תפריט
במושב שבו גדל אבינו מו"ר הרב יורם אברג'ל זיע"א, היה כהן שמכל מיני סיבות היו לו קטטות רבות עם כל בני המושב. משום כך אף אחד לא רצה שהוא יעלה לברכת כהנים, אך הוא בכל זאת היה עולה בעל כורחם של הציבור, ובכל פעם שהיה עולה לברך ברכת כהנים הרבה אנשים היו יוצאים מבית הכנסת, משום שלא היו רוצים את ברכתו.
פעם אחת הגיעו מספר אנשים לרבי חנניה, אביו של רבנו, וטענו לפניו שזה לא ראוי שאנשים יוצאים מבית הכנסת בשעת ברכת כהנים. רבי חנניה העדיף שלא להשיב דבר, כי אמנם יש צדק במה שהם עושים, שהרי אסור לכהן ששונא מישהו מעם ישראל לשאת את כפיו, וכהן זה נושא את כפיו בעל כורחם של הציבור, אך גם לא רצה להביע את דעתו בפני אותו כהן.
בסופו של דבר כהן זה לא יצא מכך 'נקי', והקפידה של אהרן הכהן תפסה בו, ונהרג במיתה משונה באמצע חייו.
בעניין זה של האהבה בברכת כהנים, מביא רבנו בספרו "אמרי נועם" :
בפרשתנו קוראים אנו על ציווי הבורא לאהרן ולבניו ולזרעו אחריו עד סוף כל הדורות לברך את עם ישראל בברכת כהנים.
לאמיתו של דבר, כבר בתחילת פרשת שמיני שבספר ויקרא אנו מוצאים שאהרן הכהן מברך את עם ישראל בברכת כהנים עוד קודם שנצטווה על כך, כפי שהתורה מספרת שם שאחר שסיים אהרן להקריב את קרבנותיו ביום השמיני למילואים, שהוא יום הקמת המשכן, "וישא אהרן את ידיו אל העם ויברכם", ומפרש רש"י שבירכם בברכת כהנים – יברכך, יאר, ישא.
אלא שבפרשת שמיני אהרן הכהן בירך את עם ישראל מיוזמתו האישית ורצונו הטוב, והתנוצצה בו רוח הקודש לברך את העם בנוסח זה דווקא, ולאחר שעשה זאת מרצונו הטוב – מאוחר יותר הקב"ה הפך לו את הדבר למצווה וזכות, ואף העניק זאת לכל זרעו אחריו, כפי שבא הציווי על כך בפרשתנו.
כדי להבין מהיכן צמח בליבו של אהרן הכהן הרצון הטוב הזה לברך את עם ישראל יש להקדים:
בפרשת "כי תשא" שבספר שמות אנו קוראים על חטא העגל. כאשר משה רבנו התעכב בהר סיני, פנו העם לאהרן הכהן ודרשו ממנו בתוקף: "קום עשה לנו אלהים אשר ילכו לפנינו", ואהרן הכהן התרצה להם ועשה להם את העגל.
חז"ל בגמרא מגלים לנו שלפני שעם ישראל ניגשו לאהרן, קודם לכן הפנו את דרישתם לחור בנה של מרים, ומכיוון שסירב להם, מיד הרגו אותו. וכשראה אהרן הכהן את שעשו לחור, חשש שאם יסרב להם יהרגו גם אותו. לכן החליט להתרצות להם ולעשות להם את העגל.
ואל יטעה אדם לחשוב שאהרן הכהן נהג כך משום שפחד על חייו ולא היה בו כוח מסירות נפש כחור. חלילה לנו להעלות על דעתנו מחשבת הבל שכזו כנגד קדוש ה' אהרן הכהן.
אלא, ההסבר לכך הוא: אהרן הכהן חשש שאם יסרב להם ויהרגוהו, יתקיים בהם מה שנאמר: "אם יהרג במקדש ה' כהן ונביא", שהרי הוא היה כהן וחור היה נביא, ואז לא תהיה לעם ישראל תקנה לעולמי עד. לכן העדיף לשמוע לעם, אף שידע שיקבל על כך נזיפות קשות ממשה, וייענש על כך בחומרה גדולה, ויהיה מנודה לשמים, ובלבד שתהיה לעם ישראל תקנה.
