תפריט
אבינו מורנו ורבנו הרב יורם מיכאל זיע"א היה ידוע ומפורסם באהבת ישראל שיקדה בליבו באש קודש, הוא האיר פנים לכל יהודי גם אם לעת עתה הוא רחוק משמירת תורה ומצוות.
אבל על דבר אחד הוא לא יכל לסלוח, ולא יכל לוותר, על ביזוי תלמידי חכמים וצדיקי אמת.
כמה וכמה פעמים הוא התבטא בפירוש: תפקידי בעולם הזה הוא להגן על כבוד החכמים והצדיקים, ובפרט על כבודו של נשיא הדור הרבי מליובאוויטש זיע"א, ועל כבודו של מופת הדור והדרו מרן הרב עובדיה יוסף זיע"א.
היה מקרה בנתיבות שאברך אחד בעל ידיעת התורה רחבה ועמוקה, היה מזלזל מאוד במרן הרב עובדיה ובמו"ר הרב יורם זיע"א. גאוותו הרקיעה שחקים והוא היה פוער פיו לבלי חוק ומלעיב במלאכי אלוקים ובוזה דבריהם, וגם כאשר חבריו הוכיחוהו הוא לא שינה את דרכיו הנלוזות.
הקדוש ברוך הוא אינו מוחל על כבוד הצדיקים, וצרות רבות וקשות החלו נוחתות על ראשו ועל משפחתו של אותו נבזה. אשתו אמרה לו: אני יודעת שכל הצרות הנוחתות עלינו הן בגלל שהינך מזלזל בצדיקים, חדל! גם עיוור היה רואה שה' כועס עלינו, תפסיק לזלזל בצדיקים, לך לרב יורם תבקש ממנו מחילה, ואולי תצמח לנו ישועה?
אך הוא סירב בתוקף, הוא העדיף להמשיך להתייסר ולא לחדול מהתנהגותו הנבזית. אשתו כתבה מכתב לרב יורם שבו היא מפרטת את כל מסכת תלאותיה, ואת כך שבעלה מקשה עורפו, והיא ביקשה אלף פעמים סליחה…
הרב כתב לה בתשובה: אני מוחל על כבודי בלב שלם, אך אין לי רשות למחול על כבודו של מרן הרב עובדיה, וגם לאחר המחילה על כבודי זה לא יעזור! כי אין דבר קשה יותר בעיני ה' מביזוי תלמידי חכמים. שהרי אמרו בגמרא הקדושה, שאיש אחד דיבר בגנותו של החכם לאחר פטירתו, ונפלה קורה מהגג והרגה אותו במקום, והקשו בגמרא – הרי המת אינו מרגיש במה שמדברים עליו? ותירצו – 'שאני צורבא מרבנן דקודשא בריך הוא תבע ביקריה'. הקדוש ברוך הוא תובע את כבודו של הצדיק, גם כאשר הצדיק אינו יודע שביזוהו וגם כאשר הצדיק יודע ומוחל.
רק לאחר שהצרות והאסונות התעצמו מיום ליום, נכנע ליבו הערל של אותו אדם, והוא חדל מדרכו הנלוזה, ואף התחרט עליה וביקש את מחילת הצדיקים, והתקיים בו הכתוב: "ושב ורפא לו", וחלה הקלה משמעותית בייסוריו ובצרותיו. אך לא עלינו אף אחד מבניו אינו תלמיד חכם ועובד ה', כי התנאי לבנים וחתנים צדיקים הוא לאהוב לייקר ולכבד את הצדיקים.
בהקשר זה נאיר נקודת אור מתוך הספר הקדוש אמרי נועם על פרשת פנחס:
בנוסף על ההבנה הפשוטה, שפינחס הרג את זמרי בן סלוא ואת המדיינית מתוך קנאת ה' צבאות – פינחס קינא גם לכבודו של משה רבנו.
כשראה פינחס כיצד זמרי בן סלוא מתחצף למשה רבנו, ומקנטרו ברבים בשאלות מביכות ומזלזלות: בן עמרם! זו אסורה או מותרת? ואם תאמר אסורה, בת יתרו מי התירה לך?! נחתכו מעיו של פינחס וגבר זעמו, עד כי לא יכל בשום אופן לכולאו, ומתוך כך קם בחמת זעם וקינא לכבודו של משה רבנו ודקר את זמרי למוות.
