לעשות דירה לה' יתברך

מאות ואלפים בני תורה יקרים יושבים ברחבי הארץ ועוסקים בתורה, מכוחו ומייסודו של אבינו מו"ר יורם אברג'ל זיע"א. הכל החל מ'בית מקדש מעט' שבנה רבנו בקיטון צר אי אז, וברבות השנים בסייעתא דשמיא צמח משכנו ונעשה למקום שבו שרתה השכינה.

בשנת תשמ"ה (1985 למנינם) הקים רבנו בית מדרש על שם אמו הרבנית רינה אברג'ל ע"ה (שנפטרה בג' אב תשמ"א). בתחילה ייסד שיעור לבעלי בתים שהתקיים מהשעה ארבע אחרי הצהרים ועד השעה תשע בערב ברציפות, ובאותם שעות הוא לימד אותם חומש ונ"ך גמרא והלכה מוסר וחסידות. ובא' אלול שנת תשמ"ט פתח את הכולל עם שבעה אברכים.

והנה הצליח הכולל הצלחה רבה, ואט אט התוספו לו עשרות אברכים, עד שבסוף ימיו הוא הכיל מאות רבות של אברכים.

בעניין עשיית משכן לשכינה, נלמד עניין חשוב בפרשתנו, כפי שמביא רבנו ב"אמרי נועם":

פרשתנו עוסקת במצווה הנשגבה של בניית משכן לה' כדי שישרה בו את שכינתו הקדושה. כדי להבין את ענינה הפנימי של מצוה זו נקדים את דבריו של הרה"ק המקובל האלקי ר' יוסף גיקטיליא בספרו שערי אורה, וזו לשון קודשו:

"וצריך אתה לדעת עיקר גדול. דע, בתחילת בריאת העולם עיקר שכינה בתחתונים היתה, שהרי מערכת כל הנבראים על סדר המעלות היו, עליונים כנגד עליונים, תחתונים כנגד תחתונים, ולפיכך היתה שכינה שרויה בתחתונים… בא אדם הראשון וחטא – נתקלקלו השורות, ונשתברו הצינורות, ונפסקו הבריכות, ונסתלקה שכינה, ונתפרדה החבילה".

ביאור דבריו הקדושים: כי בתחילת הבריאה היה כל העולם כולו מלא במים כמו שנאמר: "והארץ היתה תוהו ובוהו וחושך על פני תהום ורוח אלקים מרחפת על פני המים". ומבואר במדרש שאותם המים היו מקלסים לפני הקב"ה ושרים לפניו במנגינות וקולות נפלאים ועצומים, שנאמר: "מקולות מים רבים אדירים משברי ים".

בכל זאת רצה הקב"ה לברוא את האדם שיהיה לו כוח בדיבור והוא ישיר ויקלס לפניו לא רק במנגינות אלא גם במילים. ממשיל זאת המדרש למלך שבנה ארמון גדול והושיב בתוכו אנשים אלמים והיו משכימים ושואלים בשלומו של המלך ברמיזה ובאצבע ובמנגינות. אמר המלך, אילו היו אנשים אלו יודעים לדבר על אחת כמה וכמה שהיה קילוסם נאה ומשובח.

לכן, לאחר שברא הקב"ה את העולם ואת כל אשר בו באופן המושלם ביותר, כמו שנאמר: "וירא אלקים את כל אשר עשה והנה טוב מאוד", ברא בתוכו את אדם הראשון. אך אדם הראשון לא עמד במצות ה' וחטא באכילת עץ הדעת ולכן גורש מגן עדן, ובגלל חטאו הסתלקה השכינה הקדושה מהארץ לרקיע הראשון.

ולאחר אדם הראשון באו עוד ועוד דורות שהיו כולם מכעיסים את ה' וכל אחד מהם גרם לסלק את השכינה יותר ויותר: "חטא קין – נסתלקה לרקיע השני. חטא אנוש – נסתלקה לרקיע השלישי. חטא דור המבול – נסתלקה לרקיע הרביעי. חטא דור המגדל – נסתלקה לרקיע החמישי. חטאו אנשי סדום – נסתלקה לרקיע הששי. חטאו המצריים בימי אברהם – נסתלקה לרקיע השביעי", כמבואר במדרש.

דבר זה גרם צער גדול לה', כיון שעיקר תאוותו של ה' הייתה שתהיה לו דירה בעולם הזה, ודורות אלו גרמו את ההיפך הגמור וסילקו את השכינה הרחק מהעולם הזה.

לכן בדורו של נח החליט הקב"ה להביא מבול על העולם, כי היו לו כביכול געגועים לאותם מים שמילאו את העולם בראשית הבריאה וקילסו לפניו בשמחה ובקדושה, ואילו האדם שברא עם כוח הדיבור כדי שיקלס לפניו משתמש באותו כוח כדי להכעיס אותו ולחטוא לפניו. כך ממשיך המדרש במשל המלך: לאחר שהושיב המלך בארמונו אנשים פיקחים במקום אותם האילמים שהיו שם בתחילה – פתאום עמדו אותם פיקחים והחזיקו בארמונו של המלך ואמרו: 'אין ארמון זה של מלך אלא שלנו הוא', מיד אמר המלך לסלק את אותם פיקחים ולהחזיר לפניו את האילמים שהיו שם בתחילה.

