אחד האברכים שלמד אצל מורנו ורבנו הרב יורם מיכאל אברג'ל זיע"א נסע להוריו בערב חג הפורים תשס"ב. מנתיבות לירושלים הנסיעה הייתה במונית שרות עם נהגים קבועים, ובירושלים היה צורך לסוע באוטובוס פנימי. בהגיעו לבית הוריו גילה האברך לצערו שהוא שכח בתחנת האוטובוס שקית ובה תפילין מהודרות מאוד… בשקית הטלית והתפילין היו רקומות רק ראשי תיבות שמו, ומלבד זאת לא היה בהם פרט מזהה נוסף. טלפונים לכל מיני גמחי"ם שעוסקים בהשבת אבידה לא הניבו את החזרת התפילין, והצער על אבדנם היה רב.
כשחזר אותו אברך לנתיבות הוא סיפר לרב על אבדן התפילין, ולהפתעתו הרב אמר לו: עד היום הנחת רק תפילין של רש"י, ועדיין לא נפקדתם בזרע של קיימא, כעת רמזו לך משמים שעליך לקנות שני זוגות תפילין קטנות: רש"י ור"ת – מהודרות ביותר, מהסופר שכתב את התפילין שלי, כדי שתוכל להניחן יחד כמו שאני נוהג, ומיד לאחר שתניח את התפילין הקטנות כהלכתן יהיו לכם בשורות טובות… שהרי כתוב: "וקשרתם אותם לאות על ידכם והיו לטוטפות בין עיניכם" ומיד אח"כ "ולמדתם אותם את בניכם". האברך עוד לא הספיק לעכל את דברי הרב המשמחים, והרב סיים בעוד הפתעה: אל תדאג על התפילין שאבדו לך, הם יחזרו אליך! כי הרי הם אבדו עבור תכלית מסוימת, וכשהיא תושג ותתחיל להניח תפילין של רבנו תם, הם יוחזרו לך מעצמם. ויהי לפלא!
חשוב לציין, מדובר בתפילין מאוד יקרות שלפני עשרים שנה עלו שלוש־עשרה אלף שקל… והרב הלווה לו את כל הסכום! עקב התור שהיה אצל אותו סופר, תהליך רכישת התפילין נמשך כמה חודשים… ואז כמובן, דברי הרב התקיימו במלואם!!!
ודאי שואלים אתם: כיצד חזרו התפילין? אחד מנוסעי המונית בערב פורים הבחין בשקית שנשכחה בתחנה, הוא לקח את השקית והביאה לנהג מונית השרות, ואף אמר לו למי היא שייכת, ושייצור איתו קשר כדי להרגיעו שהשקית בידו. הנהג לקח את השקית לביתו בנתיבות, ואמר לעצמו שבמהלך היום הוא יתקשר, אך הוא שכח מהעניין לגמרי! וגם כאשר אותו אברך נסע עמו לירושלים מספר פעמים הוא לא נזכר בשקית שבביתו… רק כעבור כל תהליך רכישת התפילין, "נזכר" מיודענו בשקית האבודה והחזירה לבעליה.
בהקשר למצוות תפילין המובאת בפרשתנו – פרשת וארא, נאיר נקודת אור מתוך הספר הקדוש "אמרי נועם":
בסיום פרשתנו התורה מזכירה את מצות הנחת התפילין הקדושות על הזרוע ועל הראש, כמו שנאמר: "והיה לך לאות על ידך ולזיכרון בין עיניך למען תהיה תורת ה' בפיך כי ביד חזקה הוציאך ה' ממצרים". וכן נאמר: "והיה לאות על ידכה ולטוטפות בין עיניך כי בחוזק יד הוציאנו ה' ממצרים".
התפילין שאנו מניחים על הזרוע ועל הראש הן קדושות מאוד, כיון שבכל אחת מהן ישנן עשרים ואחת שמות הוי"ה, וביחד הן ארבעים ושתיים שמות הוי"ה כמספר "בם", וסימן לדבר, מה שנאמר: "פיתחו לי שערי צדק אבוא בם אודה יה" – לרמוז שמי שבא להודות לה' בעוד שמונחים על זרועו ועל ראשו מ"ב שמות הקודש שבתפילין, מיד נפתחים לפניו כל שערי השמים לקבל את תפילתו.
ומכיוון שהתפילין מכילות בתוכן מספר כה גדול של שמות הוי"ה, על כן אדם צריך להיזהר זהירות יתירה שלא להסיח את הדעת מהן בעוד שהן מונחות עליו, כפי שמבואר בגמרא:
"חייב אדם למשמש בתפילין כל שעה ושעה, קל וחומר מציץ (שהיה מונח על ראשו של הכהן הגדול): מה ציץ שאין בו אלא אזכרה אחת (שם הוי"ה אחד בלבד), אמרה תורה: "והיה על מצחו תמיד", שלא יסיח דעתו ממנו – תפילין שיש בהן אזכרות הרבה, על אחת כמה וכמה".
