תפריט
ימי חודש הרחמים והסליחות הם ימים נשגבים וקדושים, אשר בהם 'המלך בשדות', וכל אדם מישראל החפץ בקרבתו, יכול לחזור בתשובה שלימה ולהידבק בו יתברך בלב שלם ובנפש חפצה. זכורני ימים מקדם עת אבינו מורנו ורבנו עטרת ראשנו הרב יורם מיכאל אברג'ל זיע"א היה אפוף בימים קדושים ונעלים אלו בחרדת קודש מהולה בשמחה, בבחינת "וגילו ברעדה". שפע גדול עצום ורב היה מושפע דרכו לכל כלל ישראל ובפרט לצאן מרעיתו, בכל חודש הרחמים והסליחות, שפע גשמי ורוחני ללא גבול ומדה.
כדי לקבל את השפע מהצדיק לקראת השנה הבאה עלינו לטובה, עלינו להכין כלי קיבול ראויים, שיהיה לשפע היכן להיכנס, והיכן להישמר. ומה הם הכלי קיבול המומלצים ביותר?
פרשת "כי תצא" היא הפרשה שנכתבו בה הכי הרבה מצוות – שבעים וארבע, כמניין 'אל גדול'. ועניין זה מלמד על מעלתה הנשגבה, שהרי ככל שעם ישראל מרבים בשמירת וקיום המצוות כך מתרומם מזלם ומאיר יותר ויותר.
מעלה נוספת לפרשת "כי תצא", בכך שהיא חלה בעצומם של ימי התשובה הקדושים – ימי חודש אלול – ועל כן יש ללמוד ממנה רמזים רבים המלמדים על העבודה הרוחנית הנדרשת מכל אחד בימים קדושים אלה, וכדברי המגיד הקדוש ר' ישראל מקוז'ניץ בספרו "עבודת ישראל", שיש לדרוש את כל העניינים הנזכרים בפרשתנו על עבודתה הרוחנית של הנשמה.
פרשתנו פותחת בכתוב: "כי תצא למלחמה על אויביך ונתנו ה' אלקיך בידך", אשר מלבד פשוטו של מקרא, לפיו מדברת התורה במלחמה גשמית כנגד אויב גשמי, התורה גם רומזת בזה על מלחמתו הגדולה של האדם כנגד יצרו הרע.
וכדי לנצח במלחמה זו נדרשת מן האדם גבורה גדולה ועצומה, כמאמר חז"ל: "איזהו גיבור? הכובש את יצרו". ולכן מבשרת התורה לאדם שכאשר הוא מצידו יתאמץ בכל כוחו להתגבר על יצרו הרע ולכובשו תחת ידו, הקב"ה יסייע לו להצליח בכך – "ונתנו ה' אלקיך בידך".
וממשיכה התורה ואומרת: "וראית בשִביה אשת יפת תואר וחשקת בה", והיינו כי נשמתו האלוקית של האדם נקראת "אשת יפת תואר" על שם יופייה האלוקי וגודל אורה וקדושתה, שהרי הינה "חלק אלוה ממעל". ובראות האדם כיצד בגלל מעשיו הרעים איבדה נשמתו הקדושה את רום מעלתה ויופי קדושתה, ונפלה בשבי בידי הקליפה והסטרא אחרא, מתעורר ליבו ברצון גדול וחשק נפלא לפדותה מהשבי ולהשיב אותה לכבודה הראשון.
וכדי להצליח בזה מייעצת התורה לאדם: "והבאתה אל תוך ביתך", והיינו שישתדל האדם בימי אלול הקדושים לבוא לבתי כנסיות ולבתי מדרשות – הנקראים "ביתך" משום שהם ביתו האמיתי של כל יהודי – ולהרבות בהם בלימוד התורה ועבודת התפילה, יותר מכפי הרגלו בשאר הימים, וסגולת התורה הקדושה להתיש את כוח היצר הרע, כמאמר חז"ל: שהתורה נקראת תושיה מפני שהיא מתישה כוחו של אדם, והיינו את כוח יצרו הרע.
