מורנו ורבנו הרב יורם מיכאל אברג'ל זיע"א רומם וייקר עד מאוד את מעלת לימוד התורה, ותמיכתו באברכים ובמשפחותיהם הייתה הפלא ופלא, עד שזכה להיות גדול מחזיקי התורה בדורנו.
התורה הקדושה הייתה בראש מעייניו, והוא הרחיב גבולות התורה הקדושה במסירות נפש שאין לתאר ולשער.
את גדלותו התורנית והרוחנית העצומה הוא הסתיר הסתרה שבתוך הסתרה בהחזקת התורה, וכך רבים הכירוהו כמחזיק תורה, אך לא ידעו מה גדלה קומתו הרוחנית, ומה עצמה גדלותו התורנית. כך היה רצונו של צדיק להסתיר עצמו, וה' יתברך מילא את רצונו. אשריו ואשרי חלקו! שגם ההסתרה שלו הייתה בריבוי כבוד שמיים ובהעצמת התורה הקדושה ולומדיה.
הרב לא שייך את התורה הקדושה רק לבוגרי ישיבות קדושות, שערי הכולל של הרב היו פתוחים בפני כל מי שנפשו חשקה בתורה, גם אם רק עכשיו הוא לומד תורה לראשונה בחייו… כי הרב לא חפץ בכבודו וביקרו, שאיפתו היחידה לגדל תורה ולהאדירה.
הרב התמסר בכל ליבו להאהיב את התורה הקדושה על כל יהודי ויהודי, שתהיה מובנת להם וישמחו בה, ובכך יזכו להתקשרות ודבקות בנותן התורה. ואשר על כן המסגרת הראשונה שהרב הקים הייתה לבעלי בתים, שהיו פותחים את יומם בשיעורי תורה קודם צאתם לעבודה, ומסיימים את יומם בשיעורי תורה לאחר חזרתם מהעבודה.
אותם בעלי בתים פשוטים התמידו בלימודם, עלו ונתעלו, ונעשו תלמידי חכמים אשר ידם רב להם בכל מקצועות התורה, והתוצאה הייתה שהם הקימו בתים נפלאים של קדושה ועבודת ה'.
בהקשר זה נביא מדבריו בספר הקדוש 'ירום ונישא' פרשת תולדות:
יצחק אבינו חפר שלוש בארות, רועי גרר רבו עמו על הראשונה והשנייה והוא קרא להן עשק ושטנה, על השלישית לא הייתה מריבה, והיא נקראת רחובות.
כתב הנתיבות שלום – הבאר השלישית היא כנגד יעקב אבינו, והיא רומזת לתורה הקדושה, שעליה נאמר: "תתן אמת ליעקב", וכוח התורה הקדושה מגנא ומצלא מכל התגברויות היצר הרע, ועל כן רועי גרר לא רבו עליה.
כאשר יהושע בן נון ועם ישראל התכוננו לכיבוש העיר יריחו, התגלה מלאך ה' ליהושע כשחרב שלופה בידו, לבטא שיש כעס על ישראל. שאל יהושע את המלאך: "הלנו אתה אם לצרינו"? השיב לו המלאך: "אני שר צבא ה', עתה באתי".
ומבארת הגמרא הקדושה שהמלאך הוכיח את יהושע על כך שאמש הכוהנים ביטלו את הקרבת התמיד של בין הערביים, והיום כל העם בטלים מתורה. שאלו יהושע: על מה באת? כלומר, על מה עיקר הכעס? ענה לו המלאך: 'עתה באתי', ופירש רש"י הקדוש: על החטא העכשווי, דהיינו על ביטול תורה. מיד: "וילן יהושע בלילה ההוא בתוך העמק", ואמר רבי יוחנן: מלמד שלן בעומקה של הלכה.
וכתבו התוספות שכך מתבארת שאלת יהושע: הלנו אתה אם לצרינו? האם עיקר הכעס הוא בגלל ביטול תורה, שנאמר בה: "תורה צוה לנו", או שמא עיקר הכעס הוא על ביטול התמיד, שמגן עלינו מצרינו?
ותשובת המלאך הייתה: 'עתה באתי' – על תלמוד תורה באתי, דכתיב ביה: "ועתה כתבו לכם את השירה הזאת". דהיינו, המלאך בא על ביטול התורה שנאמר בה עתה.
