בכל דרכיך דעהו

שגב קדושתו של מורנו ורבנו הרב יורם מיכאל אברג'ל זיע"א הייתה הפלא ופלא, כל מי שזכה לעמוד בד' אמותיו חש את השכינה הקדושה החופפת עליו. מלבד גדלותו העצומה והנוראה בתורה, בנגלה ובנסתר, בהלכה ובחסידות, הייתה שורה בבית מדרשו רוח הקודש. אין ספור סיפורים של ניסים ונפלאות נקשרו בשמו הקדוש, סיפורים אמיתיים המלמדים על כך שראייתו הייתה אלוקית, בלתי מוגבלת, וכל רז לא אניס ליה. ברכותיו התקיימו, ותפילותיו התקבלו, והוא משך לכלל ישראל ישועות בכל התחומים. ואין לך אדם מתלמידיו ומקורביו שלא חווה בחוש שרבנו היה סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמיימה…

כל הליכותיו של רבנו זיע"א היו בפשטות צניעות וענוה, בקרבו יקדה אש קודש של דבקות בקודשא בריך הוא, ובכל זאת הוא לא הסתגר בד' אמותיו, אלא מסר את כל ליבו נפשו ומאודו למען כלל ישראל באהבת ישראל נדירה, מחבקת מכילה ומעצימה.

כל מעשיו של רבנו היו לשם שמים, בכל הליכותיו היה ניכר שיש רובד פנימי עמוק, וכל תנועה ותנועה טומנת בחובה כוונות עליונות ונשגבות. לכן אין פלא שבהינד יד הוא היה מבטל גזירות קשות, ובמבט עין הוא משך ישועה רפואה וחיים. כי מי שכל מחשבותיו דיבוריו ומעשיו, תנועותיו והליכותיו קודש קדשים, ודאי שיש בהם לשדד את הטבע, לבטל גזירות ולהמשיך שפע ישועה ורחמים.

בהקשר זה נאיר נקודת אור מתוך הספר הקדוש אמרי נועם: 

בפרשת האזינו נאמר: "ה' בדד ינחנו ואין עמו אל נכר".

כדי לבאר את הרמז שבפסוק זה, עלינו להקדים מה שאמרו חז"ל: כך הקב"ה אמר להם לישראל: בני, בראתי יצר הרע ובראתי לו תורה תבלין, ואם אתם עוסקים בתורה אין אתם נמסרים בידו.

ולכאורה נשאלת השאלה: תינח כשאדם עוסק בתורה יש לו שמירה מיצר הרע, אך מה יעשה אדם כאשר נצרך הוא לעסוק בענייני העולם הזה כאכילה ושינה ומשא ומתן וכדומה, מהיכן תהיה לו שמירה שלא ליפול ברשתו של יצר הרע?

כדי להשיב על כך נקדים מה שכתב השולחן ערוך בלשון קודשו:

"בכל מה שייהנה בעולם הזה, לא יכוון להנאתו אלא לעבודת הבורא יתברך, כדכתיב: 'בכל דרכיך דעהו', ואמרו חכמים: 'כל מעשיך יהיו לשם שמים', שאפילו דברים של רשות – כגון האכילה והשתייה, ההליכה והישיבה, הקימה והתשמיש והשיחה וכל צרכי גופך – יהיו כולם לעבודת בוראך או לדבר הגורם עבודתו. שאפילו היה צמא ורעב, אם אכל ושתה להנאתו אינו משובח, אלא יתכוון שיאכל כפי חיותו לעבוד את בוראו… וכן בשכיבה, אין צריך לומר שבזמן שיכול לעסוק בתורה ובמצוות לא יתגרה בשינה לענג עצמו, אלא אפילו בזמן שהוא יגע וצריך לישון כדי לנוח מיגיעתו, אם עשה להנאת גופו אינו משובח, אלא יתכוון לתת שינה לעיניו ולגופו מנוחה לצורך הבריאות, שלא תיטרף דעתו בתורה מחמת מניעת השינה… כללו של דבר, חייב אדם לשום עיניו וליבו על דרכיו, ולשקול כל מעשיו במאזני שכלו, וכשרואה דבר שיביא לידי עבודת הבורא יתברך, יעשהו, ואם לאו, לא יעשהו. ומי שנוהג כן, עובד את בוראו תמיד".

בדברים אלו מלמד אותנו מרן השולחן ערוך שלא די שאדם עובד את בוראו בשעה שהוא לומד תורה או מתפלל וכיוצא בזה, אלא צריך האדם לעבוד את הבורא אפילו בשעה שהוא עוסק בענייני חולין, כגון אכילה ושתייה, שינה, משא ומתן וכיוצא בזה, וזאת על ידי שיעשה את כל המעשים הללו לצורך עבודת הבורא, כגון שיאכל וישתה כדי שיהיה גופו בריא, ויהיה לו כח לעבוד את ה', וכן יישן כדי שתתיישב דעתו עליו ויוכל להתרכז בלימוד התורה ובתפילה, וכן יעסוק במשא ומתן כדי שתהיה פרנסתו מצויה ויוכל לעבוד את בוראו מתוך ישוב הדעת, ויוכל לגדל את בניו לתלמוד תורה, ויוכל להרבות בצדקה.

