תפריט
העיד מו"ר הרב ישראל אברג'ל שליט"א: "התמונה החקוקה בזיכרוני מספרת את כל סיפור שקידתו של אבא. אני זוכר את אבא עייף מאוד, אבל הוא לא ירפה ולא יוותר על סדר לימודו. לכן, בשביל לא להירדם, הוא היה מניח כיסא על השולחן, ואת הגמרא משעין על משענת הכיסא. כך הוא המשיך ללמוד בעמידה שעות נוספות."
עוד במעלת עמל התורה, מביא רבנו בספרו "אמרי נועם" לפרשת בחוקותיי:
פרשתנו פותחת באומרה: "אם בחוקותי תלכו ואת מצוותי תשמרו ועשיתם אותם…", ובהמשך לכך התורה מפרטת את השכר הגדול שהקב"ה מבטיח לתת לעם ישראל אם יקיימו זאת.
רש"י בפירושו לפסוק זה מלמדנו שמה שנאמר כאן: "אם בחוקותי תלכו", אין הכוונה להליכה בדרך מצוות התורה, שהרי על כך כבר אומרת התורה בפירוש "ואת מצוותי תשמרו", אלא כוונת הפסוק היא: "שתהיו עמלים בתורה".
מבאר הרבי מליובאוויטש זיע"א, כי בנוסף לכך שתיבת "בחוקותי" היא מלשון חוּקה, היא גם מלשון חקיקה. וההבדל בין כתיבה לבין חקיקה הוא, שכשכותבים אותיות בדיו על קלף, הדיו והקלף לא הופכים למציאות אחת, אלא נותרים שני דברים שונים, רק שהם דבוקים זה לזה, ולכן גם ניתן להפריד אותם זה מזה. לעומת זאת, כשחוקקים אותיות על גבי סלע, האותיות הופכות להיות מציאות אחת עם הסלע, ולכן גם לא ניתן להפרידן ממנו בשום אופן.
וזהו שאומרת התורה: "אם בחוקותי תלכו", כלומר: צריך שדברי התורה שאנו לומדים יחקקו בליבנו, ויהפכו להיות חלק בלתי נפרד מעצם מציאותנו – כדוגמת האותיות הנחקקות על הסלע, ולא שישארו נפרדים מאיתנו – כדוגמת הדיו שעל גבי הקלף.
אך כיצד זוכים לדרגה זו שדברי התורה יחקקו על הלב, ויהפכו למציאות אחת עם הלומד? כדי לענות על שאלה זו מפרש רש"י שמה שנאמר כאן: "אם בחוקותי תלכו" פירושו: "שתהיו עמלים בתורה".
הכוונה בזה היא, שרש"י דקדק בלשונו וכתב: "שתהיו עמלים בתורה" ולא כתב: "שתהיו לומדים תורה" וכיו"ב, כדי ללמדנו שרק כאשר האדם יעמול ויתייגע בלימוד התורה בכל כוחו – רק אז יזכה שדברי התורה יחקקו על ליבו ויהפכו להיות חלק בלתי נפרד ממציאותו, מה שאין כן אם ילמד את התורה ללא מאמץ ויגיעה מיוחדים.
לפי זה יבואר גם מה שאומרת התורה בהמשך פרשתנו שבשכר ההליכה בחוקות ה' – "וישן מפני חדש תוציאו". על פי המבואר בדברי חז"ל, האור הראשון שברא הקב"ה בעולם – היה האדם צופה ומביט בו מסוף העולם ועד סופו, ומפני הרשעים שהיו עתידים להיות בעולם עמד הקב"ה וגנזו לצדיקים לעתיד לבוא (ועל שם כך הוא נקרא "האור הגנוז"), ובמקום האור הראשון ברא את האור המצוי לפנינו.
מבאר הבעל שם טוב הקדוש, שאין כוונת חז"ל שבגלל הרשעים הפסידו גם הצדיקים את האור הגנוז, אלא האור הראשון נגנז בתוך התורה הקדושה, וכל צדיק שעמל וייגע בתורה ולומד אותה בקדושה וטהרה, הקב"ה מאיר לו מתוך התורה שהוא לומד את האור הגנוז, ועל ידו הצדיק יכול לצפות ממש מסוף העולם ועד סופו. וכן מצינו שכשהיה הבעל שם טוב הקדוש רוצה לראות או לדעת דבר מה, היה פותח את ספר הזוהר במקום כלשהו ולומד בו בקדושה עצומה, והיה מתגלה לו האור הגנוז שבתורה, ועל ידו יכול לראות ממש מסוף העולם ועד סופו.
אותו אור ראשון שנברא בעולם ונגנז נקרא "ישן", כיון שהוא ישן וקדום. ואילו האור המצוי בעולם נקרא "חדש", כיון שבריאתו היא חדשה ביחס לבריאת האור הקדום.
וזהו שאומרת התורה: "אם בחוקותי תלכו" – יתקיים בכם: "וישן מפני חדש תוציאו". כלומר: אם תהיו עמלים ויגעים בלימוד התורה הקדושה עד שדברי התורה יחקקו בליבכם ויהפכו להיות חלק בלתי נפרד ממציאותכם כנ"ל, על ידי זה תזכו שהקב"ה יוציא מתוך התורה את האור הישן – האור הגנוז – במקום האור החדש והמצוי, ויגלה לכם אותו.
למעשה, עלינו ללמוד מן האמור, עד כמה ראוי לכל אדם להשתדל ביותר להקדיש בכל יום זמן ניכר ללימוד התורה, כיון שאין לנו דבר בעולם שיש בכוחו לקשור ולחבר בינינו לבין הקב"ה כלימוד התורה.
וישאל השואל: בחורי ישיבה ואברכים שזוכים ללמוד תורה כל היום, הם יכולים להיות מחוברים לתורה תמיד ללא הפסקה, ותורתם תהא להם למגן וצינה. אך מה יעשה אדם שנגזר עליו לקיים בפועל את הקללה שנתקלל בה אדם הראשון: "בזעת אפיך תאכל לחם", והוא טרוד רוב היום ברדיפה אחר פרנסתו?
אכן, תשובה לשאלה זו נמצאת בשולחן ערוך שכתב:
"ומי שאי אפשר לו ללמוד מפני שאינו יודע כלל ללמוד או מפני הטרדות שיש לו, יספיק לאחרים הלומדים, ותחשב לו כאילו לומד בעצמו. ויכול אדם להתנות עם חברו שהוא יעסוק בתורה והוא ימציא לו פרנסה ויחלוק עימו בשכר".
כלומר: מי שאינו יכול לעסוק תמיד בתורה, ורוצה בכל זאת לזכות שלא להתנתק מהתורה, עצתו היא, שיחזיק בממונו בני תורה אמיתיים שעוסקים בתורה ביום ובלילה, ובכך יחשב לו כאילו הוא בעצמו עוסק בתורה במשך כל אותו הזמן שבן התורה שהוא מחזיק בכספו עוסק בה, ואותו לימוד של בן התורה שהוא מחזיק יגן עליו ועל בני ביתו הגנה נפלאה מפני כל פגע, בבחינת: "עץ חיים היא למחזיקים בה ותומכיה מאושר", "למחזיקים בה" "ותומכיה" דייקא.
