תפריט
מי כרבנו ראוי שנלמד ממנו מהי שמחה של מצווה. רבנו שבחיוכו הנודע שכמעט ולא מש מפניו, היה סמל ומופת לקיום כל מצווה מתוך שמחה וקורת רוח מרובה.
על עניין השמחה והחיות בקיום המצוות מלמדנו רבנו בספרו "אמרי נועם" על פרת אחרי מות:
בפרשתנו נאמר בנוגע לקיום מצוות התורה: "ושמרתם את חוקותי ואת משפטי אשר יעשה אותם האדם וחי בהם אני ה'". בפשטות, הביאור של פסוק זה "וחי בהם" הוא, שאדם מחויב בשמירת מצוות התורה רק בזמן שדבר זה אינו מסכן את חייו. אך אם נשקפת סכנה לחייו על ידי קיום מצוה כלשהי, פטור הוא מקיומה.
וכן מבואר בגמרא שהאמורא שמואל למד ממה שנאמר "וחי בהם" שפיקוח נפש דוחה שבת. זאת אומרת, שאם חייו של האדם נמצאים בסכנה, מותר ומצוה להזדרז ככל האפשר להציל את חייו, גם אם הדבר גובל בחילול שבת. כפי שנפסק בשולחן ערוך: "כל הזריז לחלל שבת בדבר שיש בו סכנה הרי זה משובח". וכמו כן הוא גם בנוגע לשאר מצוות התורה, שמותר לעבור עליהם לצורך הצלת חייו של יהודי.
אכן, בנוסף לביאור זה של מה שנאמר בנוגע למצוות "וחי בהם", ישנו ביאור נפלא לכך על דרך הפנימיות, על פי דברי רבנו האריז"ל, שכתב: "וכן המצווה יש לה גוף – דהיינו בחינת המעשה, ויש לה נשמה – דהיינו הכוונה שאדם מכוון בה לעשותה כתיקונה. ואם נעשה בלא כוונה הצריכה – תהיה כגוף בלא נשמה".
כלומר: כשם שלבני האדם ובעלי החיים יש גוף ונשמה, כך גם למצוות יש בחינת גוף ובחינת נשמה. מעשה המצווה בפועל, כגון הנחת תפילין, לבישת ציצית, אכילת מצה, ישיבה בסוכה וכל כיו"ב, הוא בחינת גוף המצווה. והכוונה שהאדם מכוון בשעת עשיית המצווה, לקיים את רצון הבורא שציווה לעשות מצווה זו ולגרום לו בכך נחת רוח, היא בחינת הנשמה של המצווה. וכשאדם עושה מצווה בצורה סתמית, ללא שום כוונה והתעוררות הלב לאהבה את ה' וליראה אותו, מצוה זו היא בבחינת גוף בלא נשמה.
וכמו שאצל בני אדם ובעלי חיים, גוף עם נשמה הוא חי וגוף ללא נשמה הוא מת, כך גם בנוגע למצוות – כשעושים מצווה מתוך כוונה שלימה ושמחת הלב, מצווה זו חיה, שהרי יש לה גם בחינת גוף וגם בחינת נשמה. אך כשעושים מצווה בצורה סתמית ללא שום כוונה, מצוה זו מתה, שהרי יש לה בחינת גוף ללא בחינת נשמה.
וכמו שמי שיש לו גוף ונשמה והוא חי, יש בכוחו לנוע ממקום למקום ולעשות פעולות שונות שיש בהן תועלת, ולעומתו – מי שיש לו גוף ללא נשמה והוא מת, הרי הוא מושלך כאבן שאין לה הופכים ואין בכוחו לעשות שום פעולה מועילה, כך גם בנוגע למצוות – כשעושים מצווה מתוך כוונה שלימה ושמחת הלב, והמצווה חיה – יש לה כוח לפרוח ולעלות עד כיסא כבודו של ה' יתברך, להשתטח לפניו, להמליץ טוב בעד אותו אדם שקיים אותה ולפעול בעבורו ישועות גדולות.
לעומת זאת, כשאדם עושה מצוה בקרירות ובכבדות, ללא שום כוונה והתעוררות הלב, והמצווה מתה – אין לה כוח לפרוח ולעלות לשמים ולהועיל לאדם תועלת כלשהי.