ומוסיף רבנו בחיי בפירושו לפרשתנו ואומר, שכמו שהשכינה הקדושה הייתה שורה בארבע חיות הקודש שנושאות את המרכבה של ה', על שני הכרובים שהיו בקודש הקודשים – כך כל מי שמניח תפילין בקדושה, נעשה מרכבה לה' יתברך, והשכינה שורה עליו בארבע הפרשיות שבתפילין [כנגד ארבע חיות הקודש הנושאות את המרכבה], על שני האברים שכנגדם הוא מניח את התפילין, שהם המוח והלב [כנגד שני הכרובים], תפילין של הראש כנגד המוח ותפילין של יד כנגד הלב.
ארבע הפרשיות שבתפילין הן כנגד ארבעת החלקים שיש בתורה הקדושה: פשט, רמז, דרש וסוד (ראשי תיבות פרד"ס). דבר זה בא ללמדנו, שאם אדם רוצה לזכות לכל ארבעת חלקי תורתנו הקדושה, הדבר מאוד תלוי בקדושת התפילין שלו.
אדם שזהיר מאוד במצות הנחת תפילין, מניח אותן בקדושה ואינו מסיח דעתו מהן, פותחים לפניו את כל שערי התורה הקדושה. לעומתו, אדם שהתפילין שלו חלילה פסולות או כשרות רק בדיעבד, וכן מי שממהר לחלוץ את התפילין מיד לאחר התפילה מפני שהם "מכבידות" עליו וקשה לו להישאר איתם זמן מה, לעולם לא יזכה לפתיחת המוח והלב בתורה הקדושה, כי המפתח של התורה זה התפילין.
ונרמז הדבר במה שנאמר בפרשתנו: "והיה לך לאות על ידך ולזיכרון בין עיניך למען תהיה תורת ה' בפיך" – כלומר, אם רצונך לזכות שתהיה תורת ה' בפיך, ויהיו ליבך ומוחך פתוחים לקבל את דברי התורה – הוי זהיר במצות התפילין ככל יכולתך.
לכן כשאדם מתכוון לרכוש תפילין לעצמו או לבנו היקר לקראת בר המצוה שלו, לא ימהר לרכוש את מה שזול וזמין, אלא יברר היטב אודות סופר סת"ם ירא שמים בתכלית. ומה טוב שסופר זה יהיה אחד שטובל כל יום במקווה, וכן שאינו מקצץ את זקנו כלל. ויבקש ממנו שיכתוב בעבורו תפילין מהודרות בתכלית ההידור, וישלם לו בעין טובה ובלב שמח כל סכום שידרוש בעבור זאת.
ונסיים במעשה עם הבבא סאלי זיע"א שהשבוע ביום חמישי ההילולה הקדושה שלו – פעם ביקש בבא סאלי ממקורביו שיביאו לפניו סופר ירא שמים שיכין לו תפילין מהודרות של רש"י ור"ת. הלכו מקורביו והביאו סופר אחד שהיה מפורסם מאוד בכתיבתו המהודרת, וכן בעשיית בתי תפילין מהודרים. אך כשראה בבא סאלי שאדם זה מקצץ את זקנו במספריים, מיד שלחו מעל פניו ולא רצה שיכתוב לו תפילין. וכך אמר לבני ביתו: "רצוני שרק סופר ירא שמים יכתוב לי את התפילין, ואדם שמקצץ את זקנו בודאי אינו ירא שמים".
אגב: בבא סאלי היה מקפיד לצרף למניין שלו אך ורק אנשים שאינם נוגעים כלל בזקנם, ובמקרים שלא מצא מניין של אנשים מעוטרי זקן, היה מתפלל ביחיד. כמו כן, הוא היה מחבב ונוהג כבוד גדול ביהודים פשוטים ועמי ארצות שמגדלים זקנם ולא נוגעים בו כלל, יותר מתלמידי חכמים ורבנים חשובים שהיו מקצצים את זקנם ומסדרים אותו.
וכך הדבר גם בשמים: אחר אריכות ימים ושנים הקב"ה יכבד וירומם בור ועם הארץ המגדל זקנו, הרבה יותר מראש ישיבה גאון עצום המסדר זקנו. וכך היה בבא סאלי רגיל לפרש מה שכתוב: "הראיני את מראיך השמעיני את קולך", כלומר, הקב"ה חפץ קודם כל לראות את מראהו של האדם האם הוא מעוטר בזקן שלם, ורק לאחר מכן לשמוע את קולו בתפילה ובלימוד התורה הקדושה.
