באחד משיעוריו המתוקים בספר שיר השירים, אותם מסר אבינו מו"ר הרב יורם אברג'ל זיע"א בחול המועד פסח, דיבר רבנו על מעלת ניצול הזמן ללימוד תורה. כראיה לכך סיפר על רבו, מרן הרב עובדיה יוסף זיע"א, סיפור זה:
"מרן רבי עובדיה יוסף זכותו תגן עלינו ספר לנו פעם, שמנהגם בירושלים, היה לאפות 'מצות מצוה', מצות שאופים בערב פסח, אחר הצהריים.
'תחילה היינו הולכים לטבול במקווה', סיפר, 'ולאחר מכן היינו מתפללים תפלת מנחה, ואחר התפלה היתה מתחילה האפייה. היה תור ארוך, כל אחד רוצה להספיק לאפות, לפעמים היה תור של שעתיים'.
'למרות הלחץ של ערב הפסח – מעולם לא דחפתי להקדים את תורי! אלא הייתי ממתין בסבלנות שהאחרים יסיימו לאפות את מצותיהם. הייתי אומר לעצמי: משמים שמו אותי אחרון בתור, בכדי שאספיק בינתיים ללמוד… בינתיים הייתי גומר את רוב מסכת פסחים בגירסא. מה הייתי עושה? גורס וגורס'.
'כך צמח גאון הדור! הוא לא היה מבטל רגע! החכם יודע שהרגעים הקטנים הללו מתאספים לפרק זמן ארוך, לא חבל לפספס זמן של חיים?!'.
בעניין מעלת היגיעה והתמידות בלימוד התורה דיבר רבנו בספר "אמרי נועם" על פרשת שמיני:
בפרשתנו התורה מצוה: "והתקדשתם והייתם קדושים כי קדוש אני". ומפרש רש"י: כשם שאני קדוש, שאני ה' אלהיכם, כך והתקדשתם. קדשו את עצמכם למטה, לפי שאני אקדש אתכם למעלה ולעולם הבא.
כדי לזכות לקדושה צריך שמירה מעולה מן הקליפה הידועה הנקראת 'לילי"ת' כנודע, בחינת ה'נוקבא דקליפה', האורבת לכל אדם שרוצה לדבוק באלקיו, להחטיאו ולהפילו מקדושתו.
וזאת יש לדעת, כי בצד הקליפה גדול כחה של הנקבה (לילי"ת) יותר מכחו של הזכר (סמא"ל), כמבואר בזוהר הקדוש ובכתבי האריז"ל.
מספר האור החיים הקדוש: וכדבר הזה ובחזיון הראוני בחלום, שנאבקתי במלחמה עם הזכר, ויהי נקל בעיני להכניעו והפלתי אותו בכחי, ולנקבה נתאמצתי בכל כחי כמה פעמים, ואחר כמה טרחות יכולתי להשליכה כמה מעלות למטה לארץ, אך לא כבעלה הזכר.
ואין לך דבר בעולם שכל כך גדול כחו להכניע ולהתיש את כחה של הקליפה הנזכרת כמו העמל והיגיעה בלימוד גמרא. וכפי שמביא הרה"ק ר' נחמן מברסלב רמז לכך, שהרי שמה של אותה קליפה (לילי"ת) עולה בגימטריא כמספר 'תלמוד', דהיינו גמרא.
לימוד הגמרא הוא המפתח לכל קנייני התורה
מחמת חשיבותו של הדבר, העמידו חז"ל את לימוד התלמוד (גמרא) כקנין הראשון מבין כל מ"ח הקניינים שבהם התורה נקנית, כיון שזהו המפתח לכל שאר הקניינים.
יש לומר שהטעם לכך שלימוד הגמרא מציל מהקליפה הנזכרת רמוז בתיבת 'גמרא' עצמה, שהיא ראשי תיבות: גבריאל, מיכאל, רפאל, אוריאל – ארבעת המלאכים הקדושים הנושאים את מרכבת השכינה – לרמוז שעל ידי לימוד הגמרא בעמל ובקדושה, זוכה האדם להיות מוקף מכל צדדיו במלאכים קדושים אלו: מימינו מיכאל, משמאלו גבריאל, מלפניו אוריאל ומאחוריו רפאל, וממילא גם על ראשו שכינת אל. ומכיון שכולו מסובב במרכבה קדושה זו, אין אותה קליפה יכולה להתקרב אליו כלל לפגום בקדושתו מחמת גודל האור העצום המקיף אותו.
