מסופר בנביא, שבהיות שלמה המלך בגבעון נגלה אליו הקב"ה בחלום הלילה, ואמר לו שיבקש בקשה כלשהי – וינתן לו.
מכיוון ששלמה לא ביקש בקשה גשמית כאריכות ימים ועושר וכבוד וכו' אלא בקשה רוחנית – חכמת אלוקים לדעת לשפוט את עם ישראל באמת ויושר – השיבו הבורא: "…הנה עשיתי כדבריך, הנה נתתי לך לב חכם ונבון אשר כמוך לא היה לפניך ואחריך לא יקום כמוך, וגם אשר לא שאלת נתתי לך גם עושר גם כבוד אשר לא היה כמוך איש במלכים כל ימיך".
כשהקיץ שלמה מן החלום ראה כי הוא מלא חכמה ותבונה במידה גדושה, שהיה שומע עוף מצפצף ומבין את שפתו וכו'. מגודל שמחתו עלה לירושלים והקריב שם לפני ה' עולות ושלמים "ויעש משתה לכל עבדיו".
בעניין זה הרחיב רבנו בדבריו על חג שמיני עצרת ושמחת תורה, בספרו "אמרי נועם":
רבותינו הקדושים בגמרא לימדונו שחג שמיני עצרת אינו רק המשך וסיום של חג סוכות – על דרך ששביעי של פסח הינו המשך וסיום של חג פסח – אלא הוא רגל וחג בפני עצמו.
לכן, בעוד שבקידוש של ליל שביעי של פסח אין אנו מברכים ברכת שהחיינו, שהרי כבר בירכנו שהחיינו בלילה הראשון של החג ופטרנו בכך את כל החג – בקידוש של ליל חג שמיני עצרת אנו מברכים ברכת שהחיינו, כיוון שהוא רגל בפני עצמו ודורש ברכת שהחיינו בפני עצמה.
לפי זה מתעוררת שאלה: אם חג שמיני עצרת נחשב לרגל בפני עצמו, מדוע, אם כן, אנו מוצאים בכל מקום שישנם רק שלושה רגלים בשנה (פסח, שבועות וסוכות) הרי ישנם לכאורה ארבעה רגלים?
כמו כן צריך להבין: מדוע בנוגע לשלושת הרגלים נתפרש טעמם בתורה (פסח – זכר ליציאת מצרים, סוכות – זכר לענני הכבוד, שבועות – חג מתן תורתנו), ואילו בנוגע לחג שמיני עצרת לא נתפרש טעמו בתורה?
החג הרביעי של שלושת הרגלים
כדי לבאר זאת, יש להקדים את מה שמבואר בספרים הקדושים אשר לעולם המספר שבע מורה על הנהגת הטבע. ולכן כל חלקי הזמן של העולם הזה, המונהג על ידי הנהגת הטבע, מורכבים משביעיות – שבעה ימים בשבוע, שבע שנים בכל שמיטה, כעבור שבע שמיטות מגיעה שנת היובל וכו'.
לעומת זאת, המספר שמונה לעולם מורה על הנהגה שהיא למעלה מן הטבע, בחינת הנהגה ניסית, בחינת הזמן של לעתיד לבוא. ודוגמא לכך במצות המילה אשר שנצטווינו למול את הילד דווקא ביום השמיני ללידתו כיון שעל ידי המילה שנעשית בבשרו של הרך הנימול מחברים את נשמתו לשורשה העליון שבעולמות העליונים שלמעלה מטבע העולם הזה, וכן מכניסים אותו לבחינת העולם הבא.
על פי זה מבאר בספר הקדוש "נתיבות שלום" שמכך שחג פסח וכן חג סוכות הם שבעה ימים בלבד, וחג שבועות ושאר מועדי ישראל אף פחות מכן (מלבד חג חנוכה), מוכח שחגים אלו הינם בתוך הטבע, ויש יכולת בידינו להשיג את אורם אף בזמן הזה, ולכן אנו קוראים להם רגל, ואף נתפרש טעמם בתורה.
לעומת זאת, חג שמיני עצרת חל ביום השמיני, ודבר זה מוכיח שאורו של חג זה הינו למעלה מן הטבע, ואין יכולת בידינו להשיגו בשלמות בזמן הזה אלא רק לעתיד לבוא, ולכן איננו קוראים לו רגל וכן לא נתפרש טעמו בתורה, כיון שאורו העצום כל כך נעלם ומכוסה מאיתנו ונזכה להשיגו כראוי אך ורק לעתיד לבוא.
האושפיז השמיני
מבואר בספרים הקדושים אשר בעוד ששבעת ימי חג סוכות הינם כנגד שבעת האושפיזין הקדושים (אברהם אבינו, יצחק אבינו, יעקב אבינו, משה רבנו, אהרן הכהן, יוסף הצדיק ודוד המלך) – חג שמיני עצרת הינו כנגד שלמה המלך.
והיינו משום שכמו שאורו של חג שמיני עצרת הוא למעלה מהטבע ולא ניתן להשיגו בשלמות בזמן הזה אלא רק לעתיד לבוא כנ"ל, כך גם את עומק חכמתו ותבונתו של שלמה המלך, וגודל השגותיו הקדושות, אין ביד שום נברא בעולם הזה להשיג כיון שאין חקר לתבונתו.
