מאמינים בני מאמינים

אבינו מו"ר הרב יורם זיע"א הנהיג את הציבור במשך כשלושים וחמש שנה (בתחילה זו הייתה קהילה קטנה אשר הלכה וגדלה, כן ירבו) ובכל אותם השנים סדר יומו לא השתנה!

הרב יורם, מעולם, במשך כל ימי חייו, לא לקח חופשה, לא הלך לנפוש ולא נסע לנוח! בכוחות איתנים ובמסירות נפש התייצב על עומדו מידי יום ביומו לתפילת שחרית בבית מדרשו ואחר כך מסר את שיעורו וקיבל קהל.

שום דבר לא מנע אותו, אף אחד לא הצליח להחלישו, לא תשישות ולא חולי (כמה פעמים התברר לנו שהוא מסר את השיעור וקיבל את הקהל כשגופו לוהט בחום של 39 מעלות) לא אויבים ולא אוהבים, בעקביות ובהתמדה עבד את בוראו 365 ימים בשנה בשהייה בבקרים בבית מדרשו, והמשיך עבודתו כפי שליחותו…

ובכל אותם שנים  הייתה דלתו של הרב יורם אברג'ל זיע"א פתוחה לקבלת קהל מדי יום.

מכל שכבות העם, נהרו ובאו אל הרב, והרב קיבל את כולם בלב אוהב ובסבר פנים יפות. כל יהודי התקבל אצל רבנו בכבוד ובאהבה, מתוך אמונה יוקדת בנשמה היהודית ששוכנת בכל יהודי מעצם היותו בנם של אבותינו הקדושים.

הרב יורם מעולם לא פגש יהודי 'מכוער'! בכל יהודי הוא ראה ומצא את האור הנשמתי, האור האלוקי, החבוי לעיתים… פעמים רבות ציטט רבנו את דברי הרבי מליובאוויטש: "אין יהודי חילוני, יהודי הוא קודש ולא חול!"

ולא. אין זו מעלה מיוחדת. מכל יהודי נדרש להגיע לכך!

וכך דרש רבנו ב"אמרי נועם":

בפרשתנו מסופר, שכאשר נגלה הקב"ה למשה רבנו בסנה והטיל עליו את השליחות הקדושה ללכת לבשר לעם ישראל כי הגיע זמן גאולתם ממצרים, טען משה שיתכן מאוד שעם ישראל כלל לא יאמינו לו שהקב"ה נגלה אליו ושלח אותו אליהם, כמו שנאמר: "והן לא יאמינו לי ולא ישמעו בקולי, כי יאמרו לא נראה אליך ה'".

כתגובה לכך, מסר הקב"ה למשה שלושה מופתים לעשות לפני עם ישראל, וכשיראו אותם יאמינו לו שהוא שליחו הנאמן:

המופת הראשון: הקב"ה ציווה את משה להשליך את מטהו ארצה, ומיד נהפך המטה לנחש. לאחר מכן ציווה אותו הקב"ה לאחוז בזנבו של הנחש, ומיד כשעשה זאת, חזר הנחש ונהפך למטה.

המופת השני: הקב"ה ציווה את משה להכניס את ידו לתוך חיקו, וכשהוציא אותה הייתה כולה מלאה צרעת לבנה כשלג. לאחר מכן ציווה אותו הקב"ה להחזיר אותה לחיקו, וכשהוציא אותה, חזרה למצבה הראשון.

המופת השלישי: הקב"ה ציווה אותו לקחת ממימי היאור ולשפוך אותם ליבשה, וכשיעשה זאת, יהפכו המים שביבשה לדם.

על פי פשוטו של מקרא, שלושה מופתים אלו נועדו לשכנע את עם ישראל להאמין שמשה רבנו דובר אמת, ובא בשליחותו של הקב"ה לגאול את עם ישראל. אולם מצינו להגה"ק רבי יעקב אבוחצירא זיע"א בספרו הבהיר "פתוחי חותם" שמבאר באופן נפלא שמופתים אלו נועדו גם ללמד את משה רבנו לקח מאוד חשוב.