בזה יתבאר מה שנאמר בשיר השירים: "שישים גבורים סביב לה מגבורי ישראל כולם אחוזי חרב מלומדי מלחמה איש חרבו על ירכו מפחד בלילות". והיינו שעל ידי לימוד השישים מסכתות שבש"ס, מסכתות אלו ניצבות סביב האדם כשישים גיבורים אחוזי חרב מלומדי מלחמה ושומרים מהקליפה הנזכרת, שהיא בחינת 'פחד בלילות', כנרמז בשמה שהוא מלשון לילה, על שם שרצונה להחשיך את אור נשמתו של האדם כמו לילה.
לכן מצוי בגמרא המונח 'תא שמע' (שפירושו – בוא ושמע), בשונה מהזוהר הקדוש שבו מצוי המונח 'תא חזי' (שפירושו – בוא וראה), ומונח זה נזכר בגמרא בדרך כלל בראשי תיבות: ת"ש – כדי לרמוז שעל ידי שאדם זוכה לבוא ולשמוע את דברי הגמרא, הוא מקבל כח ועוז להתיש את כח הקליפה הנזכרת לבל תפגע בקדושתו. ולכן גם נקראת התורה 'תּוּשִׁיָּה', כמו שכתוב: "הִפְלִיא עֵצָה הִגְדִּיל תּוּשִׁיָּה, על שם שיש בכחה להתיש את כח הקליפה.
יוסף הצדיק רמז לאביו יעקב שגם במצרים עסק בתלמוד ונשמר בקדושתו
והיא שעמדה ליוסף הצדיק בהיותו במצרים כשנטפלה אליו אשת פוטיפר המרשעת, אשר בה התלבשה הקליפה הנזכרת, ורצתה להחטיאו ולפגום בקדושתו, ועל ידי שעסק בתלמוד – שהשיגו ברוח קדשו אף שטרם נכתב – היה לו הכח להתגבר עליה ולהנצל מן החטא. וזהו ששלח יוסף לאביו "עשרה חמורים נושאים מטוב מצרים", ופירשו חז"ל שיוסף שלח לאביו 'יין ישן שדעת זקנים נוחה הימנו', ובמדרש הוסיפו חז"ל שיוסף שלח לו גם 'גריסים של פול' כיון שאכילתם מועילה להסיר את מועקת הלב.
כוונת יוסף במה ששלח לאביו דוקא דברים אלו, היתה לרמוז לו שבכל השנים הללו שהיה במצרים, ואף בהיותו מלך, לא סר אף לרגע מלימוד התלמוד, ויש לו ידיעה רחבה בכל חלקיו. ולכן שלח לו 'יין ישן', כי 'ישן' עולה בגימטריא ש"ס, וגם שלח לו גריסים של פול כדי לרמוז לו שעִסקוֹ בתלמוד היה הן בגירסה ('גריסים' מלשון גירסה) לצורך רכישת בקיאות רחבה, והן בעיון ופלפול ('פול' מלשון פלפול) כדי לרדת לעומקו של התלמוד.
מי שאינו עוסק בלימוד הגמרא עלול להיכשל על ידי הקליפה ולרדת מדרגותיו
כל מי שאינו מקדיש מזמנו זמן ניכר ללימוד הגמרא, אף שהוא לומד הרבה דברים אחרים, אינו מוגן מהקליפה הנזכרת, וממילא היא עשויה להכשילו בפגמים קשים ולעשוק ממנו את כל מה שהשיג בעבודת ה'.
פגשתי אנשים שהיו חכמים גדולים בתורת הנסתר, אך לא היו מקדישים זמן ראוי לעסוק בלימוד גמרא. הם טענו שחבל 'לבזבז' זמן בלימוד הגמרא בזמן שאפשר לנצל אותו לעסוק בנסתרות. כעבור זמן מה שוב פגשתי אותם ונפלאתי לראות שהם ירדו ממדרגתם ונפלו לדיוטות תחתונות.
סיבת הדבר היא: כיון שהם לא עסקו בלימוד הגמרא, לא היה דבר שיגן עליהם מאותה קליפה, ולבסוף היא התגברה עליהם, הכשילה אותם ופגמה בקדושתם, ועשקה מהם את כל הקדושה שהשיגו.
חובה קדושה לקבוע עת ללימוד גמרא בכל יום ולהרגיל את ילדיו לכך
לכן על כל אדם מוטלת חובה קדושה להשתדל בכל כחו ממש לקבוע עת בכל יום ויום, כולל שבתות וחגים, ללימוד גמרא. ובכל יום יתקדם עוד דף ועוד דף, יסיים מסכת ויתחיל מסכת אחרת, וכשיזכה לסיים את כל הש"ס יתחיל אותו שוב, וכך ילמד את הש"ס הלוך ושוב עד יומו האחרון.
