אחת מנשות האברכים בכולל של מורנו ורבנו הרב יורם מיכאל אברג'ל זיע"א התלוננה במכתב לרב על כך שביתה ריק ומרוקן מכל טובה, ובעלה אינו דואג כלל לפרנסת הבית, אלא "בורח" ללמוד תורה בכולל, ומתעלם לחלוטין מכל צרכיה הנפשיים והכלכליים. בסיום המכתב היא ממש התחננה שבעלה לא ידע שהיא כתבה את המכתב, כי הוא ממש יכעס…
הרב הצטער מאוד לגלות שלאותו אברך אין מוטיבציה לעבוד ולפרנס את ביתו, ואכן הוא "בורח" לכולל כדי להיפטר מעול הפרנסה המוטלת על צוואריו, תוך התעלמות מהחיוב שהתחייב לרעייתו תחת החופה: "ואנא איזון ואפרנס ואכלכל ואסובר ואכסי יתייכי כהלכות גברין יהודאין דזנין ומפרנסין ית נשיהון בקושטא" – ואני אזון ואפרנס ואכלכל ואכבד ואכסה אותך כהלכות האנשים היהודים שזנים ומפרנסים את נשיהם באמת.
מלבד זאת, ברור מאליו שאי עמידתו בהתחייבויותיו יוצרת מתחים שליליים בבית, והמצב בבית הוא בכי רע. פרנסה אין, אך מריבות יש בשפע.
הרב נקט בפעולה שתזעזע אותו ותגרום לו להפנים שהוא לא חי נכון, והוא מועל בתפקידו וחובותיו, וכך לא זוכים לכתרה של תורה!
הרב קרא לו באמצע הסדר ושאל אותו אם הוא מוכן לעשות עבורו שליחות? כמובן שהוא התרצה בשמחה!
הרב נתן לו מעטפה מליאה בשטרות של כסף, ואמר לו: יש איזה אישה שבעלה מאוד צדיק, כל היום הוא שוקד על התורה הקדושה, ואינו דואג לאשתו כלל. אך הוא לא יודע שבשמים מאוד כועסים עליו, וכל דמעה שיורדת מעיניה של אשתו מסכנת את חייו! תעשה טובה תיקח לה את המעטפה הזו, ותגיד לה שהרב אמר שהוא מתפלל עליה שה' יתברך יפקח לבעלה את העיניים שיתנהג נכון בתפקידו.
האברך לא חלם לרגע שהוא קשור לסיפור הזה, וכל כולו התמלא ברחמים על אותה אישה מסכנה… יחד עם זאת הוא שמח מאוד שהרב בחר בו למלאות שליחות כל כך חשובה…
ואז באה ההפתעה… רגע לפני שהרב נתן לו את המעטפה, הוא כתב עליה את הכתובת של אותה אישה… האברך לקח את המעטפה בהתרגשות, הכניסה לכיסה הפנימי של חליפתו וירד למטה כדי לבצע את השליחות הקדושה שהוטלה על כתפיו.
ברחבת הכולל הוציא האברך את המעטפה כדי לראות להיכן עליו לכוון את צעדיו, וחשכו עיניו… הכתובת הייתה שלו! ליותר מזה הוא לא היה צריך, ברגע אחד, בלי מילים, הוא הפנים מה עליו לעשות, ומאותו רגע הוא החל לנהוג כהלכה ולדאוג לפרנסת הבית.
כמובן, המצב בבית השתפר פלאים, והשלום חזר לשרור ביניהם, וגם לימוד התורה לא נפגע, כי כאשר האדם נוהג נכון ותורתו היא תורת חסד, מושפע עליו שפע ממרומים ברוחניות ובגשמיות.
בהקשר לכך נאיר נקודת אור בנושא ההכנה הראויה לקבלת התורה מתוך הספר הקדוש "אמרי נועם":
משה רבינו נצטווה להכין את עם ישראל לקראת קבלת התורה, שנאמר: "וקדשתם היום ומחר וכבסו שמלותם". בא לרמוז על דרך הפנימיות, שכל אדם שרצונו לזכות לתורה הקדושה, עליו לכבס את ליבו ולהסיר מתוכו את הרוע, האכזריות וצרות העין, ולמלא אותו במידות טובות, ברחמנות ובטוּב עין.
