חינוך ילדי ישראל באהבה ובדרכי נועם היה בראש מעייניו של מורנו ורבנו הרב יורם מיכאל אברג'ל זיע"א. בשיעורים רבים הרב היה מקדיש פרק נבחר לנושא קדוש זה, ובכל פעם היה מאיר אותו מזווית נוספת.
הרב היה מספר: בצעירותי הייתי רואה אברכים הלומדים עם בניהם, חוזרים על הלימוד שלמדו בתלמוד תורה, ושמתי לב שיש אבות הלומדים עם הבנים ברוגע ושמחה, ויש הלומדים עימהם בלחץ ובכעס, עקבתי אחרי הילדים הללו וראיתי שאלו שאביהם האיר להם פנים בלימוד המשותף, גדלו עלו ונתעלו בתורה ויראת שמים, והאחרים מסכנים לא המשיכו בדרך התורה…
פעם ניגש אברך תלמיד חכם למורנו הרב, ואמר לו שבנו אינו רוצה ללמוד עמו, ולא עוזר שום דבר לא בדרכי שלום ולא במקל חובלים… שאל אותו הרב: לשחק איתך הוא אוהב? השיב האברך: מעולם לא שיחקתי איתו! אמר לו הרב: אם תראה לבן שלך שאתה רגיש לצרכיו, ויורד לרמתו כדי לשמחו ולרומם את רוחו, הוא יפנים שטובתו בראש מעייניך, ואז הוא יפנים שגם הלימוד עמך הוא לטובתו, והוא יתרצה ללמוד עמך. אחרת – הוא יודע שכל רצונך ללמוד עמו הוא למען כבודך והרגשתך הטובה, ובשביל זה הוא לא רוצה להתאמץ.
כעבור זמן חזר האברך להודות לרב על עצתו הנבונה והאמיתית, והוא סיפר לרב: כאשר הצעתי לבני לראשונה לשחק איתו, הוא הגיב בתדהמה מוחלטת, הוא לא האמין למשמע אוזניו, ואז הוא שאל: אבא, ומה אתה רוצה שאעשה אחרי המשחק??? דבריו פילחו את ליבי כחץ מורעל, הבנתי שאכן מעולם לא חשתי את צרכיו של בני באמת, וכל הדרישות שלי ממנו היו בשבילי ולא בשבילו… מהרגע שנעשיתי קשוב לצרכיו נוצר בינינו אמון מלא, והוא זה שבא לבקש ממני שאלמד אתו.
בהקשר זה נאיר נקודת אור מתוך הספר הקדוש אמרי נועם:
לאחר שה' יתברך ציווה את משה רבינו על עשיית ארון העדות, הוא נצטווה לעשות כפורת לכיסוי הארון, ועל גבי הכפורת יהיו שני כרובים, כמו שנאמר: "ועשית כפורת זהב טהור… ועשית שניים כרובים זהב… משני קצות הכפורת".
מבואר בגמרא הקדושה – פניהם של שני הכרובים היו דומות לפנים של תינוק, ולכן נקרא שמם 'כרובים', כי 'כרוב' הוא נוטריקון 'כרביא', ובשפה הבבלית 'רביא' פירושו תינוק. וכן מפרש רש"י על הנאמר בפרשתנו: "שניים כרובים זהב" – דמות פרצוף תינוק להם.
חז"ל לימדונו שהארון מסמל את כתר התורה הקדושה, ולפי זה מסביר הרב הקדוש רבי יששכר דוב מבעלז זיע"א שהארון עצמו מסמל את לימוד התורה שהאדם לומד בעצמו, ואילו הכרובים שעל גבי הארון מסמלים את לימוד התורה שאדם צריך ללמד את ילדיו הקטנים, כפי שהתורה מצווה: "ושננתם לבניך ודברת בם".
וכמו שעשיית הארון לבדו, ללא הכפורת והכרובים שעל גביו, היא רק חצי מצווה, וכדי לקיים את המצווה בשלמות היה צריך לעשות גם את הארון וגם את הכפורת והכרובים שעל גביו – כך בנוגע למצות לימוד התורה: מי שלומד תורה רק בעצמו ולא מלמד גם את בניו היקרים, מקיים רק חצי מצווה, והרוצה לקיים מצוות תלמוד תורה בשלמות, ילמד גם את בניו.
