ידועה היתה רחבות ליבו לצדקה של אבינו מו"ר הרב יורם אברג'ל זיע"א. רבנו החזיק כוללים רבים, הכניס משכורות רבות לאברכים ועובדים ועוד מספר לא נתפס של תרומות לכל מי שנזקק. רחבות ליבו בצדקה היתה ידועה, ורבים היו באים לבקש מרבנו את עזרתו הכספית.
אך, לא תמיד היה המצב כך. ומספר מו"ר הרב ישראל אברג'ל שליט"א:
"אבא מארי עט"ר אחר חתונתו הוצרך להלוואה, ושמע שבירושלים יש יהודי המלווה כספים לאברכים. אבא קם ונסע, נסיעה באותם ימים היה קשה ומפרכת… ואבא הגיע אל אותו יהודי.
היהודי הסתכל על אבא בפרצוף קפוא ובעיניים קרות ואמר לו: 'אין לי כסף להלוות לך!'
אבא יצא החוצה הסתכל לשמים ואמר: 'ה' ה' תתן לי כסף, ביום שתתן לי, אני לא אפסיק לחלק ולהעניק בלב טוב ובשמחה, ותבדוק את זה'.
ה' שמע תפילתו ופתח לו שערים… ואבא מארי עט"ר היה גבאי נאמן כל ימי חייו, חילק ונתן, העניק ופיזר ביד רחבה ובלב טוב"
בעניין מעלת האמונה בהשגחת ה' דיבר רבנו בספר "אמרי נועם" על פרשת שופטים:
בפרשתנו מצוה התורה: "כי ימצא חלל באדמה אשר ה' אלהיך נותן לך לרשתה נופל בשדה לא נודע מי הכהו… ולקחו זקני העיר ההיא עגלת בקר… והורידו זקני העיר ההיא את העגלה אל נחל איתן אשר לא יעבד בו ולא יזרע וערפו שם את העגלה בנחל…".
אמנם מצוה זו אינה נוהגת בזמן הזה, אך בכל מצוה בתורה ישנם גם רבדים פנימיים ורמזים לעבודת ה' השייכים בכל אדם ובכל עת.
וצריך להבין: מה רומז לנו בעבודת ה' ענין עריפת ראש העגלה, וכן מדוע עורפים את ראשה מן העורף דוקא ולא מן הצוואר (על דרך ששוחטים בהמה או עוף מן הצוואר), וכן מדוע עורפים אותה דוקא בנחל?
כדי להבין זאת, יש להקדים את דבריו הקדושים של הרה"ק ר' יעקב יוסף מפולנאה, בשם מורו ורבו הבעל שם טוב הקדוש, וזו לשון קדשו:
אמנם כתבתי לקמן, דשמעתי ממורי זלה"ה, שאם ידע האדם שהקדוש ברוך הוא מסתתר שם – אין זה הסתרה, כי נתפרדו כל פועלי און. וזה שנאמר "ואנכי הסתר אסתיר פני מהם", רצונו לומר שיסתיר מהם שלא ידעו שהקב"ה שם בהסתרה זו… ואחר שידע אדם כלל זה, שהוא כלל גדול, שאין שום מסך מבדיל בינו לבין אלהיו בשעת תורה ותפילה, גם שיעלו לפניו כמה מחשבות זרות שהם לבושין וכסויין שהקב"ה מסתתר שם, מכל מקום אחר שידע אדם שהקב"ה מסתתר שם אין זה הסתרה, וכנ"ל.
כל המקרים הפוקדים את האדם באים משכחת ה' יתברך
ונראה שאת היסוד הגדול הזה, שאב הבעל שם טוב הקדוש מדברי הרמב"ם שכתב בלשון קדשו: והנה נגלה אלי עיון נפלא מאוד, יסורו בו ספקות ויתגלו בו סודות אלוהיות. והוא – שאנחנו כבר בארנו בפרקי ההשגחה כי כפי שיעור שׂכֶל כֹּל בעל שׂכל תהיה ההשגחה בו. והאיש השלם בהשגתו אשר לא יסור שכלו מהאלוה תמיד – תהיה ההשגחה בו תמיד, והאיש שלם ההשגה אשר תפנה מחשבתו מהאלוה קצת עתים – תהיה ההשגחה בו בעת חשבו באלוה לבד, ותסור ההשגחה ממנו בעת עיסקו. ולא תסור ממנו אז כסורה ממי שלא ישכיל כלל, אבל תמעט ההשגחה ההיא, אחר שאין לאיש ההוא השלם בהשגתו, בעת עסקו, שכל בפועל.
