דלג לתוכן
אדם גדול לא נמדד בדברים הגדולים היוצאים מגדר הרגיל, אדם גדול נמדד דוקא בדברים הקטנים, היום יוֹמִיִּים – לתת את הכבוד הראוי והחשיבות לאדם באשר הוא אדם, להביט על הדברים הדקים והעדינים הקשורים לנימי הנפש, ולא להתעלם מהם בשל היותו אדם גדול…
כל מי שהכיר את אבינו מו"ר הרב יורם אברג'ל זיע"א ראה אותו גם בקטנות. גם בנימים הכי דקים רבנו היה שם בכל ליבו.
ואפשר היה לראות זאת בפעמים שהיו באים להודות לו על הזכות שכיבד אותם בסנדקאות או בעריכת חופה וקידושין וכדומה, והוא ז"ל היה משיב כמתנצל: אתה צריך להגיד לי תודה?! אני צריך להגיד לך תודה על שזִכית אותי… זאת היתה ראייתו של רבנו, ראיה המתמקדת בטוב שבכל דבר ובכל אדם.
בסוף פרשתנו מספרת התורה על עמלק הרשע שבא להילחם בעם ישראל ברפידים, וציווה משה רבנו את יהושע לבחור אנשים מתאימים ולצאת להילחם בו, וכן עשה יהושע, "ויחלוש יהושע את עמלק ואת עמו לפי חרב".
באותו הזמן שהיו עם ישראל נלחמים בעמלק היה משה רבנו יושב בראש הגבעה על גבי אבן ונושא את ידיו כלפי מעלה, "והיה כאשר ירים משה ידו וגבר ישראל וכאשר יניח ידו וגבר עמלק". וכאשר כבדו ידיו של משה אהרן וחור תמכו בידיו מזה אחד ומזה אחד, וכך הרים את ידיו "עד בוא השמש".
ושואלת הגמרא: "וכי ידיו של משה עושות מלחמה או שוברות מלחמה? ומתרצת הגמרא: "אלא לומר לך, כל זמן שהיו ישראל מסתכלין כלפי מעלה ומשעבדין את לבם לאביהם שבשמים היו מתגברים, ואם לאו היו נופלים".
כדי להבין את העומק שבזה, נקדים את דברי קודשו של ה"מאור ושמש", וזו לשון קודשו:
"ידוע מפי סופרים ומפי ספרים דהעיקר הוא שיהיה אחדות בישראל, והוא רגל אחד שכל התורה כולה נסמך עליו כידוע מגמרא גבי הלל עם אותו הגר עי"ש. ופסוק מלא הוא, גם חלילה כשישראל עובדי עבודה זרה, אם יש שלום ביניהם אזי אין שום שטן יכול להם, כדכתיב: 'חבור עצבים אפרים הנח לו', ולהיפוך חלילה בביטול מצוה זאת על ידי שנאת חינם נחרב בית שני כדאיתא בגמרא. וכל המתקת הדינים תלויים בזה".
ממשיך ה"מאור ושמש" ומבאר את ענין קליפת עמלק על פי מה שנאמר על עמלק "אשר קרך בדרך":
"היינו לשון קרירות, שכיבה אש אהבתם וקירר אותה. שהיו מתחילה בחמימות ובהתלהבות לאהוב זה את זה, ועמלק הביאם לידי קרירות, וצינן את אהבתם מלאהוב אחד את חברו. ועל ידי מה הקרירם? על ידי התנשאות וגאוה, ש"עמלק" גימטריא "רם", שהוא לשון התנשאות וגבהות וגאוה, מפני שעיקר הדבר שמביא לאהוב אחד את חברו הוא על ידי שכל אחד ואחד שפל ומבוזה בעיני עצמו, שמוצא תמיד חסרונות בכל מעשיו, ורואה את צדקתו ומעשיו של חברו, וגדול מאוד בעיניו, על ידי כן אוהב את חברו והוא באחדות עמו. לאפוקי אם הוא גדול בעיני עצמו והוא בגאוה, אזי ממילא רואה חסרונות של חברו, ועל ידי כן הוא שונא אותו לפי שחברו שפל מאוד בעיניו".
ורמז נפלא מוצא לכך המאור ושמש במה שנאמר: "תמחה את זכר עמלק" – "רצה לומר שתמחק תיבת 'זכר' מתיבת 'עמלק' וישאר מעמלק י"ג שהוא גימטריא 'אהבה'".
ובזה מבאר המאור ושמש את דברי הגמרא הנזכרת לעיל "וכי ידיו של משה עושות מלחמה או שוברות מלחמה? אלא לומר לך, כל זמן שהיו ישראל מסתכלין כלפי מעלה ומשעבדין את לבם לאביהם שבשמים היו מתגברים, ואם לאו היו נופלים":
"הענין הוא שידוע שמדריגתו של משה רבנו ע"ה היה מדת ענוה, שהיה עניו ושפל מכל אדם אשר על פני האדמה, והיה כל אדם חשוב ממנו בעיני עצמו, וזה היה עבודתו להביא את ישראל גם כן למדרגה הזאת שיאהב כל אחד את חברו על ידי שיהיה שפל בעיני עצמו, וחברו יהיה במעלה גדולה ממנו, ועל ידי כן יאהב את חברו כנ"ל.