וכך נאמר על חכמת שלמה: "ויתן אלקים חכמה לשלמה ותבונה הרבה מאד ורוחב לב כחול אשר על שפת הים. ותרב חכמת שלמה מחכמת כל בני קדם ומכל חכמת מצרים. ויחכם מכל האדם, מאיתן האזרחי והימן וכלכל ודרדע בני מחול", ופירשו במדרש: "'ויחכם מכל האדם' – מאדם הראשון. 'מאיתן האזרחי' – זה אברהם. 'והימן' – זה משה. 'וכלכל' – זה יוסף. 'ודרדע' – זה דור המדבר שהיה בהן דעה".
בהמשך הפסוקים נאמר: "ויהי שמו בכל הגוים סביב, וידבר שלושת אלפים משל ויהי שירו חמשה ואלף. וידבר על העצים, מן הארז אשר בלבנון ועד האזוב אשר יצא בקיר. וידבר על הבהמה ועל העוף ועל הרמש ועל הדגים. ויבואו מכל העמים לשמוע את חכמת שלמה מאת כל מלכי הארץ אשר שמעו את חכמתו".
ועל מלכותו של שלמה המלך נאמר: "וישב שלמה על כסא ה' למלך", כלומר שמשל בעליונים ובתחתונים, והייתה מלכותו כמלכות ה' ממש. כמו שמבארים חז"ל במדרש, וזו לשון קודשם:
"מה הקב"ה שולט מסוף העולם ועד סופו ושולט בכל המלכים, כן של שלמה מסוף העולם ועד סופו. הקב"ה לבושו הוד והדר, ונתן לשלמה הוד מלכות. בכסאו של הקב"ה כתיב: 'ודמות פניהם פני אדם ופני אריה וגו", בשלמה כתיב: 'ועל המסגרות אשר בין השלבים אריות בקר… כמעשה אופן המרכבה'. בכסאו של הקב"ה אין דבר רע נוגע, ובשלמה כתיב: 'אין שטן ואין פגע רע'. הקב"ה עשה שישה רקיעים ובשביעי יושב, ובכסאו של שלמה כתיב: 'שש מעלות לכסא' ויושב במעלה השביעית".
על פי האמור יובן מדוע דווקא בחג שמיני עצרת אנו מסיימים את התורה, וכן נוהגים לעשות משתה ושמחה לגומרה של תורה.
שמחת שלמה בשמחת התורה
ומכיוון שחג שמיני עצרת מכוון כנגד שלמה המלך כנ"ל, לכן כמו ששלמה המלך עשה משתה גדול ושמחה על כך שהקב"ה זיכה אותו לחכמה שלימה במידה שאין כדוגמתה בכל הדורות, כך גם אנו משלימים ביום שמיני עצרת את כל התורה ועושים על כך משתה ושמחה.
ומאחר שמעלתו של חג שמיני עצרת עצומה מאוד, והוא מכוון כנגד שלמה המלך שמעלתו אף היא עצומה מאוד למעלה מעלה מהשגת בינת אנוש, על כן ראוי לכל אדם להשתדל להתקדש ביותר ביום זה ולהוסיף דבקות בה' כפי יכולתו.
בפרט לפי מה שביארו חז"ל אשר בעוד שבשבעת ימי חג סוכות אנו מקריבים שבעים פרים כנגד שבעים אומות העולם, ואף להם יש חלק בחג זה, בשמיני עצרת אנו מקריבים פר אחד בלבד כנגד אומה יחידה – עם ישראל הקדושים, ושמחת חג זה מיוחדת לנו בלבד ואין לזרים שום חלק בה. וממשילים זאת חז"ל "למלך בשר ודם שאמר לעבדיו עשו לי סעודה גדולה. ליום אחרון אמר לאוהבו עשה לי סעודה קטנה כדי שאהנה ממך".
נמצא שביום שמיני עצרת הקב"ה חפץ להתייחד עימנו באהבה וחיבה ולהנות מאיתנו, ומכיוון שכך הדבר, ממילא זו הזדמנות פז בעבורנו להדבק בו בכל הכוח.
ומדביקותו של האדם בבורא ביום שמיני עצרת הוא מושך דביקות לכל השנה כולה. לכן מנהג ישראל הקדושים להעלות ביום זה לתורה את כל הקהל הקדוש ללא יוצא דופן כדי שלכל אחד תהיה ההזדמנות להדבק על ידי התורה בנותן התורה.
כמו כן ראוי לכל אדם להשתדל ביותר להביא לבית הכנסת את ילדיו הקטנים (שהגיעו לגיל חינוך) ולזכות אותם לעלות לתורה.
ובזכות עלייה זו, ובזכות הברכה שהם יברכו בקול רם על התורה, ובפרט אם יזכו להתנדב סכום כלשהו (אפילו פרוטה אחת בלבד) מקופת החיסכון הפרטית שלהם לצדקה, תכנס בליבם יראת שמים עצומה ודביקות נפלאה בבורא יתברך ובתורתו הקדושה, ומאותה דביקות תמשך עליהם דביקות נפלאה למשך כל השנה.
