תפריט
במשך שנים ארוכות היה שיעורו המרכזי של אבינו מורנו רבי יורם מיכאל אברג'ל זיע"א – השיעור בספר ה"תניא" הקדוש.
רבנו התבטא כך: "אם לומדים תניא בערך שלוש מאות עד חמש מאות פעם, מתחילים לטעום בנפש את הנקודה של ביטול לרצון ה'".
הרחיב רבנו – מה עושה היצר הרע? הוא יודע שהצדיקים יכולים להגן על עם ישראל, וכיוון שהוא לא רוצה שהם יגנו על עם ישראל, הוא בא ומכניס בהם גאווה – 'אני הרב של עיר פלונית', 'אני חיברתי ספרים אלו ואלו'. לשם מה זה? האם ה' לא מכיר אותך? זכית לחבר ספרים אלו, ומי נתן לך את האפשרות לחבר אותם?
ודאי שה' נתן לך – "כי ה' יתן חכמה מפיו דעת ותבונה", אם כן בשביל מה לפרסם את זה? יותר כדאי להשאיר את זה בצנעה!
יסוד זה נראה בפרשתנו במילה אחת שאמר יוסף הצדיק לפני שפתר את חלומו של פרעה, כפי שמביא רבנו ב"אמרי נועם": "בִּלְעָדָי":
בתחילת פרשתנו התורה מספרת על חלומותיו של פרעה מלך מצרים: בבוקר, השכים פרעה כשרוחו נפעמת מהחלומות שחלם. מיד הזעיק אליו את כל חרטומי מצרים וחכמיה וסיפר לפניהם את חלומותיו – "ואין פותר אותם לפרעה" ומפרש רש"י שם, שחכמיו של פרעה אכן פתרו לו כל מיני פתרונות, אלא שכל הפתרונות שפתרו לא התקבלו על ליבו.
בין השרים שעמדו אז לפני פרעה היה גם שר המשקים, עליו קראנו בסיום הפרשה הקודמת – ששהה בבית האסורים יחד עם יוסף הצדיק, ובהיותו שם חלם חלום, ויוסף פתר לו את החלום פתרון הגון שאף התקיים לאחר מכן במלואו. וכשראה שר המשקים שאף אחד מחכמי פרעה אינו מצליח לפתור לו פתרון הגון לחלומותיו, נזכר לפתע באותו "נער עברי", פותר החלומות, ששהה עימו בבית האסורים, וסיפר על כך לפרעה.
כששמע פרעה על "פותר החלומות" הצעיר היושב בבית האסורים, מיד: "וישלח פרעה ויקרא את יוסף ויריצוהו מן הבור ויגלח ויחלף שמלותיו ויבוא אל פרעה". בהגיע יוסף אל פרעה, אמר לו פרעה: "חלום חלמתי ופותר אין אותו ואני שמעתי עליך לאמר תשמע חלום לפתור אותו". כתגובה לכך, השיב לו יוסף: "בִּלְעָדָי! אלוקים יענה את שלום פרעה". מפרש רש"י שם: "אין החכמה משלי, אלא 'אלוקים יענה', יתן ענייה בפי לשלום פרעה".
תשובתו של יוסף לבדה – אף ללא הפתרון הנפלא והמדויק שפתר לו לאחר מכן – כבר הספיקה כדי לזעזע את פרעה מכף רגל ועד ראש.
כל מהותו של פרעה הייתה גאווה וגסות הרוח. פרעה היה משוכנע, ואף הצליח לשכנע את האחרים, שהוא אלוה, כל יכול, כמו שנאמר עליו: "אשר אמר לי יאורי ואני עשיתני". על כל פיסת חכמה או עושר שהיו לפרעה, מיד היה מתרברב על כל העולם. ופתאום ניצב לפניו אדם מסוג אחר לגמרי, שונה ממנו מן הקצה אל הקצה, טהור שבטהור, המלא וגדוש בחוכמת אלוקים שאין בנמצא כמותה, ובכל זאת, כאשר באים לשבח אותו על חוכמתו – הוא מבטל את עצמו כליל ואומר: "בִּלְעָדָי"! כלומר, "אין החוכמה משלי", אלא הכול שייך לה' יתברך אשר ברצונו השפיע לי חכמה וברצונו גם יכול לקחתה ממני ברגע אחד.
תשובת יוסף עוררה את פרעה באופן פתאומי לחוש את גודל אפסיותו של הנברא אל מול בוראו. באותו רגע הרגיש פרעה בעוצמה אדירה עד כמה הוא אין ואפס ולא שווה מאומה. רק לנוכח האור האלוקי הבהיר שהקיף את יוסף בזכות מידת הביטול שלו לה', הבין פרעה יותר מתמיד באיזה חושך נורא הוא נמצא. ליבו של פרעה נמס בקרבו והיה למים, ולא נותר לו כי אם לכרוע ברך לפני יוסף ולמסור לידיו את כל השלטון.