"וזה 'כאשר ירים משה את ידו', פירוש 'ידו' רצה לומר 'כוחו', פירוש, כאשר ירים משה את ידו, דהיינו כוחו ומדריגתו שהוא מדת ענוה באמת, והיה בישראל גם כן מדת ענוה, ואז היה מסתכל כל אחד מעלה של חברו, והיה שפל מאוד בעיני עצמו, ועל ידי כן אהב כל אחד את חברו באהבה שלימה, על ידי כן היו נוצחים את עמלק שהוא גימטריא "רם", שהיה מביאם לידי גאוה וגדלות, וגבר ישראל. וזה מרמז הגמרא הנ"ל "כל זמן שהיו ישראל מסתכלין כלפי מעלה", רצה לומר שהיו מסתכלין כל אחד ואחד על מעלה של חברו, ובזה היו משעבדין את ליבם כנ"ל והיו מתגברין כנ"ל".
מדבריו הקדושים של ה"מאור ושמש" מתבאר, שמשה רבנו מסר לעם ישראל סוד עצום, שעמלק מסוגל לגבור על עם ישראל רק כאשר כל אחד מחפש אחר החסרונות שבזולת, במה הוא גרוע ומה עוד עליו לתקן.
לכן בא עמלק להילחם בעם ישראל דוקא ברפידים שהוא מלשון פירוד הלבבות, כיון שרק כשעם ישראל שרויים במצב שכזה יש בכוחו לגבור עליהם ח"ו. אבל בזמן "שהיו ישראל מסתכלין כלפי מעלה", דהיינו שהם מחפשים אחר המעלה שבזולת, במה הוא טוב ומה מיוחד בו, ומשום כך אוהבים זה את זה ומתאחדים זה עם זה, הם שוברים את עמלק.
כך אדמו"ר הזקן היה אומר, שהקב"ה נתן לאדם שתי עיניים ולא עין אחת, כדי שבעין הימנית יסתכל על המעלות והיתרונות שבזולת, ובעין שמאל יסתכל בחסרונות של עצמו, וצריך להיזהר שלא להחליף ביניהן ולחפש אחר היתרונות של עצמו ואחר החסרונות של הזולת.
וכן כתב ר' נחמן מברסלב זיע"א, וזו לשון קודשו:
"דע כי צריך לדון את כל אדם לכף זכות, ואפילו מי שהוא רשע גמור צריך לחפש ולמצוא בו איזה מעט טוב שבאותו המעט אינו רשע. ועל ידי זה שמוצא בו מעט טוב ודן אותו לכף זכות, על ידי זה מעלה אותו באמת לכף זכות".
כלל גדול מסרו בידנו חז"ל שכל הפוסל – במומו פוסל. ובדרך זו פירש מרן אור שבעת הימים הבעל שם טוב הק' את דברי המשנה "כל הנגעים אדם רואה חוץ מנגעי עצמו", כלומר, כל הנגעים שאדם רואה בחוץ – באחרים – אין אלו אלא נגעי עצמו.
לכן יש להזהר ביותר שלא לפסול ח"ו שום יהודי, ואפילו אם ראית בעיניך שהוא עשה מעשה לא רצוי, אם יכול אתה לדונו לכף זכות מה טוב, ואם לא, מוטב שתשתוק ותקבל שכר גדול על שתיקה זו.
זהו בעצם עיקר ענין מחיית זכרו של עמלק, דהיינו למחות ולהעביר מליבנו, וממילא גם מן העולם, את המידה הרעה של החיפוש אחר מה שלא טוב בזולת, וכל אותן מחשבות זדון שכאילו הוא גדול וחשוב ויקר, ואילו הזולת שפל ונבזה וכאין ואפס בעיניו, אשר כל זה נובע מהגאוה וגסות הרוח שבאדם כנ"ל בדברי ה"מאור ושמש".
על כך ציוה הקב"ה את משה: "כתוב זאת זכרון בספר ושים באזני יהושע כי מחֹה אמחה את זֵכֶר עמלק מתחת השמים… ויאמר כי יד על כס יה מלחמה לה' בעמלק מדור דור". וממה שנכתב בפסוק: "כס יה" – 'כס' ולא 'כסא', וכן "יה" ולא שם הוי"ה מלא בארבע אותיותיו, למדו חז"ל במדרש שכל זמן שזרעו של עמלק קיים בעולם, שמו של הקב"ה אינו שלם וכן כסאו אינו שלם, עד שימחה שמו ויאבד זכרו של עמלק מן העולם.
היינו, שרק כאשר עם ישראל יסלקו מתוכם את הגאוה והגסות, ויביטו במעלות וביתרונות שבכל אחד מישראל, ובכך תתרבה האהבה והאחדות בעם ישראל, על ידי זה ימחה שמו וזכרו של עמלק מן העולם, ויהיו כסאו של הקב"ה ושמו של הקב"ה שלמים, ונזכה לגאולה השלימה במהרה בימינו אמן ואמן.