ובשכר זאת הבטיח הקב"ה לפינחס: "לכן אמור הנני נותן לו את בריתי שלום", וזאת כדי ללמדנו שכל מי שקנאי לכבודם של החכמים והצדיקים האמיתיים שבדורו, ואינו מעלים עיניו מביזיונם, אלא מוחה במבזיהם בכל תוקף, הקב"ה כורת עימו ברית שלום, ונעשה ידיד שלו, ואינו עוזבו לעולם.
על כן, צריך כל אדם להיזהר ביותר בכבודם של הצדיקים, וכן להחדיר זאת בלב אשתו וילדיו, לבל יעלו על דל שפתותיהם ח"ו דיבורים שעשויים להישמע כזלזול בכבודו של צדיק כלשהו, וכדומה.
ואם שומעים מישהו שמבזה צדיק, צריך למחות בו בכל התוקף, מבלי להתבייש מפניו כלל. וגם אם אדם זה הינו רב גדול ומפורסם, ובאמצע השיעור שהוא מוסר פתאום הוא מדבר בגנותו של צדיק אמיתי, צריך תיכף ומיד לקום ולצאת מהשיעור, וגם זאת למחאה ייחשב.
כי כבודו של הצדיק שקול ממש לכבודו של הקב"ה, ומוראו שקול למוראו של הקב"ה, כפי שדרש רבי עקיבא בגמרא הקדושה מדכתיב: "את ה' אלוהיך תירא" – לרבות תלמידי חכמים. דהיינו, שיהא מוראם ממש כמוראו של הקב"ה. וכן אמרו חז"ל: ומורא רבך כמורא שמים. וכן הזהירו חז"ל את התלמיד מלחלוק על רבו עד שאמרו: כל החולק על רבו כחולק על השכינה, וכל העושה מריבה עם רבו כעושה מריבה עם השכינה, וכל המתרעם על רבו כאילו מתרעם על השכינה, וכל המהרהר אחר רבו כאילו מהרהר אחר השכינה.
ולכן דרכי תמיד להיות קנאי לכבודם של הצדיקים, ומשום כך הקב"ה ברחמיו מסייע בעדי בכל מה שאני עושה.
כמה וכמה פעמים באו רבנים חשובים ומפורסמים, לבקש ממני שאקח על עצמי את עול החזקת האברכים שלומדים בכולל שברשותם, וסירבתי לעשות זאת אף על פי שהייתה לי אפשרות, רק מפני שידעתי שדרכם של חכמים אלו לזלזל ולבזות את הרבי מליובאוויטש זיע"א. ואף שהם טענו שאם לא אתמוך בהם הכולל ייסגר ויגרם ביטול תורה של הרבה אברכים, לא חשתי לכך כלל, כי אם הם מסוגלים לדבר דברי גנאי על מלאך ה' צבאות כמו הרבי מליובאוויטש, מי בכלל צריך כולל שכזה?! אדרבה! מוטב שייסגר. כי בודאי אין שום נחת לה' מהתורה שהם לומדים.
וכן בנוגע לכבודו של מרן פאר דורנו רבנו עובדיה יוסף זצוק"ל – בכל עת שנגעו בכבודו של מרן בכל מיני תקופות, תמיד הייתי בין הראשונים שהגנו על כבודו. כמה וכמה פעמים באו לפני מחברי ספרים שונים, כדי לבקש שאכתוב להם הסכמה על ספר שכתבו, והודעתי להם שיוכלו לקבל ממני הסכמה רק כאשר יראו לי שקיבלו הסכמה ממרן. ונהגתי כך, משום שידעתי שבתוך ליבם מסתתרת שנאה סמויה והתנגדות קשה למרן, על כן הכרחתי אותם להגיע אליו לבקש הסכמה, כדי לשבר התנגדות זו, ובכך בעצם הייתה עוד סוג של מחאה מצידי על הזלזול בכבודו של מרן.
ובאותה תקופה שכל הארץ רעשה סביב היתר מסוים של מרן בסוגיית הגיור, וכל מיני רבנים מפורסמים ביזו את שם קודשו בפרהסיא ממש, הפצתי בכל הארץ באלפי עותקים דיסק של שיעור שמסרתי במשך כשעתיים וחצי על הזהירות בכבודו של מרן זצוק"ל, וקבלתי תגובות מאברכים רבים בכל חלקי הארץ, שבזכות שיעור זה הם ניצלו שלא ליפול ברשתה של הסטרא אחרא ולא נכשלו בזלזול בגדול הדור.