וכאשר אדם זוכה לעשות את כל מעשיו, כולל מעשיו הגשמיים, לשם שמים באמת, דהיינו לצורך עבודת הבורא, נחשב בשמים שעובד הוא את בוראו בכל רגע ורגע ממש.

ולזה כיוונו חז"ל בכך שפירשו את הכתוב: "ואהבת את ה' אלהיך בכל לבבך" – בשני יצריך, ביצר טוב וביצר הרע. והיינו, שלא רק בשעה שאתה עוסק בתורה ותפילה ושאר דברים רוחניים – השייכים ביסודם לחלקו של היצר הטוב – עליך לעבוד את הבורא, אלא גם בשעה שאתה עוסק בענייני גשמיות כאכילה ושתייה וכו' – השייכים ביסודם לחלקו של היצר הרע – עליך לכוון בכל אלו לעבוד בכך את הבורא.

וזהו פירוש הפסוק: "בכל דרכיך דעהו". דהיינו, שלא רק בשעה שאתה לומד תורה או מתפלל תדע את ה' ותעבוד אותו, אלא "בכל דרכיך" ממש, כולל עיסוקיך הגשמיים, תדע את ה' ותעבוד אותו.

ולכן אמרו חז"ל: איזוהי פרשה קטנה שכל גופי תורה תלויים בה – "בכל דרכיך דעהו", כי עניינו הפנימי של פסוק זה מקיף את כל חיי האדם. והזוכה לקיימו ולכוון כל מעשיו לשם שמים, הרי הוא עובד את בוראו עשרים וארבע שעות ביממה שבע ימים בשבוע, ללא הפסקה.

יתירה מזאת: כשם שעל ידי לימוד תורה ועבודת התפילה זוכה האדם להתחבר ולהתקשר לה' יתברך, כך גם על ידי כל מעשיו הגשמיים – אילו יעשה אותם מתוך כוונה אמיתית לעבוד את הבורא – יוכל להתחבר ולהתקשר לה' יתברך, בבחינת: "בכל דרכיך דעהו". דהיינו, שעל ידי "כל דרכיך" – כולל דרכיך הגשמיים, "דעהו" – תזכה להתחבר לה' יתברך, כי 'דעת' הוא לשון התקשרות והתחברות.

ובתוספת עומק, "בכל דרכיך דעהו" – מסביר מורנו הבעל שם טוב הקדוש שבכל מעשה ומעשה שאתה עושה, אפילו מעשה גשמי כמשא ומתן, אכילה ושתייה, שינה, תשמיש וכדומה, תכוון לייחד קודשא בריך הוא ושכינתיה, וזאת על ידי שתעשה אותו אך ורק לשם שמים, דהיינו לשם עבודת הבורא ברוך הוא כנ"ל.

וזהו: בכל דרכיך דע ה"ו, דהיינו שבכל דרכיך ומעשיך דע ותחבר ['דעת' לשון חיבור כנ"ל] את האות ו' [כנגד קודשא בריך הוא] והאות ה' [כנגד שכינתיה] שבשם הוי"ה ברוך הוא ["דעהו", דע – ה"ו].

וכן מובא בדברי הגאון הקדוש המקובל האלוקי הרמ"ע מפאנו זיע"א בספרו 'עשרה מאמרות' על חנוך בן ירד שהיה תופר מנעלים, ועל כל תפירה ותפירה היה אומר "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד" ומכוון לייחד קודשא בריך הוא ושכינתיה, ובזכות זה זכה למעלה עצומה שעלה חי לגן עדן, ונהפך בשרו ללפיד אש ונעשה מלאך קדוש (כפי שנאמר עליו: "ויתהלך חנוך את האלהים ואיננו כי לקח אותו אלהים". כלומר, "ואיננו" עוד בין בני האדם, "כי לקח אותו אלהים" כפי שהוא חי לגן עדן, ונהפך בשרו ללפיד אש – הוא המלאך מטטרו"ן שר הפנים.

ונרמז הדבר בעצם הפסוק שהיה חנוך רגיל לומר בעת שהיה תופר את המנעלים: "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד" שראשי התיבות של 'בשכמל"ו' עולים בגימטריא (893) כמנין 'חנוך מטטרון' (893).