ויתירה מזאת, יש בכוח התורה הקדושה גם לאבד את היצר הרע לגמרי, כמו שאמר רבי ישמעאל: "בני! אם פגע בך מנוול זה, משכהו לבית המדרש, אם אבן הוא – נימוח, ואם ברזל הוא – מתפוצץ".
עצה זו היא למעלה מכל עצה אחרת, שהרי הקב"ה שבראו ליצר הרע קבע ואמר: בראתי יצר הרע ובראתי לו תורה תבלין, ואם אתם עוסקים בתורה אין אתם נמסרים בידו.
אולם זאת בתנאי ש"וגילחה את ראשה ועשתה את ציפורניה", והיינו שהעוסק בתורה ילמדנה מתוך ענוה ושפלות, ודווקא אז יצליח להפיק מהתורה הקדושה את מירב תועלותיה וסגולותיה.
וממשיכה התורה להדריך את האדם בדרכי התשובה ואומרת: "והסירה את שמלת שביה מעליה". והיינו כי "שמלת שביה" רומזת על הגוף העכור המשוקע בתאוות החומריות כתאוות האכילה, הממון, המשגל וכו', והוא הגורם לכלוא את הנשמה האלוקית בשבי הקליפה, ולהחשיך את אורה ותפארתה.
ומלמדת התורה הקדושה, שכדי שיזכה האדם לשוב בתשובה שלימה ולהתקרב לבוראו, עליו להסיר מעל נשמתו הקדושה את שמלת שביה. כלומר, להרחיק מעליו את תאוות החומר ולפרוש מכל פגם, ולקדש היטב את כל איברי גופו, ואז יפציע ויזרח אורה של נשמתו הקדושה.
וכל זמן שאיברי גופו של האדם אינם טהורים כראוי, ממילא גם המצוות שהוא מקיים על ידיהם נפסלות ואינן עולות לרצון לפני ה', וכפי שמדמה זאת הרב הקדוש ר' אברהם מסוכוטשוב זיע"א בעל ה"אבני נזר" – לכהן שעבד את עבודתו במקדש בכלי שרת טמאים – שעבודתו פסולה, וכדי שעבודתו של הכהן תקובל ברצון לפני ה' ההכרח הוא שהיא תֵעשה בכלי שרת טהורים. וכמו כן ממש הוא בעבודת ה' של כל יהודי, שרק כאשר עבודתו הרוחנית נעשית באיברים קדושים וטהורים, היא מתקבלת ברצון לפני ה'.
ולכן תיקן מרן אור שבעת הימים הבעל שם טוב הקדוש לכל ההולכים בדרכו, לטבול את גופם במקווה טהרה בכל יום ויום עוד קודם שיתפללו ויעסקו בתורה, כדי שעל ידי טבילה זו יטהרו את איברי גופם מכל רבב של פגם, ויֵעשו כלי שרת קדושים וטהורים, וממילא כל העבודה הרוחנית שיעשו בהם בהמשך היום, תתקבל ברצון לפני ה'.
וכן מצינו להרמח"ל ע"ה באגרותיו הקדושות שהעיד על עצמו ואמר, שזכה לכל השגותיו הנפלאות והגילויים הנוראים משום שהיה זהיר ביותר לעמוד תמיד בטהרה על ידי טבילת מקווה.
ולעומת זאת, כשאדם לומד תורה ומתפלל ללא טהרה וטבילת מקווה, שולטת הטומאה והסטרא אחרא בכל מעשיו, ועשויה לגרום לו לבוא לידי הרהורים רעים ותאוות זרות ואפילו לידי אפיקורסות רח"ל, כמו שכתב בספר הקדוש "מאור ושמש" – שמה שגרם לשבתאי צבי ואנשיו ימ"ש ליפול לידי אפיקורסות ולכפור בה' ובתורתו, אף על פי שהיו תלמידי חכמים מופלגים ומקובלים גדולים, זהו משום שלא היו זהירים לטהר את עצמם בטבילת מקווה, ועסקו בתורה שלא בטהרה.