ודבר זה מדויק נפלא מלשון קודשו של הרמב"ם בספר המצוות שכתב בביאור מצות תלמוד תורה: היא שציוונו ללמוד חכמת התורה וללמדה, וזהו שנקרא תלמוד תורה. והוא אמרו: "ושננתם לבניך". כלומר, מצות תלמוד תורה בשלמות היא ללמוד בעצמו וללמד לבניו.
ומוסיפה התורה ואומרת בנוגע לכרובים: "ודברתי איתך מעל הכפורת מבין שני הכרובים אשר על ארון העדות". כלומר, הדיבור של הקב"ה למשה רבינו היה יוצא מבין שני הכרובים. ונרמז בזה שבזכות שאדם מקפיד להקדיש זמן בכל יום ויום ללמוד תורה עם כל אחד מבניו היקרים, כל אחד מהם כפי יכולתו, הקב"ה משרה את שכינתו עליו ועליהם, ולאחר אריכות ימים ושנים יזכה שהקב"ה ידבר עימו פנים אל פנים, וירשה לו ליהנות מזיו שכינתו.
אנשים מקפידים לרכוש תפילין ומזוזות מהודרים בתכלית. ובכל פעם שקורה להם משהו, ממהרים הם לשלוח אותם לבדיקה שמא ארע בהם פסול כלשהו שגרם להם זאת. אך משום מה נשכח מהם שלפני שאנו מזכירים בקריאת שמע את מצות הנחת התפילין וקביעת מזוזות באמרנו: "וקשרתם לאות על ידך והיו לטוטפות בין עיניך וכתבתם על מזוזות ביתך", אנו מזכירים את המצוה ללמוד תורה עם הבנים באמרנו: "ושננתם לבניך", ויתכן שחוסר ההשקעה שלהם בעניין זה הוא שגורם להם את כל הבעיות, ולא פסול בתפילין או במזוזות.
וכך כותב הרבי מליובאוויטש זיע"א ("היום יום" כ"ב טבת):
"הכרזת אדוני אבי מורי ורבי (הרש"ב) באחת ההתוועדויות: כשם שהנחת תפילין בכל יום היא מצווה מדאורייתא על כל יהודי, מבלי הבדל אם הוא גדול בתורה או איש פשוט – כך חוב גמור על כל יהודי להקדיש כחצי שעה מחשבה בכל יום אודות חינוך בניו, ולעשות ככל שבכוחו, ויותר מכפי כוחותיו, לדאוג ולפעול על בניו שילכו בדרך שבה מדריכים אותם".
לכן כל מי שרוצה שהקב"ה באמת ישמח בו ויהיה מרוצה ממנו, יעשה כל מאמץ ללמוד בכל יום עם כל אחד מבניו, ולוּ עשר דקות או לפחות חמש דקות בלבד. ואם מכל סיבה שהיא אין באפשרותו לעשות זאת, מחויב הוא למצוא אברך יקר שיסכים להקדיש זמן מה בכל יום ללמוד עם ילדיו, וישלם לו על כך בעין יפה.
והקדימה התורה ואמרה: "ושננתם לבניך", ורק אחר כך "ודברת בם" – ללמדנו שלימודו של האדם עם בניו היקרים קודם ללימודו העצמי. ולא רק קדימה מבחינה מעשית שילמד עם בניו עוד לפני שהוא לומד לעצמו, כי אם גם קדימה במעלה, כיון שמעלת לימוד התורה של תינוקות של בית רבן גדולה פי כמה וכמה ממעלת לימוד התורה של הוריהם ומוריהם, משום שהבל פיהם נקי וטהור מכל חטא, ועולה עד כסא הכבוד ללא שום עיכוב, ומעורר על עם ישראל רחמים עליונים ממקור הרחמים, ומעמיד ומקיים את כל העולם, כמאמר חז"ל: "אין העולם מתקיים אלא בשביל הבל תינוקות של בית רבן".
