תפריט
בס"ד
כך סיפר מורנו ורבנו הרב יורם מיכאל אברג'ל זיע"א: פעם בא לפני ראש ישיבה מכובד מאוד. כשראיתי אותו ממתין בתור בקשתי שישאלו אותו הם רצונו להתייעץ בדבר ציבורי דחוף כדי לא לעכב אותו, אך הוא אמר שהוא בא לצורך עניין אישי, וברצונו להמתין עד שתסתיים קבלת הקהל.
כעבור יותר משעתיים, לאחר שסיימו כל הקהל לעבור, ניגש אלי אותו ראש ישיבה, וכך הוא אמר לי: כסף – לא חסר לי. גם כבוד – יש לי בשפע, כי אני ראש ישיבה מפורסם, ובישיבתי לומדים תלמידים מובחרים ביותר. שיעוריי מלאים למדנות נפלאה, וחיבורי על הש"ס התקבל באהבה בין לומדי התורה. אך דבר אחד חסר לי – כבר שנתיים אני מרגיש שאין לי שום אמונה בבורא עולם!
אותו ראש ישיבה הוסיף, שלפני שהוא הגיע אלי כמובן הוא כבר קרא הרבה ספרי מוסר ויראה, וכן ביקר אצל הרבה רבנים חשובים, וביקש מהם עצה וברכה על כך, אולם ישועתו טרם הגיעה, וקשה לו להמשיך לחיות בצורה מפוצלת שכזאת – מצד אחד להיות ראש ישיבה ולמסור שיעורים למדניים בפני עשרות תלמידים, ומצד שני להיות כופר ממש ביסודות האמונה רח"ל.
התפלאתי מאוד לשמוע דבר כזה מראש ישיבה כל כך מפורסם, התבוננתי על מה ולמה הסתלקה ממנו האמונה, ואז האיר ה' את עיני – לפני כשנתיים הוא דיבר ברבים דברי גנאי על בעל התניא וממשיכי דרכו הקדושה זיע"א, ומאותו הרגע הקב"ה החליט לנתק איתו כל קשר, ולקחת ממנו את האמונה בה'. וכשאמרתי לו זאת, הוא נבהל ונרתע ממש, כמו ששופכים על אדם בפתאומיות מים קפואים, כיון שידע והרגיש שהאמת כדבריי.
לאחר שהוא נרגע ועיכל זאת, אמרתי לו שיש לו רק דרך אחת להתרפאות: עליו לקחת את ספר התניא ולגרוס את כולו ללא שום פירוש עשרות פעמים! ובזכות זה בעזרת ה' תשוב אליו האמונה, והוא הבטיח שיעשה כדבריי.
ואכן, הוא לקח חופשה מהישיבה והתבודד במקום מסוים וגרס את ספר התניא כולו עשרות פעמים, כעבור שלושה חודשים חזר אלי שוב, והפעם בפנים מאירות, והודיע לו שתהילות לאל בזכות הגירסא של ספר התניא חזרה לו כל האמונה בה' בתכלית השלמות.
האמונה בה' היא בחינת אש תמיד שיוקדת על המזבח, והיא קיימת בליבו של כל יהודי. אך מי שמזלזל בצדיקי האמת, מכבה אש קודש זו, ונותר ללא אמונה וללא קשר לה' יתברך. במצב זה לא יעזור לימוד עיוני, כי אין ניצוץ ללבות ולהבעיר את אש הקדושה, ולכן העצה היא להתעצם בגירסא, ומתוך גירסת דבריהם הקדושים תחזור האמונה לבעור בלב.
בהקשר זה נאיר נקודת אור מתוך הספר הקדוש 'אמרי נועם':
נצטווינו בתורה הקדושה: "אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה". דהיינו, מצות עשה להיות אש יוקדת על המזבח תמיד.
לשם כך, בראש המזבח הייתה מערכת עצים מיוחדת שהייתה בוערת תמיד מבלי שעשו בה מאומה, וכל תכליתה הייתה כדי לקיים מצות עשה זו שתהיה אש יוקדת בראש המזבח תמיד ללא הפסקה. מלבד המערכה הגדולה שעליה הוקרבו הקרבנות, והמערכה הקטנה שממנה לקחו אש להקטרת הקטורת בכל יום.