התורה הקדושה נמשלה למים, המצמיחים את מה שנטוע באדמה, לטוב ולמוטב. כך גם לימוד התורה יש בו כוח לגדל ולהצמיח את המידות הקיימות בנפש האדם. אדם שנטועות בליבו מידות טובות, התורה הקדושה תחזק ותעצים, תגדל תצמיח ותכפיל אותן בכמות ואיכות גם יחד, בבחינת מה שאמרו חז"ל: "ומגדלתו ומרוממתו על כל המעשים".
אך אדם שנטועות בקרבו מידות רעות, עצם לימוד התורה הקדושה לא יוכל לשנות את טבעו הרע, אדרבה! הוא יגדל ויצמיח את התכונות הרעות שזרועות בקרבו, ואם קודם שלמד היה בבחינת 'רשע קטן' כעת יהפך להיות 'רשע גדול'.
הראיה לכך – דואג האדומי. אשר שילב באישיותו גדלות עצומה בתורה יחד עם רשעות ואכזריות שאין כדוגמתה. במו ידיו הוא רצח את כל נוב עיר הכהנים – "מאיש ועד אשה מעולל ועד יונק", ובתוכם שמונים וחמישה כהנים משרתי עליון.
והיינו, משום שבליבו של דואג קיננו מידות רעות ואכזריות עוד בטרם החל ללמוד תורה, ולכן לא די שהתורה לא שינתה אותו לטובה, אלא עוד העצימה את רשעו, ומרשע קטן נעשה לרשע גדול.
וזוהי בעצם עיקר ההכנה שעלינו להכין עצמנו כדי שנזכה להיות ראויים ללמוד את התורה הקדושה – להסיר מליבנו את הרוע, האכזריות וצרות העין, ולפתח בלב הרגשות טהורות של אהבה, רחמנות וטוּב עין. וכל זמן שלא נעשה זאת לא נוכל לזכות באמת לכתרה של תורה.
הריווח הראשוני שהיה לעם ישראל מעצם עמידתם לפני הר סיני, עוד לפני שזכו לקבל את התורה הקדושה, הוא שפסקה זוהמתן. ועל כך אנו אומרים בהגדה של פסח: אילו קרבנו לפני הר סיני ולא נתן לנו את התורה – דיינו, כי עצם הסרת הזוהמה בעמידתנו לפני הר סיני כבר משמחת עד אין קץ, גם לולא קיבלנו את התורה.
זוהמה זו היא זדון הלב ורשעו כלפי הזולת, ומי שזוהמה זו עדיין מצויה בקרבו שמע מינה שלא עמדו רגלי אבותיו על הר סיני, ויש לחוש לזרעו. וכבר אמרו חז"ל: "שלושה סימנים יש באומה זו – הרחמנים והביישנין וגומלי חסדים… כל שיש בו שלושה סימנים הללו ראוי להדבק באומה זו".
חז"ל מספרים על שבתאי בר מרינוס שנקלע לבבל וביקש מאנשי המקום לסייע לו במציאת מקור פרנסה, או על כל פנים להמציא לו מעט צדקה, כדי שיוכל להחיות את נפשו. כאשר הם לא רצו לסייע לו בשום דרך, אמר עליהם ברוגז גדול: אנשים אלו מהערב רב הגיעו, ואינם מזרע ישראל, כי כל המרחם על הבריות בידוע שהוא מזרעו של אברהם אבינו, וכל מי שאינו מרחם על הבריות בידוע שאינו מזרעו של אברהם אבינו.
ואם כך נאמר על מי שרק אינו מרחם – מה נאמר על מי שבנוסף לכך גם מתאכזר…
ואם כלפי כל אדם צריך לנהוג באהבה ובחמלה ולגמול עימו חסד, על אחת כמה וכמה שמחויב כל אדם לנהוג כן עם רעייתו היקרה ולהשתדל לתמוך בה גופנית ונפשית, ולשמח אותה בכל דרך אפשרית. וככל שהאדם יותר תומך באשתו ומשמח אותה, כך הקב"ה משפיע לו יותר סייעתא דשמיא בכל עסקיו וענייניו הן בגשמיות והן ברוחניות.
וכאשר תקדם אצל האדם ההכנה הראויה בתיקון המידות, בודאי יזכה שהקב"ה יזכה אותו ואת ילדיו היקרים בשפע של הצלחה ופתיחות הלב בתורה הקדושה.
