תפריט
זריזות במצוות
סיפר מו"ר עט"ר רבי ישראל אברג'ל שליט"א: "פעם אחת פנה אליי אבי מורי וביקש שאברר לו אודות משפחה מסוימת, שידוע לו כי היא זקוקה לעזרה כספית. אבא אמר שהוא מעוניין לדעת את הכתובת המדויקת שלהם.
אחרי יומיים הרמתי טלפון למשפחה המדוברת, וביקשתי לדעת את הכתובת שלהם. סיפרתי להם שמחר אהיה אצל הרב, והוא יביא לי מעטפה עם סכום הגון ומכובד בעבורם.
'מחילה, כבוד הרב', השיבו לי מעבר לקו, 'אבל כבר אתמול הגיעה אלינו מעטפה מהרב יורם, עם סכום כסף נכבד לכבוד החג'.
לא הבנתי מה קורה פה, ניגשתי לאבא. הוא אמר לי: 'כשאמרתי לך שתברר לי, התכוונתי שתברר לי מיד, מבלי להתמהמה אפילו רגע אחד, וודאי לא יומיים. איך אפשר להשאיר משפחה במשך יומיים בכזה מצב קשה?'"
בהקשר לעדות נפלאה זו, נביא את מאמרו של רבנו ב"אמרי נועם" על פרשת ויקהל:
בפרשת "ויקהל" התורה מספרת כיצד כל עם ישראל, אנשים ונשים, נרתמו בלב שלם ובשמחה גדולה להביא את נדבותיהם לשם בניית המשכן. לאחר מכן מוסיפה התורה ואומרת: "והנשיאים הביאו את אבני השוהם ואת אבני המילואים לאפוד ולחושן".
מי שיראה פסוק זה בספר תורה, או אפילו בחומש, יבחין שתיבת "נשיאים" שבפסוק כתובה באופן חסר ללא אותיות י' – "והנשִאִם". ומפרש רש"י:
"אמר ר' נתן: מה ראו נשיאים להתנדב בחנוכת המזבח בתחילה, ובמלאכת המשכן לא התנדבו בתחילה? אלא כך אמרו נשיאים: 'יתנדבו צבור מה שמתנדבין, ומה שמחסירים אנו משלימין אותו'. כיון שהשלימו צבור את הכל, שנאמר: 'והמלאכה היתה דיים', אמרו נשיאים: 'מה עלינו לעשות?', הביאו את אבני השוהם וגו'. לכך התנדבו בחנוכת המזבח תחלה. ולפי שנתעצלו מתחילה נחסרה אות משמם – 'והנשאם' כתיב".
כלומר: כשעם ישראל התבקשו על ידי משה רבנו להביא תרומות לבניית המשכן, הנשיאים היו בטוחים שגם לאחר שעם ישראל יתנו את כל תרומותיהם עדיין יישאר עוד הרבה מה לתרום, לכן לא הזדרזו להביא את תרומתם. אולם, להפתעתם הרבה, עם ישראל כל כך השתדלו והזדרזו להביא תרומות עד שכבר לא נותר מה להביא, ובלית ברירה, משלא מצאו הנשיאים מה עוד להביא, והיה להם צער גדול על כך שלא תהיה להם הזכות הנפלאה שיהיה להם חלק במשכן ה' – הביאו את אבני השוהם ואבני המילואים לאפוד ולחושן.
ומכיוון שהנשיאים לא הזדרזו מתחילה להשתתף במצווה הנפלאה של הבאת תרומות לעשיית המשכן, העניש אותם הקב"ה בעונש חמור מאוד, שנגרעה האות י' משמם, ונכתב בתורה לדורי דורות ולנצח נצחים: "והנשאם". וגרעון זה אינו גרעון של אות בלבד, אלא גרעון מהותי בשלמות נפשם, ובשפע האלוקי שמושפע להם מאת ה', וכן בשכר שיקבלו בשמים.
מעונש זה שקיבלו הנשיאים, למדו חכמי הקבלה שכאשר אדם לא מזדרז לדבר מצווה – גורעים לו בשמים מאותיות שמו, וממילא משלמות נפשו, מהשפע האלוקי הראוי להינתן לו, וכן מהשכר שלו בשמים.
ונרמז הדבר גם בדברי חז"ל שפירשו שמה שנאמר: "וחסרון לא יוכל להמנות" – מדבר על אדם "שנמנו חבריו לדבר מצווה ולא נמנה עמהם" – להורות שמי שאינו מזדרז לדבר מצווה נשמתו לוקה בחסרון גדול מאוד שיהיה מאוד קשה להשלים אותו אחר כך, בבחינת: "וחסרון לא יוכל להמנות".
לכן אם נודע לאדם שחבריו נמנים לדבר מצווה, כגון שהחליטו לבנות בית כנסת, וביקשו שכל אחד יתרום בעין יפה לשם בניית בית הכנסת, ואכן, כל אחד ואחד משתדל לתרום למטרה קדושה זו כפי יכולתו – יזדרז גם הוא להימנות עמהם ולא יאבד זכות יקרה זו, כדי שנשמתו לא תלקה בחסר חלילה.
לאחר מאה ועשרים שנה, כל אלה שנתנו מכספם לבניית בית הכנסת, הקב"ה יקרא להם בשמותיהם ויושיב אותם סמוך אליו, ואילו כל אלו שלא נמנו עם חבריהם לאותה מצווה יקרה, הקב"ה לא יקרא בשמם. וכאשר הם ישאלו: 'מדוע יגרע חלקנו?', ישיבו להם: 'כאשר חבריכם נמנו לדבר מצות בניית בית הכנסת לא הצטרפתם אליהם, לכן גם עכשיו לא תוכלו להצטרף אליהם' – אוי לאותה בושה, אוי לאותה כלימה.
וכן דרשו חז"ל במכילתא, על מה שנאמר: "ושמרתם את המַצּוֹת": "אל תקרי "מַצּוֹת" אלא "מִצְוֹת" – אם תבוא מצווה לידך אל תחמיצנה, אלא עשה אותה מיד". כלומר, כשם שאם לא תזדרז לאפות את העיסה של המצה עד שהיא תחמיץ, העיסה הזאת תלך לאיבוד כיון שהיא חמץ, כך גם בנוגע למצוות – אם לא תזדרז לקיים את המצווה שבאה לידך לבסוף היא תחמיץ ותלך לאיבוד, ולא תוכל להשלים חסרון זה לעולם. על כן אל תאבד זמן אלא "עשה אותה מיד".
תמיד כשמזדמן לפניך דבר מצוה – קפוץ ראשון על המציאה, ותהיה בבחינת "כל הקודם זוכה". אם עלה בליבך לתת צדקה למשפחה נזקקת או לישיבה קדושה וכדומה – תן מיד ואל תדחה זאת כלל, כיוון שבכל רגע שעובר היצר הרע רק יגביר עליך את מסע השכנועים שלו כדי לגרום לך להפסיד את זכות המצווה.
וכן אם שמעת על יהודי שזקוק לעזרה כלשהי – אל תתמהמה, אלא תיכף ומיד תשתדל בכל כוחך לראות מה אפשר לעשות כדי לעזור לו, ואל תחפש את מי "לזכות במצווה" אלא עשה זאת בעצמך, וזכור את דברי מורנו הבעל שם טוב הקדוש: "נשמה יורדת לעולם הזה וחיה שבעים-שמונים שנה, כדי לעשות ליהודי טובה בגשמיות, ובפרט ברוחניות".