בא הקב"ה וגילה לנח שרצונו להביא מבול לעולם. כוונתו של ה' הייתה שנח ויבין את צערו של ה' על סילוק השכינה מן העולם ויעשה משהו בנידון, אך נח לא זכה להבין זאת, וכשה' אמר לו שיעשה תיבה ובכך ינצל – מיד נרגע, ואילו על צער השכינה הוא לא נתן דעתו כלל.

רק עשרה דורות אחר כך, הגיע הראשון בבריאה שהפנים בליבו את הצער של ה': אברהם אבינו ע"ה. אברהם אבינו הבין שה' מצטער על כך שתאוותו להיות לו דירה בעולם התחתון אינה מתממשת, ולכן החליט אברהם לעבוד במרץ גדול להכשיר את העולם להיות ראוי שוב שה' יתברך ידור בתוכו. לשם כך פתח אברהם אבינו את אהלו לפני כל עובר ושב, והאכיל והשקה מאכלים ומשקים ערבים בכל הטעמים והסגנונות לכל מי שחפץ כדי לקרב אליו את הבריות, ולימדם על קיומו של בורא העולם ועל דרך האמונה הקדושה בבורא עד שבדרך זו הכניס אלפים ורבבות תחת כנפי האמונה בה' אחד.

בעבודתו הקדושה הצליח אברהם אבינו ליצור את התפנית החדה ולגרום לשכינה לשוב על עקבותיה, ובזכותו היא ירדה מהרקיע השביעי לרקיע השישי והתקרבה קצת לארץ. ואחרי אברהם עמדו עוד שישה צדיקים והמשיכו להוריד את השכינה עוד ועוד לארץ: יצחק אבינו הורידה מהרקיע השישי לחמישי. יעקב אבינו הורידה מהרקיע החמישי לרביעי. לוי הורידה מהרקיע הרביעי לשלישי. קהת בנו הורידה מהרקיע השלישי לשני. עמרם בנו הורידה מהרקיע השני לראשון. עד שבא משה רבנו ע"ה בנו של עמרם והורידה מהרקיע הראשון לארץ ממש בכך שבנה את המשכן בעולם הזה התחתון והשכינה ירדה לשכון בתוכו.

נמצא לפי זה שבעומקם של דברים אברהם אבינו היה בעצם הראשון שהחל לייסד את בניית המשכן, ומשה רבנו רק חתם בפועל ממש את מה שבעצם החל אברהם אבינו.

לפי יסוד זה יובן היטב מה שמסופר בפרשת ויגש, שלפני שיעקב אבינו ירד למצרים הוא הלך קודם לכן לבאר שבע, כמו שנאמר שם: "ויסע ישראל וכל אשר לו ויבוא בארה שבע", וומבואר במדרש שהלך יעקב אבינו לקצוץ את אותו האשל (עץ ארז) שנטע אברהם אבינו בבאר שבע כדי שממנו יעשו את הבריח התיכון שהיה נצרך להעמדת המשכן.

ולכאורה צריך להבין מדוע נזקק יעקב דווקא לאותו עץ ארז שנטע אברהם בבאר שבע, וכי חסרו עצי ארזים בארץ מצרים?!

אך הביאור לכך הוא: מכיוון שאברהם אבינו הוא בעצם הראשון שהחל לייסד ברוחניות את המשכן כנ"ל, מן ההכרח היה שבתוך המשכן שנבנה בפועל על ידי משה רבנו יוצב היסוד של אברהם אבינו, ודבר זה התקיים על ידי כך שמהעץ שנטע אברהם עשו את הבריח התיכון שהעמיד את כל קרשי המשכן.

ההוראה הנלמדת מכל האמור היא: צריך לבעור בליבו של כל יהודי הרצון לממש את תאוותו של הבורא שתהיה לו דירה דווקא בעולם הזה התחתון שאין תחתון למטה ממנו. ולשם כך צריך כל אדם להיזהר ביותר שלא לעשות חלילה מעשים שיגרמו לשכינה להסתלק מן העולם ח"ו.

על כל יהודי להשתדל בכל יכולתו להכשיר את ליבו וכן את ביתו להיות משכן לה', ובכך יקיים את מצות התורה: "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם", וכפי שדייקו המפרשים שמכך שלא נאמר בפסוק "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכו" – שמשמעותו שה' ישכון בתוך המקדש, אלא נאמר "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" – שמשמעותו בתוך כלל ישראל, יש לכל אדם ללמוד שרצון הבורא הוא לשכון בתוך ליבו ובתוך ביתו של כל אחד ואחד מישראל, ממש כפי שהוא שוכן בבית המקדש. וזוהי בעצם שליחותו העיקרית של כל יהודי – להיות כלי להשראת השכינה ולהכשיר את העולם כולו להיות דירה לה'.