זוהי אפוא הנקודה העיקרית שעלינו לקחת מפרשת השבוע – "בִּלְעָדָי". כלומר: על כל אחד ואחת מאיתנו לזכור תמיד שכל מעלה או יתרון שיש לנו – כגון חכמה, גבורה, עושר וכל כיוצא בזה – לאמיתו של דבר אינם שייכים לנו כלל, כיוון שלא מכוחנו זכינו בהם, אלא הקב"ה הוא זה שנתן לנו אותם, ואם ירצה חלילה, בין רגע יוכל לקחתם בחזרה. אם כן, במה נתהלל ונשתבח – במה שאינו שלנו?! על כך אמר הנביא: "כה אמר ה' אל יתהלל חכם בחוכמתו, ואל יתהלל הגיבור בגבורתו, אל יתהלל עשיר בעושרו".
וכך כתב רבנו הרמב"ן זלה"ה באגרתו המפורסמת לבנו היקר:
"ועתה בני, דע וראה, כי המתגאה בליבו על הבריות מורד הוא במלכות שמים, כי מתפאר הוא בלבוש מלכות שמים, שנאמר: 'ה' מלך גאות לבש וגו". ובמה יתגאה לב האדם?
אם בעושר – 'ה' מוריש ומעשיר'.
ואם בכבוד – הלא לאלוקים הוא, שנאמר: 'והעושר והכבוד מלפניך', ואיך מתפאר בכבוד קונו?!
ואם מתפאר בחכמה – "מסיר שפה לנאמנים וטעם זקנים יקח".
נמצא, הכל שווה לפני המקום ברוך הוא, כי באפו משפיל גאים, וברצונו מגביה שפלים. לכן השפל עצמך וינשאך המקום."
אחת המחלות הקשות בדורנו היא מחלת הדמיון. נדמה לאדם שהוא תלמיד חכם גדול, נדמה לו שהוא עשיר ובעל יכולות, נדמה לו שהוא אדם מכובד ובעל מעמד וכו' וכו'. הדמיון של האנשים כל כך "מנפח" את ה"אני" וה"אגו" שלהם עד שכמעט ולא ניתן לדבר איתם מרוב שהם "גבוהים".
כיצד אברך מעז לעמוד ולהכריז: 'סיימתי את הש"ס'. האם באמת סיימת? אם כן, עמוד נא על רגלך ואמור לנו בעל פה מה מדובר במסכת פלונית בדף כך וכך, ובמסכת פלונית בדף כך וכך, וברש"י פלוני, ובתוספות פלוני. פתאום מתברר שהוא לא זוכר מאומה. אם כן, כיצד מעז אתה לומר 'סיימתי', הלא אינך יודע כלום?! מוטב היה שתאמר 'עדיין לא התחלתי'. לפעמים ה"נדמה לי" של האנשים הופך אותם לגאונים, אך האמת היא שאין להם כלום.
וזהו שנאמר: "יש מתעשר ואין כל, מתרושש והון רב". כלומר, ישנו אדם שנדמה לו שהוא עשיר גדול בחכמה, אך האמת הכואבת היא שאין לו כלום. מאידך, ישנו אדם שתמיד מרגיש עני ורש וחסר דעת, ודווקא משום כך הקב"ה מסייע בידו שיהיה לו הון רב של חכמה ותבונה.
לדוגמא: כשביקש משה רבנו מהקב"ה להעמיד מנהיג לעם ישראל, שימלא את מקומו לאחר פטירתו. באותו זמן היו בעם ישראל אלפי זקנים, תלמידי חכמים מופלגים משכמם ומעלה, שיכלו לכאורה להתאים מאוד לתפקיד הזה. אולם, להפתעת כולם, הקב"ה בחר דווקא ביהושע בן נון למלא את מקומו של משה.
יהושע בן נון לא היה חכם גדול בתורה, כפי שדרשו חז"ל על הפסוק: "אוצר נחמד ושמן בנווה חכם, וכסיל אדם יבלענו": "'אוצר נחמד ושמן בנווה חכם' – זה משה, 'וכסיל אדם יבלענו' – זה יהושע, שלא היה בן תורה, והיו ישראל קורין אותו כסיל". ובכל זאת, בחר בו הקב"ה יותר מכל שאר החכמים למלא את מקומו של משה, משום שהיה "אלוף העולם" בביטול, בענווה ובהכנעה.
אלא מה – חסר ליהושע חכמה! מה בכך? הלא כשהקב"ה חפץ להשפיע חכמה לאדם, ביכולתו לעשות זאת ברגע אחד. ואכן בנוגע ליהושע, הקב"ה ציווה את משה רבנו לסמוך את ידו האחת על יהושע, ובכך להשפיע מהודו וחכמתו עליו. משה נהג בו בעין טובה וסמך את שתי ידיו עליו, כמו שנאמר: "ויסמֹך את ידיו עליו". במעשה קטן זה העביר הקב"ה ברגע אחד את כל חוכמתו של משה רבנו ליהושע בן נון, עד שנאמר עליו: "ויהושע בן נון מלא רוח חכמה כי סמך משה את ידיו עליו".
זוהי בעצם עבודתנו העיקרית – לחדול מההרגשה הנוראה של הגאווה וגסות הרוח, להפסיק לדמיין שאנחנו שווים משהו ושיש לנו משהו, ותמיד לזכור שה' יתברך הוא הכול ושלו הכול, כמו שנאמר: "וזכרת את ה' אלוקיך כי הוא הנותן לך כוח לעשות חיל".