מוסיף הרמב"ם: ומפני זה יראה לי כי כל מי שתמצאהו רעה מרעות העולם, מן הנביאים או מן החסידים השלמים, לא מצאהו הרע ההוא רק בעת השכחה ההיא, ולפי אורך השכחה ההיא או פחיתות הענין אשר התעסק בו יהיה עוצם הרעה… ועם הפנות מחשבת האדם והשיגו האלוה יתברך בדרכים האמיתיים ושמחתו במה שהשיג, אי אפשר שיקרה אז לאיש ההוא מין ממיני הרעות, כי הוא עם האלוה והאלוה עמו. אבל בהסיר מחשבתו מהאלוה, אשר הוא אז נבדל מהאלוה, והאלוה נבדל ממנו, והוא אז מזומן לכל רע שאפשר שימצאהו.
נמצא לפי זה, שכל היסורים והקשיים העוברים על האדם, הם רק משום שהוא מפריד את מחשבתו שבראשו מן הבורא ושוכח את מציאותו, ומכך נוצרת כלפיו בחינה של הסתר פנים.
אך לאמיתו של דבר בכל קושי, עיכוב, צער ויסורים וכו' העוברים על האדם, מסתתר הקב"ה בכבודו ובעצמו, וממתין ומצפה לאדם שיזכר בו ויפנה אליו, ואז יושיע אותו כהרף עין ממש, אך כל זמן שהאדם עודנו עומד בשכחתו ואינו זוכר שהקב"ה עימו בצרתו, והולך ומבקש את עזרתו של בשר ודם, מתארכים יסוריו עוד ועוד.
אין להפריד מחשבתו מאלופו של עולם
כעת יובן הרמז שבמצות עגלה ערופה:
דמו של אותו חלל שנמצא מושלך בשדה, רומז לכלל היסורים הפוקדים את האדם במשך חייו. כי שם התואר 'אדם' מורכב מהאותיות 'א-דם', והיינו שכאשר האדם מפריד את מחשבתו מאלופו של עולם (אל"ף מלשון 'אלופו של עולם') – הקב"ה, ממילא הוא נעשה חשוף לכל הפגעים והנזקים (בחינת דם), שבעולם. ולכן עורפים שם את ראש העגלה ומפרידים אותו מגופה, לרמוז שמציאות הדם, הרומזת על כלל היסורים כנ"ל, באה כתוצאה מהפרדת הראש (והמחשבה), של האדם מקונו, ושכחתו מבוראו.
ולכן עורפים את ראשה דוקא דרך העורף, כי העורף מסמל את הסתר הפנים, כמו שכתוב: "כי פָנוּ אֵלַי עורף ולא פָנִים", ואין הקב"ה מסתיר את פניו אלא ממי שמפריד את מחשבתו ממנו, ושוכח את מציאותו.
עריפת העגלה רמז לפגם השכחה מה' יתברך
עריפת העגלה היתה נעשית דוקא בנחל, כיון שתיבת 'נחל' מורכבת מראשי התיבות של הפסוק: "נפשנו חיכתה לה'", אשר בו נרמז התיקון לפגם השכחה שבעגלה ערופה – לזכור שה' מסתתר בתוך הצרה ולחכות ולצפות לישועתו, בבחינת 'נפשנו חיכתה לה", ואז יתקיים בו סיום הפסוק: "עזרנו ומגננו הוא" – שה' יעזרנו ויושיענו מצרתנו חיש מהרה, כהרף עין ממש.
על פי כל האמור בביאור מצות עגלה ערופה, יובן גם מה שמסופר בספר בראשית, שכאשר שלח יעקב את יוסף בנו לדרוש בשלום אחיו, ליווה אותו ונפרד ממנו בלימוד סוגיית עגלה ערופה.
וכך מובא במדרש, שכעבור עשרים ושתיים שנים כשבאו האחים להודיע ליעקב אביהם, ש"עוד יוסף חי וכי הוא מושל בכל ארץ מצרים", לא התנחם יעקב "ויפֹג לבו כי לא האמין להם", ורק כאשר "וירא את העגלות אשר שלח יוסף", כדי לרמוז לו על סוגיית עגלה ערופה ('עגלות' מלשון עגלה ערופה), שלמדו יחד באותה העת שפרש ממנו ונמכר, רק אז "ותחי רוח יעקב אביהם".
