סיפר אבינו מו"ר הרב יורם אברג'ל זיע"א שפעם אחת הזמינו אותו לשאת דברי תורה לפני אנשי קיבוץ בערבה הדרומית בעקבות פטירת אחד מבני הקיבוץ. אלא שבאותו קיבוץ מעולם לא נאמרו דברי תורה, ואנשי המקום לא ידעו כיצד יש לנהוג בשיעור תורה.
כשרבנו הגיע למקום מצא שם ערבוביה של אנשים ונשים בלא כיסוי ראש וכו'. ברגע הראשון חשב הרב לעזוב מיד את המקום, אלא שבמחשבה שניה חשב רבנו: אכן במצבם אולי הם לא מסוגלים להבין דברי תורה, אך נשמתם ודאי תבין כי נשמות ישראל קדושות וטהורות וודאי שאפשר לדבר ומצוה לדבר.
ממחשבה למעשה, החל רבנו לשאת שיעור עמוק ונשגב שנמשך שעתים תמימות! והנה זה פלא, תוך דקות ספורות השומעים מעצמם קמו והתישבו בנפרד ובצורה מכובדת. מגוון כיסויים ובדים אולתרו והונחו על ראשי הנוכחים כיפות וכיסויי ראש… וזאת מבלי שאף אחד דרש זאת מהם או העיר להם על כך!
בסוף השיעור ניגש אחד מנכבדי המקום, אחז בחום את ידי רבנו ואמר לו: האמת היא שלא הבנתי מילה אחת מדבריך – ולא בגלל שאיני חכם, שהרי אני פרופסור במקצועי – ובכל זאת אני מרגיש שדיברת דברים נכונים מאוד.
דברי הרב כוונו לנשמות, והנשמות אכן הרגישו שהדברים נכונים ושיעור זה היה הסנונית הראשונה ובעקבותיו באו שיעורים נוספים עד שלימים קם בקיבוץ זה בית כנסת פעיל ותוסס.
רבנו היה מדבר לנשמותיהם הפתוחות של עם ישראל, הוא ראה רק את הניצוץ הבוער, ואותו הוא דאג לרומם.
בעניין מעלת הקדושה של כל יהודי דיבר רבנו בספר "אמרי נועם" על פרשת כי תבא:
פרשתנו היא הראשונה מבין ארבע הפרשיות (נצבים, וילך, האזינו, וזאת הברכה), שאמר משה רבינו ביום פטירתו כאשר הוא מכנס לפני ה' את כל עם ישראל, מהגדולים והחשובים ביותר שבעם ועד הפחותים ביותר שבהם, ומדבר באזני כולם, כמו שנאמר: "אתם נצבים היום כולכם לפני ה' אלהיכם ראשיכם שבטיכם זקניכם ושוטריכם כל איש ישראל, טפכם נשיכם וגרך אשר בקרב מחניך מחוטב עציך עד שואב מימיך".
כתב הרה"ק ר' נתן מברסלב, בלשון קדשו:
וזהו שקיבץ משה כל המדרגות שבישראל קודם מותו, והזהיר אותם שכולם צריכין לקיים את כל דברי התורה הזאת, כמו שכתוב: 'אתם נצבים היום כולכם וכו', ראשיכם שבטיכם זקניכם ושוטריכם וכו', מחוטב עציך עד שואב מימיך'. ראה ממי התחיל ובמי סיים, שהתחיל מראשי בני ישראל, שהם בחינת הגדולים במעלה מאוד מאוד, והולך וחושב כל המדרגות שבעולם שכלולים באלו העשרה שחושב, עד שסיים 'מחוטב עציך עד שואב מימיך', שהם הגבעונים שנתגיירו שלא לשמה, רק מחמת אימה והם מרמזים על תכלית דיוטא התחתונה.