והקשו המפרשים: הרי יהושע הגדיר את התורה במילה לנו ['תורה צוה לנו'], אם כן מדוע המלאך שינה והגדירה במילה עתה ['ועתה כתבו לכם את השירה הזאת']?
ותירץ הרב כהנמן [הרב מפוניבז'] זיע"א תירוץ נפלא – מצד עצם הציווי ללמוד תורה, ודאי ישנם מצבים שבהם האדם פטור מללמוד תורה, כגון בזמן מלחמה. אך מי שזכה שהתורה הקדושה נעשתה לו 'שירת חייו', אין מציאות שהוא יחיה רגע בלי תורה, שהרי היא מחיה אותו ומקיימת אותו בכל הרגעים. ולכן המלאך לא השתמש בכתוב: 'תורה צוה לנו', כי מצד הציווי אין תביעה על ישראל, שהרי הם היו במצב מלחמה. אבל מצד הכתוב: 'ועתה כתבו לכם את השירה הזאת', יש תביעה על ישראל, כיצד פסקתם לרגע משירת התורה, שאין חיוּת בלעדיה???
נחזור לבאר השלישית שהיא כנגד התורה הקדושה – "ויעתק משם ויחפור באר אחרת ולא רבו עליה ויקרא שמה רחובות ויאמר כי עתה הרחיב ה' לנו ופרינו בארץ". ולפי דברינו, כך מתבאר הכתוב:
'כי עתה' – ברגע שזכינו שהתורה נעשית לנו בבחינת שירה, שנאמר בה 'עתה'. 'הרחיב ה' לנו' – ה' יתברך הרחיב לנו את התורה צוה 'לנו', שהיא לא תהיה רק כציווי שמחוייבים בו, אלא כשירה ששמחים בה, והיא מחיה אותנו בכל רגע ורגע.
'ופרינו בארץ' – ועל ידי זה זוכים לפרות ולגדול בתורה, ולהרחיב את גבול הקדושה.
איתא בגמרא הקדושה: יעקב אבינו לא מת! וביארו תלמידי הבעש"ט זיע"א שהדברים מתייחסים למדתו של יעקב אבינו, מדת התורה. בכל המדות שייך בחינת מיתה, שהאדם נופל ממדרגותיו, אך בתורה אין בחינת מיתה ונפילה. מי שזכה לקנות קניין עמל התורה זוכה ליציבות בעבודת ה', ובכוח התורה יכול לעבור בהצלחה את כל המצבים.
הדרך לקנות קניין תורה היא על ידי 'ויעתק משם', להתנער לגמרי מכל ענייני העולם הזה, כמאמר רבותינו בגמרא הקדושה: אין דברי תורה מתקיימין אלא במי שממית עצמו עליה, שנאמר: "זאת התורה אדם כי ימות באוהל".
כאשר יעקב אבינו מגיע לבאר בחרן, הוא מבחין באבן גדולה שמונעת את הגישה למי הבאר, שנאמר: "והאבן גדולה על פי הבאר", אבן זו רומזת ליצר הרע שאחד משמותיו הוא אבן, כדאיתא בגמרא הקדושה, ללמדנו שגם בבאר התורה שהיא כנגד יעקב אבינו יש התגברות יצר הרע בבחינת אבן, שעסק התורה לא יהיה כראוי, או שהלימוד לא יהיה לשמה. ועל ידי מדת התפארת המשלבת אהבה ויראה, ניגש יעקב אבינו ומסיר את האבן מעל פי באר התורה, כמאמר הכתוב: "ויגש יעקב ויגל את־האבן מעל פי הבאר".
ובנוסף, אפשר לבאר שהיצר הרע בא בבחינת אבן של כבדות ועצלות, להכביד על הלומד תורה ולהקשות עליו, וכנגדו יעקב בא עם שמחה וזריזות בבחינת 'וַיָגֶל' והעביר אותו בקלות, כמו שפירש רש"י הקדוש: כזה שמעביר את הפקק מעל פי צלוחית, להודיעך שכוחו גדול. כי מי שעובד ה' בשמחה, כוחו גדול להכניע את היצר הרע.