בתלמוד ירושלמי הוסיפו חז"ל ללמוד ממה שנאמר כאן "אש תמיד תוקד", שאפילו אם הכהנים טמאים, ומשום כך אינם יכולים להקריב את שאר הקרבנות, בכל זאת עליהם להבעיר אש זו על גבי המזבח לבל יהיה הפסק ביקידתה אפילו רגע אחד, ותהיה בבחינת 'אש תמיד'. ומבואר שם עוד, שאף כשנסעו עם ישראל בכל מסעיהם במדבר במשך ארבעים שנה, הקפידו לשמור על יקידתה של אש זו, והיו כופים עליה כלי נחושת שהיה מגן עליה לבל תכבה על ידי הרוח וכדומה.
במצווה זו ישנו רמז נפלא בעבודת ה':
הרבי מליובאוויטש זיע"א מבאר באחת משיחותיו הקדושות, כי המזבח רומז לליבו של כל יהודי ויהודי, ואש המזבח רומזת לאש האהבה היוקדת בליבו של כל יהודי כלפי הקב"ה, כמו שנאמר: "עזה כמוות אהבה… רשפיה רשפי אש שלהבתיה".
אלא שלפעמים חווה האדם תקופות קשות, נסיונות קשים ונפילות רוח, ודועכת בליבו אש האהבה לה' יתברך, לתורתו הקדושה ולמצוותיו הנעימות, עד שנדמה כי עוד מעט קט ותכבה ח"ו לגמרי.
ועל כן באה התורה ומצוה: "אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה". והיינו, שבכל המסעות שעובר האדם בימי חייו, ואפילו בתקופות של נפילה רוחנית, תמיד ידאג לכך שאש אהבתו לבורא לא תכבה לגמרי ח"ו, אלא שתמיד תבער, לכל הפחות באש קטנה.
וכך היא לשון קודשו של מורנו הבעל שם טוב הקדוש: אפילו כשנופל ממדרגתו יהיה דבוק בבורא יתברך במחשבה קטנה… ומכח אותו קטנות יבוא לגדלות. כמו בגחלים, אם יהיה ניצוץ אחד שנשאר, יכול לנפוח בהם הרבה עד שיהיה מדורה גדולה. לאפוקי (להוציא) אם לא יהיה ניצוץ קטן, לא יכול לנפוח אש. כך אם לא יהיה דבוק במחשבה קטנה תמיד בו יתברך, יכבה נשמתו לגמרי".
נמצינו למדים מדבריו הקדושים – שעל האדם תמיד לאחוז עצמו עם הבורא יתברך. ואפילו בשעה שנפל ממדרגתו והוא שרוי בבחינת 'קטנות המוחין' וליבו אטום כאבן, בכל זאת אל יניח את מקומו בקדושה לגמרי ח"ו, ואל ינתק את עצמו מדבקותו בבורא יתברך מכל וכל ח"ו, כי אז חלילה תכבה אש נשמתו לגמרי, ולא תהיה לו תקומה רחמנא ליצלן, אלא תמיד יאחוז עצמו עם הבורא יתברך אפילו במעט שבמעט, ובזכות אותו מעט שבמעט עוד יזכה להתרומם משפלותו ולשוב למדרגתו הראשונה.
על כן, גם אם בעת מן העיתים קשה לאדם לעסוק בתורה בעמל ויגיעה מפני אטימות ליבו וקטנות דעתו, יעסוק לפחות בלימוד פשוט יותר. ואם גם זה קשה לו, לפחות יגרוס את אותיות התורה הקדושה אף שאינו מבין מילה אחת. ואם אפילו זה קשה לו, לפחות יעסוק בדברי מצוה וחסד וכדומה – העיקר שיהיה קשור לעולם הקדושה בכל מצב שבעולם אפילו במעט, ולא ינתק את עצמו לגמרי ח"ו, בבחינת "אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה".
וזהו גם הרמז במה שנאמר במעלתו של כל אחד מישראל: "כרע שכב כארי וכלביא מי יקימנו" והיינו שאף בשעה שיהודי כורע ברוחניות, ואף מוטל ארצה ונמצא במצב שכיבה, הוא נתון בקטנות המוחין, וליבו שבור בקרבו לאלף שברים – גם אז הוא גיבור כארי וכלביא ומתעצם בכל כוחו ממש לאחוז את עצמו עם הקב"ה ולא להניח לגמרי את מקומו בקדושה, ומשם גופא צומחת ועולה מחדש קומתו הרוחנית.
