף במכירתו של יוסף, וממילא גם לא בכל הצער שנסבב לו בעקבותיה.
אמירה נעימה
א. הקב"ה מאריך אפו עם האדם אך אינו מוותר לו אלא פורע ממנו את החוב.
ב. מכירת ישראל על ידי אחשורוש כמכירת יוסף על ידי אחיו.
ג. מעשי יוסף כאשר הובא לפניו בנימין אחיו היו עבור הצלת זרעו ותשועתם מגזרת המן הרשע, וכן הועילה לכך מדת האיפוק והסבלנות של דוד המלך כלפי שמעי בן גרא.
ד. חשוב מאוד לדבוק בצדיקים האמיתיים ולציית לכל הוראותיהם בדקדוק רב וללא שום הרהור אחריהם.