וכפי שחשב אהרן הכהן כן היה. כשירד משה רבנו מהר סיני וראה את אשר ארע, נזף באהרן קשות ואמר לו: "מה עשה לך העם הזה כי הבאת עליו חטאה גדולה". ונגזר עליו שיפטרו כל ארבעת בניו, כמו שנאמר: "ובאהרן התאנף ה' מאד להשמידו", ואין השמדה אלא כילוי בנים, כמו שנאמר: "ואשמיד פריו ממעל", אלא שתפילת משה עליו הועילה שמתו רק שניים מבניו ונשארו שניים, והיה עליו כעס גדול בשמים – אך אף על פי כן, אהרן הרגיש בתוככי ליבו שמוטב שיבואו עליו כל הייסורים הללו ובלבד שלעם ישראל תהיה תקנה.
כאשר הוקם המשכן, ציווה משה רבנו את אהרן הכהן לקחת "עגל בן בקר לחטאת" ולהקריבו כדי לכפר על מעשה העגל שעשה. משסיים אהרן להקריב את חטאתו, נשא את כפיו ובירך את עם ישראל באהבה אין קץ. וזאת כדי להראות שמגודל חיבתו ואהבתו לעם ישראל מרוצה הוא לקבל עליו כל ייסורים שבעולם, ואף מסירת נפש ממש, אם דבר זה יועיל לעם ישראל ויביא להם טובה.
וכשראה הקב"ה את האהבה העצומה שהייתה בליבו של אהרן הכהן לעם ישראל בשעה שבירכם – אהבה מתוך מסירות נפש ממש – החליט לקבוע לו זאת למצווה, ואף המשיך את כוח אהבתו ועינו הטובה גם על זרעו אחריו, ונתן להם את הכוח לברך את עם ישראל.
ומכיוון שמה שזכו הכוהנים לברכה זו הוא מגודל אהבתו של אהרן הכהן לעם ישראל, לכן מוכרחים הכוהנים לברך את עם ישראל באהבה דווקא, כאומרם בברכה: "וציונו לברך את עמו ישראל באהבה".
וכן מבואר בזוהר הקדוש שכהן שחלילה אינו אוהב את הציבור או שהציבור אינם אוהבים אותו, אסור לו בשום אופן לשאת את כפיו ולברכם, כיוון שאין בברכתו כל תועלת, ולוואי שלא תזיק.
כי סוד הברכה תלוי בטובת עינו ואהבתו של המברך לעם ישראל, כמו שנאמר: "טוב עין הוא יבורך", ודרשו חז"ל: "אל תיקרי 'יבורך' אלא 'יברך'".
כלומר: רק מי שהוא טוב עין ויש בליבו אהבה אמיתית לעם ישראל, יכול הוא לברכם, וחזקה על בירכתו שתעלה למרום ותעשה פרי טוב. אך אם חלילה אין עינו של המברך טובה על עם ישראל, והוא לא אוהבם אהבה שלימה, אסור לו לברך בשום אופן, ואם בכל זאת יתעקש לברך – הרי הוא מכעיס את ה'.
והנה לפני שהכוהנים נושאים את כפיהם הם מברכים: "ברוך אתה ה' אלקינו מלך העולם אשר קידשנו בקדושתו של אהרן וציונו לברך את עמו ישראל באהבה". וכן בזמן שהיה בית המקדש קיים, לפני שהיו הכוהנים אוכלים תרומה או זבחים בבית המקדש, בנוסף לברכת הנהנין הקבועה לכל מאכל, הם היו גם מברכים: "אשר קידשנו בקדושתו של אהרן וציונו לאכול תרומה".
ודבר זה הוא פלא גדול, שהרי בברכה זו אנו באים לברך את הבורא "אשר קידשנו במצוותיו וציונו…", וכיצד יתכן שבאמצע ברכה המיוחדת לה' נכנס פתאום שמו של בשר ודם – "אשר קידשנו בקדושתו של אהרן וציונו…"?!
אלא שרצו חכמינו הקדושים, מתקני הברכות, ללמדנו שמי שאוהב את עם ישראל בכל ליבו, ומוכן למסור את נפשו עבור טובתם של ישראל, כבודו שקול לכבוד הבורא, והקב"ה מוכן לקבוע את שמו של אותו אדם בתוך ברכה המיוחדת לו יתברך.