קיבץ כולם קודם הסתלקותו ואמר שלכולם הוא מוסר את התורה, כמו שכתוב שם: "לעוברך בברית ה' וכו'", וכן הזהיר שם שלכל הדורות עד הסוף הוא מוסר את התורה, כמו שכתוב: 'ולא אתכם לבדכם וכו', כי את אשר ישנו פה עמנו לפני ה' אלהינו ואת אשר איננו פה וכו", להורות שלכולם נמסרה, לכל המדרגות שבכל הדורות עד הסוף, כי כולם יצליחו לָנֶצַח על ידי התורה, יהיה מי שיהיה מאיזה מדרגה שהוא, כי דרך התורה הוא מגן לכל החוסים בו.
מדבריו הקדושים של ר' נתן מתבאר, שמשה רבינו דאג לכנס לפניו קודם מותו את כל נשמות ישראל, הן את אלו שהיו בעולם בזמנו, והן את נשמותיהם של אלו שעתידים להיות בעם ישראל עד סוף כל הדורות, בין את אלו שמחוברים לקדושה – בבחינת: "את אשר ישנו פה עימנו עומד היום לפני ה' אלהינו", ובין את אלו שרחוקים ממנה כרחוק מזרח ממערב, בבחינת: "ואת אשר איננו פה עימנו היום" – ובכולם נטע שורש עמוק, של חיבור פנימי לתורה הקדושה.
חיבור כל הנשמות גם אלו הרחוקות מתורה
משה רבינו פעל בזה, שכל יהודי שיהיה אי פעם בעולם, גם אם הוא יהיה רחוק מאוד מן הקדושה ובדיוטא התחתונה ביותר, יוכל למצוא את עצמו בתורה הקדושה, ועל ידה יצליח לעלות אפילו מן שאול תחתית, ולשוב ולהתקרב לה' יתברך.
דברים אלו מתקשרים באופן נפלא, למה שאמר משה רבינו לעם ישראל בהמשך דבריו: "כי המצוה הזאת אשר אנכי מצוך היום לא נפלאת היא ממך ולא רחוקה היא… כי קרוב אליך הדבר מאוד בפיך ובלבבך לעשותו".
לפי פירוש רש"י, 'המצוה' האמורה כאן היינו לימוד התורה, ומשה רבינו התכוין להעביר בכך מסר חשוב ויקר, לכל אחד ואחד מעם ישראל עד סוף כל הדורות, שהתורה הקדושה אינה מכוסה ואינה רחוקה משום אדם מישראל, ואפילו מהפחות שבפחותים, אלא היא קרובה אליו ביותר, ומיד כשירצה לאחוז בה היא תפתח לפניו את שעריה, תגביה ותרומם אותו, ותושיע אותו בכל המצטרך לו הן בגשמיות והן ברוחניות.
זו הסיבה האמיתית לכך שכשיהודי, אפילו רחוק ביותר מדרך התורה והמצוות, נקלע לשיעור תורה, או שמזדמן לו לשמוע דברי תורה אמיתיים בכל דרך שהיא, הדברים מחלחלים לעומק לבו ועושים עליו רושם עצום. והיינו משום שלפני כמה אלפי שנים גם נשמתו נכחה באותו כינוס קדוש שכינס משה רבינו, והוא חיבר אותה לתורה הקדושה, במידה כזאת שבכל זמן ובכל מצב שרק לא תהיה, היא תמצא את עצמה בתורה הקדושה ותקבל חיות ממנה.
כי באמת נשמתו של כל יהודי ויהודי, מושרשת באחת מאותיותיה של התורה הקדושה, כי כל נשמות ישראל נכללות בשישים ריבוא (שש מאות אלף), שרשי נשמות כלליים, ובתורה הקדושה ישנן שישים ריבוא אותיות, וכל שורש משרשי הנשמות מחובר ויונק את חיותו מאחת מאותיות התורה, וכנרמז בשמם 'ישראל' שהוא ראשי תיבות 'יש שישים ריבוא אותיות לתורה'.
לכל יהודי יש חלק בתורה הקדושה, אלא שלפעמים הוא נעלם ממנו, ועל כך אנו מתפללים: 'ותן חלקנו בתורתך', והיינו שיגלה לנו ה' יתברך את חלקנו המיוחד בתורה ונחזיק בו בכל כחנו כי הוא מקור חיותנו, בבחינת: "עץ חיים היא למחזיקים בה".