ומסיימת התורה: "ובכתה את אביה ואת אימה ירח ימים". "ירח ימים" – אלו הם ימי אלול הקדושים אשר בהם צריך האדם להרבות בתפילות ותחינות ובכיות לה' שימחל לו על כל אשר חטא לפניו, ויזכהו לשוב בתשובה אמיתית ושלימה. וגדול כוח התפילה בפרט בימים קדושים אלו להמתיק מעל האדם את כל הדינים, ולעורר עליו רחמים עליונים ממקור הרחמים.
וכן נרמז הדבר במה שנאמר כאן "אשת יפת תואר", שהרי "אשת יפת" הוא ראשי תיבות של הפסוק שתיקנו חכמים לפתוח בו את תפילת העמידה – "אדנ'י שפתי תפתח ופי יגיד תהלתך". והיינו שעל ידי שאדם ירבה בימים קדושים אלו בתפילות ותחינות להקב"ה שיזכהו לשוב בתשובה שלימה ויקרבהו לעבודתו, בזה יזכה לפדות את נשמתו הקדושה, הנקראת "אשת יפת תואר" כנ"ל, משבי היצר הרע, ולהשיבה אל בית אביה, הקב"ה, כימי קדם. על כן מנהג בני ספרד ועדות המזרח לקום באשמורת הבוקר לומר סליחות ותחנונים מראש חודש אלול ועד יום הכפורים כדברי מרן השולחן ערוך (סי' תקפא, א). וגם תלמידי חכמים ובני תורה חייבים בדבר, ואין להם להשתמט מכך גם אם עשוי הדבר לגרום להם למעט במקצת בסדרי הלימוד הקבועים. וכן כתב מרן החיד"א בשם הרב טור ברקת: "יותר טוב בימים אלו להרבות בסליחות ותחנונים עם הציבור מללמוד. וכן ראיתי לקצת רבנים שתמיד היו עסוקים בגופי הלכות ובחיבורים, ובחודש אלול היו מניחין קצת מסדרם ללמוד גירסא ותחנונים".
וביותר צריך כל אדם לטהר את כפיו בימים קדושים אלו בעוון הגזל על דרך מה שנאמר באנשי נינווה: "וישובו איש מדרכו הרעה ומן החמס אשר בכפיהם", כדי שלא יקטרג עלינו עוון זה ביום הדין הגדול, כמאמר חז"ל: שאפילו סאה מלאה עוונות הגזל מקטרג בראש כולם.
וצא ולמד כמה חמור עוון הגזל, שהרי דור המבול עברו על כל העבירות האפשריות, ובכל זאת לא נחתם עליהם גזר דינם להימחות במי המבול עד שפשטו ידיהם בגזל, שנאמר: "ויאמר אלוקים לנח קץ כל בשר בא לפני כי מלאה הארץ חמס מפניהם והנני משחיתם את הארץ".
על כן בתפילת הנעילה, החותמת את הימים הנוראים בכלל, ואת יום הכפורים בפרט, אנו אומרים "למען נחדל מעושק ידינו ונשוב לעשות רצונך בלבב שלם". והיינו שעיקר הכל הוא שנחדל מעוון הגזל, כי אם יש ביד האדם משהו מעוון זה, אין כל תועלת בכל שאר מעשיו הטובים ותפילותיו ולימודו, ודומה הוא למי שאוחז שרץ בידו שאפילו אם יטבול בכל מימות שבעולם לא תעלה לו הטבילה ויישאר בטומאתו. אך אם יזרוק את השרץ מידו ויטהר את כפיו מעוון הגזל, מיד שיטבול בארבעים סאה תעלה לו הטבילה.
ובזכות זהירותו של האדם שלא להכניס לביתו אפילו פרוטה אחת שאינה שייכת לו לפי האמת והיושר, יזכה שימשיכו בניו ללכת בדרך ה' כל ימי חייהם ולא יסורו ממנה לעולמים.
ולכן האריכה התורה בפרשת "ויצא" לספר על יושרו הנפלא של יעקב אבינו כשהיה רועה את צאן לבן כדי ללמדנו שמה שזכה יעקב אבינו שמיטתו הייתה שלימה ולא היה פסול בזרעו אלא כל בניו קדושים וטהורים, זהו בזכות שמידת האמת הייתה נר לרגליו, כמו שנאמר: "תיתן אמת ליעקב", והיו כפיו נקיות וטהורות מעוון הגזל.