וכן נרמז הדבר בשמו 'חנוך', שחציו הראשון (ח"נ) עולה בגימטריא (58) כחציו הראשון של שמו של המלאך הנזכר (מט"ט). וחציו השני של שמו 'חנוך' (ו"ך) עולה בגימטריא  (26) כמספר שם הוי"ה ברוך הוא. וחציו השני של שמו של המלאך מטטרו"ן (רו"ן) בהיפוך אותיות הוא 'נור', מלשון אש, על דרך שנאמר בספר דניאל: "גלגלוהי נור דליק", לרמוז על כך שבשרו של חנוך נהפך ללפיד אש כנ"ל.

לאור כל האמור נוכל להבין מה ששאלנו מתחילה: מהיכן תהיה לאדם שנצרך לעסוק בענייני העולם שמירה מיצר הרע הגם שאינו זוכה לעסוק בתורה?

התשובה לכך היא, שכאשר אדם זוכה לקיים את הפסוק: "בכל דרכיך דעהו", ומתכוון לעשות גם את כל מעשיו הגשמיים לשם שמים בלבד, לעבוד בהם, או על כל פנים על ידיהם, את הבורא – גם העיסוקים הגשמיים שלו נחשבים לו כאילו עסק בתורה, ועל ידי זה יש לו שמירה מיצר הרע.

וכעת נוכל גם להבין מה שרומזת התורה בפסוק שנאמר בפרשתנו: "ה' בדד ינחנו ואין עמו אל נכר", והיינו כי תיבת "בדד" היא ראשי התיבות של הפסוק: "בכל דרכיך דעהו". ורומזת התורה שכאשר אדם זוכה לעבוד את הבורא בכל דרכיו, גם בעת שהוא עוסק בענייני העולם הזה, יתקיים בו סוף הפסוק: "ואין עמו אל נכר", דהיינו שלא ישלוט עליו היצר הרע הנקרא "אל נכר" ותהיה לו שמירה מפניו, בדומה לשמירה שהייתה לו אילו היה זוכה לעסוק בתורה.

מכל האמור נוכל ללמוד למעשה, שאסור ליהודי להיות אכזרי על גופו ולמנוע ממנו את מה שבאמת נצרך לו, כיון שהבראת וחיזוק הגוף היא חלק בלתי נפרד מעבודת הבורא כאשר עושים זאת לשם שמים, כדי להיות בריא וחזק לעבודתו יתברך שמו.

לכן כשאדם מרגיש מאוד רעב, עליו לאכול כפי שדרוש לו בלי צמצומים. וכן כשהוא מרגיש מאוד עייף, עליו לתת לגופו את מכסת השינה הדרושה לו – וכל זה כדי שגופו יוכל לשרת את נשמתו לעבודת ה' יתברך, שהרי כשהגוף חלוש וחולה לא ניתן בשום אופן לעבוד את הבורא בצורה כזאת. וידוע מה שאמר המגיד ממעזריטש זיע"א לבנו הקדוש ר' אברהם המלאך זיע"א שהיה מרבה לסגף את גופו: 'כשנעשה חור קטן בגוף – נעשה חור גדול בנשמה'.

לפעמים אדם קם מוקדם ומרגיש מאוד חלש, וקשה לו ללמוד ולהתפלל בצורה כזאת, אך בגלל שהוא ראה שכתוב באיזה ספר שצריך להחמיר שלא לשתות שום דבר לפני התפילה לכן הוא לא שותה מאומה, ומשום כך הוא בקושי לומד ומתפלל. הנהגה זו אינה נכונה. אם שתיית מעט תה או קפה לפני התפילה תעזור לך להתפלל יותר בכוונה ובחשק, הרי ששתייה זו למצווה גדולה תחשב, וחלק בלתי נפרד מעבודת ה'.

יתירה מזאת: נפסק בשולחן ערוך שאם אדם קם בבוקר ומצא את עצמו רעב מאוד עד כדי כך שאין לו מספיק כח להתפלל בכוונה ובמתינות – מותר לו אפילו לאכול לפני התפילה, וכל שכן שמותר לשתות ואין שום צורך להחמיר בכך.

בהקשר לכך מסופר בספר "היום יום" (י' שבט) שבהיות הרבנית רבקה ע"ה [אשת הרבי המהר"ש, הרבי הרביעי בשושלת חסידות חב"ד] כבת שמונה עשרה חלתה, וציוה עליה הרופא שתאכל תיכף בקומה משנתה. אולם היא לא חפצה לאכול לפני התפילה, לכן היא הייתה משכימה קום להתפלל בהשכמה ורק לאחר מכן הייתה אוכלת. כשנודע הדבר לחותנה, הרבי ה"צמח צדק", אמר לה: 'על יהודי להיות בריא ובעל כח. נאמר על המצוות "וחי בהם", שפירושו: וחי – בהם, יש להחדיר חיות במצוות. כדי שתתאפשר החדרת החיות במצוות בהכרח להיות בעל כח ולהיות בשמחה'. וסיים: 'אל לך לקיים את הבקרים על לב ריקן – עדיפה אכילה כהכנה לתפילה מאשר תפילה כהכנה לאכילה', ובירכה באריכות ימים.