לכן יש להשפיע על כל יהודי לבוא לשיעורי תורה, וכן להוסיף בקביעות עיתים לתורה כפי יכולתו, וזאת אפילו אם לעת עתה הוא רחוק ביותר משמירת התורה והמצוות בפועל, כי גדול כח התורה הקדושה להאיר אור עצום בנשמתו, ולפעול בה גדולות ונצורות עד שבסופו של דבר יזכה לעשות תשובה שלימה.
ההבדל בין אור למאור
זאת כפי שלימדונו חז"ל, שאומר הקב"ה: 'הלוואי אותי עזבו ותורתי שמרו, מתוך שהיו מתעסקין בה המאור שבה היה מחזירן למוטב'. כלומר, יש לקרב ללימוד התורה גם יהודי שאינו שומר תורה ומצוות, כיון שיש כח עצום בתורה להשיבו לדרך הישר.
מה שנקטו חז"ל בלשונם: 'המאור שבה', ולא 'האור שבה' וכיו"ב, זהו כדי ללמדנו ענין נפלא במעלת התורה הקדושה. והיינו כי ישנה בחינת 'אור', וישנה בחינה נעלית ממנה הנקראת 'מאור', כי המאור הוא מקורו של האור וממנו האור יוצא. ועל דרך משל, קרני השמש הן בחינת 'אור', וגוף השמש, שממנו הקרניים יוצאות והוא מקורן, הוא בחינת 'מאור'.
כמו כן ברוחניות: אור הקדושה שנמצא בעולם הוא בחינת 'אור', והקב"ה, שהוא מקור האור והקדושה וממנו הם מושפעים לעולם, הוא בחינת 'מאור'. וזהו שרמזו חז"ל בלשונם: 'המאור שבה מחזירן למוטב', והיינו שבתוך אותיותיה של התורה הקדושה שוכן הקב"ה בכבודו ובעצמו, שהוא בחינת המאור, ולא רק האור שלו בלבד, ולכן גדול ועצום כח התורה לקרב את האדם לבוראו, יותר מכל דבר אחר.
תשובה אמיתית היא על ידי לימוד התורה
הנה, לעומת פירוש רש"י, שמה שנאמר כאן: "כי המצוה הזאת…", מדבר על מצות לימוד התורה כנ"ל, הרמב"ן, מפרש שהפסוק מדבר על מצות התשובה.
באמת אין כל סתירה בין הפירושים, כי תשובה אמיתית היא רק זו שנלווה עימה לימוד תורה, שהרי התורה הקדושה היא המדריכה את האדם בדרכי התשובה, ומלמדת אותו איזה מעשים לקרב ואיזה מעשים לרחק, ובלא לימוד התורה האדם הוא כעיוור המגשש באפלה, ואינו יודע כלל באיזו דרך ישכון אור, ובודאי שלא יוכל לזכות לתשובה אמיתית ושלימה.
על כן, עיקר הכל הוא שיאחוז האדם בלימוד התורה, ובזה יזכה לתשובה שלימה, וכמובא במדרש,, וזו לשון קדשו: אם נכשל אדם בעבירה, חייב מיתה בידי שמים. מה יעשה ויחיה? אם היה למוד ליקרות דף אחד – קורא שני דפים, ואם היה למוד לישנות פרק אחד – ישנה שניים.
אמירה נעימה:
א. משה רבינו פעל בכל יהודי שיהיה אי פעם בכל הדורות, אפילו שהוא רחוק מאוד מן הקדושה, יוכל למצוא את עצמו בתורה הקדושה, ועל ידה יצליח לעלות אפילו מן שאול תחתית.
ב. נשמתו של כל יהודי מושרשת באחת מאותיותיה של התורה הקדושה, ולכך לכל יהודי יש חלק בתורה, ועל זה אנו מתפללים שנזכה לגלות את החלק שלנו בתורה.
ג. יש לקרב כל יהודי, ולהשפיע עליו לבוא לשיעורי תורה, כי יש בתורה כח עצום להשיבו לדרך הישר.
ד. תשובה אמיתית היא רק זו אם נלווה עמה לימוד תורה.