ולא יחליף את הקביעות של לימוד הגמרא בשום לימוד אחר שבעולם, כיון שלימוד זה הוא יסוד ההצלחה של כל שאר הלימודים, ועליו הכל עומד.
וכן ירגיל כל אדם את ילדיו מצעירותם, מעת שהם כבר בשלים לכך, להתמיד בלימוד הגמרא וללמוד עוד מסכת ועוד מסכת, עד שבהמשך הזמן יזכו להיעשות לאילנות גדולים.
כגודל הקושי שבלימוד הגמרא כך גודל השכר העצום
הן אמת שיש קושי רב בלימוד הגמרא, ונדרש לכך עמל ויגיעה גדולים ביותר, וכמו שדרשו חז"ל את הנאמר: "בְּמַחֲשַׁכִּים הושיבני" על לימוד התלמוד הבבלי, על שם שהחושך והקושי שבלימוד זה גדולים ביותר.
ומובא במדרש וזו לשונו:
"ולא תִמָּצֵא בארץ החיים" ומאי 'לא תמצא בארץ החיים', וכי בארץ המתים תמצא? אלא שלא תמצא תורה שבעל פה אצל מי שיבקש עונג העולם, תאוה וכבוד וגדולה בעולם הזה, אלא במי שממית עצמו עליה, שנאמר: "זאת התורה אדם כי ימות באוהל", וכך דרכה של תורה: פת במלח תאכל ומים במשורה תשתה ועל הארץ תישן וחיי צער תחיה ובתורה אתה עמל… שהיא (תורה שבעל פה) קשה ללמוד ויש בה צער גדול, שהיא משולה לחושך… שיש בה דקדוקי מצוות קלות וחמורות והיא עזה כמוות וקשה כשאול קנאתה, לפי שאין לומד אותה אלא מי שאוהב הקב"ה בכל לבו ובכל נפשו ובכל מאודו.
אך כגודל הקושי שיש בלימוד הגמרא, כך גם גודל שכרם של העוסקים בה, וכהמשך דברי המדרש:
ללמדך שכל מי שאוהב עושר ותענוג אינו יכול ללמוד תורה שבעל פה לפי שיש בה צער גדול ונידוד שינה. ויש מבלה ומנבל עצמו עליה, לפיכך מתן שכרה לעולם הבא, שנאמר: "העם ההולכים בחושך (לימוד הגמרא המשולה לחושך כנ"ל) ראו אור גדול" (ישעיה ט, א), 'אור גדול' – אור שנברא ביום ראשון שגנזו הקב"ה לעמלי תורה שבעל פה ביום ובלילה, שבזכותן העולם עומד, שנאמר: "כה אמר ה' אם לא בריתי יומם ולילה חוקות שמים וארץ לא שמתי" (ירמיה לג, כה), איזה הוא ברית שנוהג ביום ובלילה – זו תלמוד.
קניין התורה ביגיעה והתמדה
מצינו במדרש שלשה משלים בענין הקושי שבלימוד:
רבי חנין מציפורי היה ממשיל זאת לתל גדול של עפר. מי שטיפש אומר 'מי יכול לעקור ולפנות תל גדול שכזה', ואילו מי שפיקח אומר 'הריני מפנה ממנו שתי מריצות היום ושתי מריצות מחר וכו' עד שאני מפנה את כולו'. וכך בלימוד התורה, מי שטיפש אומר 'מי יכול ללמוד את התורה, נזיקין ל' פרקים, כלים ל' פרקים וכו", אך מי שפיקח אומר 'הריני שונה שתי הלכות היום ושתי הלכות מחר וכו' עד שבמשך הזמן אשנה את כל התורה כולה'.
רבי יוחנן היה ממשיל זאת לככר שהיה תלוי בתקרה של הבית. מי שטיפש אומר 'מי יכול להוריד את זה', ואילו מי שפיקח אומר 'ולא אחר תלאו?! אלא מביא שני קנים ומחברן זה לזה ומורידו'. וכך בלימוד התורה, מי שטיפש אומר 'מי יכול ללמוד תורה שבלבו של חכם', אך מי שפיקח אומר 'והוא לא מאחר למדה?! אלא הריני לומד שתי הלכות היום ושתיים למחר עד שאני לומד את כל התורה כולה'.
