זהירות מופלאה היתה אצל אבינו מו"ר הרב יורם אברג'ל זיע"א, בעניין לימוד תורה לשמה בשקידה והתמדה. הוא היה 'ממית עצמו באוהלה של תורה'. לילותיו היו קצרים ביותר, ואילו ימיו היו ארוכים, ומלאים בעשייה תורנית, הגדושה ומלאה ברצון להאדיר את שם ה' יתברך, ולהפיץ את אור התורה לרבים.

באחד משיעוריו סיפר רבנו סיפור, המלמד על גודל העמל והיגיעה הנדרשים למי שרוצה לזכות ל'קניינה של תורה':

"מסופר על הרב מבריסק, רבי יצחק זאב סולובייצ'יק זצ"ל, שהיה לומד בחריפות רבה, ובמשך לילות שלמים. במיוחד היה הוגה בספר הרמב"ם, וחיבר עליו חידושים רבים, שנדפסו לימים בספרו 'חדושי מרן רי"ז הלוי על הרמב"ם'.

"פעם שאל אותו בנו: 'אבא, אתה כל כך אוהב את הרמב"ם?'.

" 'כן', ענה האב, 'הרמב"ם הוא החיים שלי. אני באתי לעולם בשביל הרמב"ם!'…

" 'אם כן', המשיך והקשה הבן, 'יש לי שאלה עליך: הרי הרמב"ם כותב שמי שהולך בדרכי ה', צריך לישן שמונה שעות. עקבתי אחריך, וכפי שאני מכיר אותך, אתה ישן לכל היותר שעה או שעתיים!'…

" 'ענה לו אביו: 'מה אומר לך, בני. בקושי אני מצליח לישן שעתיים, כדי לתרץ את מה שהרמב"ם אומר שצריך לישן שמונה שעות…'".

סיים רבנו ואמר: "אכן, אם היה ישן שמונה שעות, איך היה מספיק ללמוד את כל הרמב"ם?"…

בעניין מעלת טהרת לימוד התורה דיבר רבנו בספר "אמרי נועם" על פרשת תצוה:

זכינו ועומדים אנו בפרשת 'תצוה'. בפרשה זו ישנו דבר יוצא דופן: החל מפרשת 'שמות' – בה מספרת התורה על לידתו של משה רבינו ע"ה – ועד לסיום חומש 'במדבר', אין שום פרשה שאינו מוזכר בה שמו של משה רבינו כמה וכמה פעמים, חוץ מפרשה אחת ויחידה, ששמו אינו מוזכר בה אפילו פעם אחת בלבד. פרשה זו היא פרשתנו – פרשת 'תצוה'.

מבואר בזוהר הקדוש שמכיון שכשמשה רבינו התחנן לפני הקב"ה שימחל לעם ישראל ולא יכלה אותם מן העולם על כך שחטאו בחטא העגל, אמר לפני הקב"ה שאם חלילה לא יסכים למחול להם "מחני נא מִסִּפְרְךָ אשר כתבת", כלומר, שימחק את שמו מן התורה ומן העולם – הוכרח הקב"ה לקיים את הגזירה שיצאה מפיו של משה, וקיים זאת בכך שלא הזכיר את שמו בפרשת תצוה.

נרמז הדבר בתוך דבריו של משה רבינו בעצמו – 'מחני נא מִסִּפְרְךָ', כפי שמובא בשם הגר"א שתיבת 'מִסִּפְרְךָ' היא נוטריקון – מסֵפֶר כ', והכוונה היא לפרשת 'תצוה', שהיא הפרשה העשרים (כ') מתחילת התורה.

הפלא הוא, שברוב ככל השנים קריאת פרשת תצוה – בה לא מוזכר שמו של משה רבינו ע"ה כאמור – חלה תמיד סמוך ליום הסתלקותו של משה רבינו מן העולם בתאריך ז' באדר, כך שאי הזכרת שמו בפרשה רומז לנו בעצם על מועד העלמותו והסתלקותו מן העולם, שחל בסמוך.

מהותו של משה רבנו שהיא התורה הקדושה תעמוד לישראל להוצאתם מן הגלות

אלא שדוקא בפרשה זו, אשר בה לא מוזכר שמו של משה רבינו, מוצאים אנו דגש מיוחד על מעלתו ומיוחדותו של משה רבינו, וזאת כבר בפסוק הראשון הפותח את הפרשה: "ואתה תצוה את בני ישראל ויקחו אליך שמן זית זך כתית למאור להעלות נר תמיד":

רבינו האור החיים הקדוש בפירושו לפסוק זה מסביר, שמהגלות הראשונה שגלו עם ישראל (גלות בבל) נגאלו בזכות אברהם אבינו ע"ה. ומהגלות השניה שגלו עם ישראל (גלות מדי) נגאלו בזכות יצחק אבינו ע"ה. ומהגלות השלישית שגלו עם ישראל (גלות יוון) נגאלו בזכות יעקב אבינו ע"ה.

