תפריט
ברוב השנים שבת פרשת "במדבר" היא השבת הסמוכה לחג שבועות, זמן מתן תורתנו הקדושה.
כבר בפתיחת פרשתנו, במאמר התורה: "וידבר ה' אל משה במדבר סיני…", נרמזת הכנה עיקרית לקבלת התורה, כי התיבות "במדבר סיני" עולות בגימטרייה "בשלום" – לרמוז שכדי לזכות לתורה הקדושה, אדם צריך לאחוז במידת השלום, ולנהוג עם כל אחד ואחד מישראל באהבה ואחווה ושלום ורעות.
והיינו משום שאחד משמותיו של הקב"ה הוא "שלום", ולכן מצינו בעניין האישה הסוטה שהתיר הקב"ה למחות את שמו שנכתב בקדושה במים כדי לעשות שלום בין איש לאשתו, כי כל מהותו של שמו של ה' היא – להרבות שלום.
והרי מבואר בזוהר הקדוש שהתורה כולה היא שמותיו של הקב"ה. ומכיוון ששמו של ה' הוא "שלום", ממילא מובן שכל מהותה של התורה הקדושה היא להביא שלום לעולם, וכן נאמר על דרכיה ונתיבותיה של התורה הקדושה: "דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום".
וממילא מובן, שכל מי שרוצה לזכות בכתרה של התורה הקדושה, מוכרח לאחוז במידתה של התורה – מידת השלום – וללכת בדרכה. אך מי שחלילה אינו הולך בדרך השלום אלא מחזיק במחלוקת, בשום אופן לא תחפוץ התורה הקדושה לדור בקרבו.
אומרים אנו בסיום תפילת שחרית, לפני "עלינו לשבח": "אמר רבי אלעזר אמר רבי חנינא, תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם שנאמר: 'וכל בניך למודי ה' ורב שלום בניך', אל תקרי 'בניך' אלא 'בוניך', יהי שלום בחילך, שלוה בארמנותיך, למען אחי ורעי אדברה נא שלום בך, למען בית ה' אלקינו אבקשה טוב לך, וראה בנים לבניך שלום על ישראל, שלום רב לאוהבי תורתך ואין למו מכשול, ה' עוז לעמו יתן ה' יברך את עמו בשלום".
היינו משום שכל הליכותיו בקודש של תלמיד חכם אמיתי הן בדרכיה של התורה הקדושה, ומכיוון שדרכה של התורה היא להרבות שלום בעולם, לכן תלמידי חכמים, ההולכים בדרכה, גם הם מרבים שלום בעולם.
וראה מה שכתב המאור הגדול ר' חיים פלאג'י:
"מה שאומרים אחר התפילה 'תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם' לפי שיש בה שמונה פעמים 'שלום' עם 'שלוה' כדי להכביד שמונה כנפיו של סמא"ל שלא יתעורר על התפלה… ומזה אל תהי קלה בעיניך לצאת מהרה מבית הכנסת ולסמוך על השליח צבור שאומר 'תנא דבי אליהו' אלא קרא אתה בפיך תיבה בתיבה, ולכוון במספרם כמו שאתה מונה סממני הקטרת, כדי שתקובל תפילתך ברצון".
היינו, כי בקטע זה של התפילה יש שמונה פעמים 'שלום' יחד עם תיבת 'שלוה' שגם עניינה שלום, וידוע מה שכותב המהר"ל מפראג בכמה מקומות בספריו הקדושים שכל מה ששייך לטבע של העולם הזה נכלל במספר שבע (שבעה ימים בשבוע, שבע שנים בכל שמיטה, שבע שמיטות בכל יובל), ומה שהוא מעל הטבע של העולם נכלל במספר שמונה. ואם כן, גם למידת השלום יש כוח לפעול עניינים שמעל הטבע, וכן לזכות את האדם לתורה הקדושה, שגם היא למעלה מן הטבע.
ויחד עם זאת שהתיבות "במדבר סיני" עולות בגימטרייה "בשלום" כנ"ל, תיבת "סיני" עצמה (עם הכולל) עולה בגימטרייה "ענוה" – כדי לרמוז לנו שרק מי שיש בו מידת ענוה יוכל לחיות בשלום עם כל אחד ואחד מישראל, אך לא מי שיש בו גאווה.
כי לפי דרכו של עולם ישנן לאדם אין סוף סיבות מדוע לריב עם אשתו או שכנו או כל אדם אחר בעולם מפני שלא נהגו בו כבוד כפי שראוי לו לפי דעתו, ואולי אפילו פגעו בו וזלזלו בכבודו, או שמא לא עשו בדיוק את מה שהוא רוצה, ועוד רבות כיו"ב שהן מעשים שבכל יום. ואם אדם ינהג במידת גאווה ולא יעביר על מידותיו ולא ימחל על כבודו – ממילא יחיה במריבה ומחלוקת עם כולם. אך אם אדם ינהג במידת ענווה, יעביר על מידותיו וימחל לכל מי שציער אותו ופגם בכבודו, ממילא יוכל להמשיך לאחוז במידת השלום עם כולם.
ובזה יובן גם מה שמסופר בגמרא על ארבעת התנאים הקדושים בן עזאי, בן זומא, אלישע בן אבויה ורבי עקיבא, שנכנסו בפרדס – כלומר, שעלו לרקיע ע"י שם קדוש כדי לראות דברים נסתרים. שלושת התנאים הראשונים ניזוקו מכך: בן עזאי הציץ ומת, בן זומא הציץ ונפגע ואלישע בן אבויה קיצץ בנטיעות. ורק רבי עקיבא "יצא בשלום". ובאמת בהמשך הגמרא מובא שגם את רבי עקיבא בקשו מלאכי השרת לדוחפו ולהזיק לו, אלא שהקב"ה מנע זאת מהם ואמר להם: "הניחו לזקן זה שראוי להשתמש בכבודי".
והעניין בזה הוא: כי כשעלו תנאים קדושים אלו לשמים הרגישו מלאכי השרת שהתנאים הללו עולים להשיג השגות שהן למעלה מהשגתם של המלאכים, ומדרגתם תהיה למעלה פי כמה וכמה ממדרגת המלאכים והם ימשלו בהם, ומרוב קנאתם הזיקו להם והפילו אותם.
אך לרבי עקיבא הם לא הצליחו להזיק, משום שמידת השלום שלו עם כל אחד ואחד מישראל הייתה חזקה מאוד, כפי שאמר בעצמו: "'ואהבת לרעך כמוך' – זה כלל גדול בתורה". וממילא הוא היה אחוז וקשור היטב בכיסא כבודו של ה', דהיינו בשורשי נשמות ישראל החצובות מתחת כיסא הכבוד, ודבר זה הציל אותו מקנאת המלאכים.