רבי לוי ממשיל זאת לסל ('טרסקל') נקוב שבעליו שכר פועלים למלאותו. מי שטיפש אומר 'מה אני מועיל, הרי מה שאמלא ישפך החוצה', ואילו מי שפיקח אומר 'ולא שכר כל חבית וחבית אני נוטל?!'. וכך בלימוד התורה, מי שטיפש אומר 'מה אני מועיל ללמוד תורה ומשכחה', אך מי שפיקח אומר 'ולא שכר יגיעה הקב"ה נותן?!'.
שלושה סוגי קושי קיימים בלימוד התורה וחכמינו הביאו עצות להתגבר עליהם
ברור ופשוט שהמדרש לא מביא שלשה משלים שונים לאותו ענין בחינם, אלא שכל משל בא להאיר צד אחר בענין הנידון. וכן בנידון דידן, מכיון שהמדרש הביא שלשה משלים שונים על דבר הקושי שבלימוד והעצה לכך, על כורחנו שכוונתו לשלשה סוגי קושי שונים שקיימים בלימוד התורה:
רבי חנין שהמשיל זאת לתל גדול של עפר שצריך לפנותו, מתייחס לקושי שבלימוד הנובע ממדת העצלות שבאדם. כשהעצל רואה את התל הגבוה, ובנמשל – את אורכה של התורה, מיד הוא מתייאש ואפילו לא מתחיל ללמוד אותה. אך מי שהוא פיקח ומוכן להשקיע מאמץ מתחיל ללמוד את התורה בסבלנות – 'שתי הלכות היום ושתי הלכות מחר וכו", עד שבמשך הזמן הוא זוכה ללמוד את כל התורה כולה.
רבי יוחנן שהמשיל זאת לככר שהיה תלוי בתקרה של הבית וצריך להוריד אותה, מתייחס לקושי שבלימוד הנובע מצד הפחד של האדם להתחיל ללמוד כיון שראה שהיו כאלה שניסו את כחם בלימוד ומאומה לא עלה בידם – בבחינת מה שאמרו חז"ל 'הרבה עשו כרבי שמעון בן יוחאי ולא עלתה בידן' – ואם הם לא הצליחו להוריד את התורה משמי מרום, כאותה כיכר התלויה בתקרה, מי הוא שיצליח בזה.
אך מי שפיקח יודע שאלו שלא הצליחו בכך זה משום שהם ניסו לחקות אנשים אחרים שלמעלה ממדרגתם, ולמדו לימודים עמוקים מדאי בשבילם. ולכן הוא לא הולך בדרכם אלא לומד את התורה מעט מעט לפי מדרגתו, עד שבסופו של דבר הוא ידע את כל התורה כולה.
ורבי לוי שהמשיל זאת לסל ('טרסקל') נקוב שבעליו שכר פועלים למלאותו, מתייחס לקושי שבלימוד הנובע מכך שאדם רואה שאת כל מה שהוא לומד מיד הוא שוכח, ודומה הוא לאותו סל נקוב שכל מה שנותנים בתוכו מיד נשפך לאיבוד. הטיפש לא לומד כדי לקיים את מצות ה' אלא כדי לראות תוצאות, וכיון שהתוצאות מאחרות לבוא הוא מתייאש מן הלימוד.
אולם הפיקח ממשיך לעשות את רצון קונו ויושב ועוסק בתורה תדיר, וכמו שאמר רבא בגמרא: לעולם ליגריס איניש, ואף על גב דמשכח, ואף על גב דלא ידע מאי קאמר, ויודע הוא שהקב"ה לא יקפח שכרו חלילה אלא יקבל שכר מושלם, כיון שהקב"ה משלם על העמל והיגיעה שבלימוד ולא על התוצאות.
אמירה נעימה
א. העמל והיגיעה בלימוד גמרא גדול כוחם להכניע ולהתיש את כוח הקליפה הידועה.
ב. לימוד הגמרא הוא המפתח לכל קנייני התורה, ובשמה רמוזים המלאכים הנושאים את מרכבת השכינה ומסובבים את הלומד.
ג. יוסף הצדיק רמז לאביו יעקב שגם במצרים עסק בתלמוד ונשמר בקדושתו.
ד. מי שאינו עוסק בלימוד הגמרא עלול להיכשל על ידי הקליפה ולרדת מדרגותיו.
ה. חובה קדושה לקבוע עת ללימוד גמרא בכל יום ולהרגיל את ילדיו לכך.
ו. כגודל הקושי שבלימוד הגמרא כך גודל השכר העצום.
ז. שלושה סוגי קושי קיימים בלימוד התורה, וחכמינו הביאו עצות להתגבר עליהם.