ומהגלות הרביעית והאחרונה (גלות אדום) – הקשה והארוכה מכל הגליות – אשר בה אנו נמצאים עד עצם היום הזה, ניגאל בעזרת ה' יתברך בזכות משה רבינו ע"ה.

וזהו פירוש: 'ואתה תצוה את בני ישראל', כלומר, 'אתה' – משה רבינו – 'תצוה' ותחבר אליך ('תצוה' מלשון צוותא וחיבור) את בני ישראל ותוציא אותם מן הגלות האחרונה אל הגאולה האמיתית והשלימה. ובזכות מה?

על כך ממשיך הפסוק ומשיב: 'ויקחו אליך שמן זית זך כתית למאור', והיינו שמכיון שכל מהותו של משה רבינו היא התורה הקדושה, שהרי על ידו ניתנה התורה לעם ישראל, וכל התורה נקראת על שמו, כמו שנאמר: "זִכרו תורת משה עבדי" – על כן, אם רצוננו לשכנע אותו להחיש את פעמיו ולבוא לחלץ אותנו מן הגלות המרה הזאת, עלינו להרבות בלימוד התורה הקדושה המשולה לשמן זית.

כך הם הדברים בלשון קדשו של רבינו האור החיים הקדוש:

"והגלות הרביעית תלוי בזכות משה. ולזה נתארך הגלות, כי כל עוד שאין עוסקים בתורה ובמצוות, אין משה חפץ לגאול עם בטלנים מן התורה. וזה הוא שרמז הכתוב כאן באומרו: 'ואתה תצוה את בני ישראל', על דרך "כי מלאכיו יצוה", או על דרך אומרם ז"ל: אין 'צו' אלא מלכות – כי הוא ימלוך עלינו לעתיד, ותנאי הוא הדבר שיעסקו ישראל בתורה."

לימוד התורה בבחינת שמן זית זך וכתית, לשם שמים ומתוך עמל ויגיעה

התורה נמשלה לשמן זית, משום שכמו שהשמן צף על פני כל המשקים, כך התורה הקדושה מציפה ומרוממת את כלל ישראל על פני כל העמים ומעל כל יסורי הגלות. וכן לגבי כל יהודי בפרט, על ידי שיקבל עליו עול תורה ויקבע עתים ללימוד התורה – התורה הקדושה תציף, תרומם ותגביה אותו מעל כל היסורים העוברים עליו מבית ומחוץ, ותשפיע בעדו שפע של ברכה והצלחה בכל ענייניו.

אך כדי שנזכה שיהיה בלימוד התורה שלנו את מירב סגולותיה של התורה הקדושה, צריך לימודנו להיות בבחינת 'זך' ובבחינת 'כתית':

'זך' היינו נקי משמרים ומפסולת. וכך בלימוד התורה, צריך שהלימוד יהיה נקי וזך מכל מיני כוונות זרות להשיג על ידו גדולה וכבוד וכיו"ב, וכל כולו יהיה אך ורק לשם שמים – כדי לגרום נחת רוח לה' יתברך.

'כתית' פירושו לכתות ולשבור. והיינו שלימוד התורה יהיה מתוך עמל ויגיעה וכתיתת ושבירת התאוות ותענוגות העולם הזה, כמאמר חז"ל: כתתו עצמכם על דברי תורה… שאין דברי תורה מתקיימין אלא במי שממית עצמו עליה.

בלימוד התורה אין פינוקים. מי שחפץ לזכות לכתרה של תורה ואינו רוצה לצאת מן העולם הזה בור ועם הארץ, מוכרח לכתות ולשבר את תאוות גופו ולמסור את כל הכח שלו ללימוד התורה בימים ובלילות ללא מנוח. זו הדרך היחידה לזכות לתורה, ואין אף דרך אחרת!

ועל ידי לימוד קדוש כזה שהוא גם בבחינת 'זך' וגם בבחינת 'כתית', נזכה למה שנאמר בסיום הפסוק: 'להעלות נר תמיד' – דהיינו שיופיע עלינו אורה העצום של הגאולה השלימה, גאולה שהיא בבחינת 'גאולת תמיד', גאולה ניצחית שאין אחריה גלות, במהרה בימינו אמן ואמן.