לפי דבריו הקדושים של רבנו יעקב אבוחצירא, הקב"ה התכוון במופתים הללו להשיב למשה רבנו על מה שטען שעם ישראל לא יאמינו לו. בא הקב"ה להורות לו שעם ישראל הינם מאמינים בני מאמינים, כי הם זרע קדש, בני אברהם יצחק ויעקב. ומה שנראה כעת שהם עם קשה עורף – זה רק משום שגלו ממקומם הטבעי בארץ הקדושה, ומשועבדים בגלות בעבודה קשה ודעתם נטרפת עליהם, ואינו דומה מי שמיושב במקומו למי שגולה למקום אחר. אך מיד כשישובו למקומם, בוודאי יחזרו לקדושתם ואמונתם.

עשה לו הקב"ה שלושה סימנים שימחישו לו שאינו דומה הדבר הנשאר במקומו ליוצא חוץ למחיצתו: תחילה הראה לו שכאשר השליך את המטה מידו, שהוא מקומו הטבעי, נהפך לנחש. וכששוב אחז בו, חזר להיות מטה. לאחר מכן אמר לו הקב"ה שיכניס את ידו לחיקו, כיון שהחיק הוא המקום הטבעי שהיד נשמרת בתוכו. וכשהוציא אותה התמלאה צרעת. וכששוב החזיר אותה לחיק, חזרה והתרפאה. ולבסוף אמר לו שייקח מים ממקומם הטבעי ביאור, וכשישליכם החוצה ליבשה יהפכו לדם.

ומסיים ר' יעקב בלשון קודשו:

"כל אלה להורות לו דהמקום גורם, וכל הנשאר בשורשו נשאר בטעמו, והיוצא משורשו משתנה. ולכן הראה לו ואמר לו: אל תתמה על בני ישראל, שאף על פי שאתה רואה אותם עכשיו קשי עורף, גרם להם זה סיבת יציאתם ממקומם, והם עכשיו בארץ לא להם, מקום טומאה. ובחזרתם למקומם, מקום הקודש, יחזרו לקדושתם".

בכך למעשה רצה הקב"ה להחדיר במשה רבנו נקודה בסיסית ביותר שצריכה להיות ברורה לכל מנהיג בישראל על מנת שיצליח לבצע את שליחותו כראוי. בראש ובראשונה חייב המנהיג לדעת שבכל יהודי באשר הוא מסתתרת אמונה עצומה בה' יתברך, שאפילו הוא עצמו לא כל כך מודע אליה.

לכן גם יהודי שהתרחק מאוד מדרך התורה והמצוות, מפני שהוא יהודי בנם של אברהם יצחק יעקב, בוודאי שבתוך תוכו הוא מאמין בה' יתברך אמונה שלימה, עד אשר "אפילו קל שבקלים ופושעי ישראל מוסרים נפשם על קדושת ה' על הרוב, וסובלים עינויים קשים שלא לכפור בה' אחד", כלשון בעל התניא. וכל יהודי אוהב את הקב"ה מעומק ליבו, וחפץ לדבוק בו ובתורתו, אלא שיצרו הרע הוא זה שמבלבל ומטעה אותו, ומכניס בליבו רוח שטות ומפתה אותו לעבור על רצון הבורא, אך אין זה רצונו האמיתי כלל.

זוהי בחינת "ברוב עם הדרת מלך" – היינו כי "עם" הוא מלשון "גחלים עוממות", כלומר, גחלים שכלפי חוץ נראה שהן כבויות, אך באמת בפנימיותן הן עדיין בוערות, ועל ידי נפיחת רוח עליהן מיד הן מתלקחות ובוערות.

כמו כן ממש אף היהודי הפשוט ביותר שבעם ישראל, הגם שכלפי חוץ נראה שאמונתו בה' יתברך כבויה, הרי שבפנימיותו יוקדת אש של אמונה תמימה בה' יתברך, וכל שצריך הוא לנפוח בו רוח של חיים ולגלותה. ולכן גם מיהודים אלו יש להקב"ה רוב פאר והדר.

זו הייתה טענתו של הקב"ה על משה רבנו: מדוע אתה אומר על עם ישראל "והן לא יאמינו לי"? וכי מפני שהם שקועים במ"ט שערי טומאה אין להם אמונה?! לא ולא. האמונה נמצאת במקום כל כך עמוק בלב ששום טומאה שבעולם אינה יכולה להגיע לשם.

עם ישראל הם מאמינים בני מאמינים. זה שפלוני מחלל שבת, ופלוני מתנהג שלא בצניעות וכל כיו"ב, זה לא מעיד בשום אופן שאין לו אמונה. האמונה נמצאת בעומק ליבו של כל יהודי, ובשום אופן אי אפשר לעקור אותה ממנו.