כעת יובן מה שנאמר בפרשתנו: "ושמרתם את חוקותי ואת משפטי אשר יעשה אותם האדם וחי בהם". והיינו שבשעה שאדם מקיים את מצוות התורה, עליו להכניס חיוּת בכל מצווה ומצווה ולהפוך אותה למצווה חיה שיש בכוחה לעלות לשמים ולפעול פעולות טובות בעבורו – וזאת על ידי שיעשה את המצווה מתוך כוונה שלימה, חיוּת ושמחה, והן ישמשו כנשמה לגוף המצווה, והמצווה שקיים תהיה מצוה חיה.
וכשאדם זוכה להפיח רוח חיים במצוות שהוא מקיים ומציל אותן מהמצב הקשה והנורא של "גוף בלא נשמה", גם הן מחזירות לו טובה על כך, מידה כנגד מידה, ומשפיעות לו ולבני ביתו חיים טובים וארוכים בעולם הזה – שהוא עולם הגופים – בזכות גוף המצווה, ועוד יותר מכך, חיים נצחיים בעולם הבא – שהוא עולם הנשמות – בזכות נשמת המצווה. כפי שכותב רבנו האריז"ל בהמשך דבריו על מה שנאמר: "כל המצווה אשר אנכי מצווך היום תשמרון לעשות למען תחיון", וזו לשון קודשו:
"ולזה אמר: 'כל המצוווה אשר אנכי מצוך היום תשמרון', דהיינו 'כל המצווה' בשלמותה עם הכוונה והחיות שלה, 'למען תחיון' – שתהיה מידה כנגד מידה, כמו שעשית מצוה עם חיותה, כן יש בה לאכול בעולם הזה מן הגוף, ומן החיות בעולם הבא, ויהיה להם חיות בשכרה בעולם הזה ובעולם הבא".
וכפי שהתבאר עד כה ביחס למצוות המעשיות – שמעשה המצווה הוא בחינת גוף המצווה, וכוונת המצווה היא בחינת נשמת המצווה, ומצווה ללא כוונה היא כגוף ללא נשמה – כך הדבר ממש גם ביחס למצוות שבדיבור, כגון לימוד תורה, קריאת שמע, תפילה, ברכת המזון שחיובה מן התורה ושאר ברכות הנהנין שחיובן מדרבנן, שאמירת המילים בפה היא בחינת גוף המצווה, וכוונת האדם בשעה שהוא מוציא את המילים מפיו היא בחינת נשמת המצווה, ותפילה או ברכה הנאמרות ללא כוונה הרי הן כגוף בלא נשמה.
נמצא לפי כל האמור, שיתכן שאדם למד תורה, התפלל וקיים מצוות במשך שנים רבות, ובכל זאת תורתו ותפילותיו ומצוותיו הן בבחינת מתות, כיון שהכל היה חסר כוונה – כגוף בלא נשמה. לכן תמיד כשאדם בא לברך ברכה כלשהי או לקיים מצווה, יעצור לרגע קל ויתרכז, ויחשוב בליבו לפני מי הוא עומד להתפלל, את מי הוא בא לברך, את מצוותו של מי הוא בא לקיים וכו', ולא יעשה את הדברים כלאחר יד ללא שום מחשבה וכוונה.
וגם מי שקשה לו לכוון בכל התפילה, ירגיל את עצמו בכל יום לכוון קצת יותר. בהתחלה ירגיל את עצמו לכוון בברכת אבות שבתפילת העמידה. בהמשך לכך ירגיל את עצמו לכוון בברכת מחיה המתים, וכך בכל תקופה ותקופה יוסיף להרגיל את עצמו לכוון בעוד ברכה ועוד ברכה, עד שלבסוף יצליח לכוון בכל תפילת העמידה.
ובזכות שאדם שמתפלל בכוונת הלב תפילתו נשמעת בשמים, כמו שנאמר: "תכין ליבם תקשיב אוזניך". כלומר, בזמן שעם ישראל מכינים ומכוונים את ליבם בשעת תפילתם, רק אז הקב"ה מאזין לתפילתם.
ובמיוחד יש להתרכז ולכוון בעת אמירת שם ה', שהרי מבואר במדרש שתפילתו של אדם אינה נשמעת מפני שאינו מכוון כראוי בשם ה', כמו שנאמר: "אשגבהו כי ידע שמי יקראני ואענהו" – משמע שהקב"ה עונה לתפילתו של האדם רק כאשר האדם יודע לומר את שמו של הקב"ה בכוונה הראויה.