והיינו כי ברור ופשוט ללא ספק שכאשר שלח יעקב את יוסף לאחיו, ידע ברוח קדשו שהוא עתיד בגין הליכה זו להימכר על ידי אחיו ולרדת למצרים, ולעבור את כל הייסורים שעבר ממכירתו ומאשת פוטיפר ומבית האסורים וכו', שהרי קודם פטירתו של יעקב צפה ברוח קדשו מה שיהיה עד אחרית הימים, כמו שכתוב: "ויקרא יעקב אל בניו ויאמר האספו ואגידה לכם את אשר יקרא אתכם באחרית הימים", ומי שצופה ברוח הקודש עד אחרית הימים בוודאי שרואה מה שיהיה בעוד שעה קלה.
כל עמידת יוסף במצרים היתה מכח דבקות מחשבתו בה' יתברך
כמו כן ברור ופשוט שגם יוסף בעצמו ידע את אשר עומד לקרות עימו, שהרי מצינו ליוסף שכשראה את אחיו בנימין בבואו אליו למצרים נאמר בו: "ויפול על צַוְּארֵי בנימין אחיו ויבך", ומבארים חז"ל, שבכה על שני מקדשות שעתידין להיות בחלקו של בנימין וסופן ליחרב, וכן כשחילק לאחיו חליפות, נתן לבנימין חמש חליפות, כדי לרמוז לו שעתיד לצאת ממנו בן שיצא מלפני המלך, בחמשה לבושי מלכות, שנאמר: "ומרדכי יצא מלפני המלך בלבוש מלכות תכלת וחור ועטרת זהב גדולה ותכריך בוץ וארגמן", ומי שצופה ברוח קדשו מה יהיה בעוד כמה מאות שנים בוודאי שרואה מה יהיה נעשה עימו בעוד שעה קלה.
אלא שבאמת שניהם ידעו היטב שיוסף אמור לרדת למצרים, על מנת 'להכין את השטח' לכלל ישראל שצריכים לרדת לשם לגלות, כפי שנאמר לאברהם אבינו בברית בין הבתרים: "ידוע תדע כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם ועבדום ועינו אותם".
כמו כן שניהם ראו היטב, את גודל הקשיים והייסורים שיפקדו את יוסף בהיותו במצרים, ולשם כך לימד לו יעקב אבינו קודם פרידתו ממנו את סוגיית עגלה ערופה, כדי לרמוז לו שיצליח לשרוד את כל אשר יעבור עליו, רק אם ישמור היטב על ראשו ומחשבתו שתמיד יהיו דבוקים בבורא, ולא ישכחהו אף לרגע קל, אלא תמיד יזכור שהבורא נמצא עימו בכל ענין שעובר עליו ומסתתר שם, וכשיזכור לפנות אליו – מיד יושיעו כהרף עין.
לכן, כששלח יוסף להודיע לאביו שעודנו חי, והיינו לא רק חי בגשמיות אלא גם ובעיקר ברוחניות, כלומר שלם בתורתו וקדושתו, שלח לו את העגלות – כדי לרמוז לו שמאותו יום שנפרד ממנו, תמיד ליווהו אותו הרמז שמסר לו באותה שעה במצות עגלה ערופה, ולא הפריד את מחשבתו אף לרגע מהבורא, והיא שעמדה לו להחזיק מעמד בכל אשר עבר עליו. וכשראה יעקב אבינו את העגלות אשר שלח לו יוסף, והבין את שיוסף רומז לו, מיד – 'ותחי רוח יעקב'.
אמירה נעימה:
א. הסתר פנים נוצר ברגע שאדם מפריד מחשבתו ושוכח את מציאותו מהבורא יתברך.
ב. בכל קושי, עיכוב, צער ויסורים העוברים על האדם, מסתתר הקב"ה בעצמו, ומצפה לאדם שיזכר בו ויפנה אליו, ואז יושיע אותו כהרף עין ממש.
ג. יעקב אבינו מסר ליוסף הצדיק סימן זה בלמדו סוגיית העגלות, שכל אשר יעבור עליו הוא יצליח לשרוד אם רק ישמור היטב על מחשבתו שתמיד יהיו דבוקים בבורא, ולא ישכחהו אף לרגע קל.
