תפריט
פעם הוזמן מו"ר אבינו הרב יורם אברג'ל לדרוש באזכרת השבעה על אדם אחד בבאר שבע.
כאשר הגיע לשם, ראה שסוכת האבלים נמצאת בחצר הבניין, ועשרות אנשים עומדים בכניסה. רבנו, שלא רצה להטריח את העומדים להידחק – הסתובב והקיף את הבניין עד שראה גדר נמוכה, טיפס על הגדר… והגיע אל סוכת האבלים, שם נשא דברי תורה ודברי עידוד ונחמה…
אחרי שיצאו שאל הנהג את רבנו: "הרב, אולי זה לא היה מכבודו לטפס על הגדר". הרב חייך וענה: 'מושבניק נשאר מושבניק!'.
על עניין זה של הענווה ושפלות הרוח מביא רבנו בפרשת ויקרא בספרו "אמרי נועם":
פרשתנו פותחת באומרה: "ויקרא אל משה וידבר ה' אליו מאהל מועד לאמר". כפי שניתן לראות בספר תורה ובחומש, האות א' שבתיבת "ויקרא" קטנה היא א' זעירא, דהיינו שהיא כתובה בגודל קטן יותר משאר אותיות התורה, כך: "ויקרא".
ומפרש בעל הטורים על אתר:
"אל"ף ד'ויקרא' זעירא, שמשה היה גדול ועניו ולא רצה לכתוב אלא "ויקר", כאילו לא דיבר הקב"ה עימו אלא בחלום כדרך שנאמר בבלעם, כאילו לא נראה לו השם אלא במקרה, ואמר לו הקב"ה לכתוב גם האל"ף. ושוב אמר לו משה מחמת רוב ענווה שלא יכתבנה אלא קטנה יותר משאר אלפי"ן שבתורה, וכתבה קטנה".
והיינו כפי שמפרש רש"י כאן שהלשון "ויקרא" היא לשון חיבה וחשיבות, ומורה על גודל החשיבות שהייתה למשה רבנו אצל הקב"ה. לעומת זאת, הלשון "ויקר" הנאמרת בבלעם – "ויקר אלקים אל בלעם" – היא לשון עראי וטומאה.
מחמת שמשה רבנו היה עניו גדול ושפל מאוד בעיני עצמו, לא רצה לכתוב "ויקרא אל משה" בלשון חיבה וחשיבות, כי מיהו בכלל שה' יקרא לו בלשון כזאת ושיתחבב על ה', אלא העדיף לכתוב רק "ויקר אל משה", על דרך שנאמר "ויקר אלקים אל בלעם", שזה יורה שה' קרא לו רק באופן עראי ובמקרה בלבד ואין לו שום חשיבות, אך הקב"ה חייב אותו לכתוב "ויקרא". ובכל זאת לא נחה דעתו של משה רבנו עד שכתב על כל פנים "ויקרא" עם א' זעירא, אשר מחמת קוטנה של האות א' נראה כאילו כתוב "ויקר".
בדומה לזה מצינו גם בספר במדבר בפסוק: "והאיש משה עניו מאוד מכל האדם אשר על פני האדמה", אשר הכתיב שם הוא "ענו" והקרי הוא "עניו". והיינו כי ה' אמר למשה לכתוב "עניו" שהוא לשון ענווה ושפלות, אך מגודל הענווה שהייתה בו לא היה מסוגל לכתוב על עצמו שהוא עניו, ולכן השמיט את האות י' וכתב "ענו" שהוא לשון עניות ונבזות.
לפי האמור יובן מה שמבואר במדרש, שלדעת רב שמואל – משה רבנו זכה לקרני ההוד, שהאירו את פניו הקדושות באור יקרות, מכך שכאשר כתב את התורה נשתייר בקולמוסו מעט דיו, והעביר הקב"ה את אותו מעט דיו על ראשו של משה רבנו, וממנו נעשו לו קרני ההוד.
ולכאורה צריך להבין: מניין נשתייר למשה מעט דיו, הלא ברור ופשוט שה' נתן למשה דיו בכמות מדויקת כפי שיצטרך לכתיבת התורה כולה, לא פחות ולא יותר?
לפי הנ"ל הדבר מוסבר באופן נפלא, כי אמנם ה' נתן למשה רבנו דיו בכמות מדויקת, אך מכיוון שמשה רבנו כתב את האות א' של "ויקרא" זעירא, וכן השמיט את האות י' שבתיבת "עניו" – מכך השתייר לו מעט דיו, ומהמעט דיו שנשתייר לו מהאות א' של "ויקרא" עשה לו ה' את קרן ההוד האחת, ומהמעט דיו שנשתייר לו מהאות י' של "עניו" עשה לו ה' את קרן ההוד השנייה.
והנה, מלבד זאת שהאות א' זעירא שבתיבת "ויקרא" מורה על מידת הענווה של משה רבנו כאמור, לאמיתו של דבר, עצם הפסוק "ויקרא אל משה" מלמד על הענווה העצומה שהייתה במשה רבנו, וזאת על פי דברי המדרש על פסוק זה, וזו לשון המדרש:
"'ויקרא אל משה וידבר ה" – מיכן אמרו כל תלמיד חכם שאין בו דעת, נבלה טובה הימנו. תדע לך שכן: צא ולמד ממשה, אבי החכמה, אבי הנביאים, שהוציא ישראל ממצרים, ועל ידו נעשו כמה ניסים במצרים ונוראות על ים סוף, ועלה לשמי מרום והוריד תורה מן השמים, ונתעסק במלאכת המשכן, (ובכל זאת) ולא נכנס לפני ולפנים עד שקרא לו (הקב"ה), שנאמר: 'ויקרא אל משה'".
באה התורה ואומרת שמגודל הענווה והשפלות שהיו במשה רבנו, לא היה בו הכוח והעוז להיכנס למשכן, וחשב בליבו "מי אני ומה אני שאכנס למקום כה קדוש שבו שורה השכינה הקדושה. יצור שפל ונבזה שכמותי אינו ראוי לכבוד וגדולה שכזו". עד שנגלה אליו הקב"ה, קרא לו ודרש ממנו להיכנס לתוך המשכן לפני ולפנים.
מהנהגה זו של משה רבנו, מסיק המדרש ש"כל תלמיד חכם שאין בו דעת, נבלה טובה הימנו". כלומר, מי שאין בו מידת ענווה ושפלות רוח, אלא רוחו גבוהה וגסה, ונדמה לו שהוא גדול וחשוב וחכם וראוי לכל כבוד שבעולם – נבלה יותר טובה ממנו!
לפי המבואר עד כה יובן היטב מדוע פסוק זה נבחר על ידי הבורא ב"ה לפתוח את כל ספר ויקרא שעיקרו עוסק בעניין עבודת הקורבנות בבית המקדש:
מידת הענווה היא יסוד כל עניין הקורבנות, שעיקר פעולת הקורבן והכפרה הנמשכת על ידו לאדם נעשית דווקא על ידי ההכנעה ושברון הלב של האדם באותה שעה שהקורבן קרב על גבי המזבח, כמו שנאמר בתהלים: "זבחי אלקים רוח נשברה, לב נשבר ונדכה אלקים לא תבזה". לכן כל עניין הקורבנות נפתח בפסוק: "ויקרא אל משה" – ללמדנו שמידת הענווה והשפלות היא התכלית והמטרה של כל הקורבנות.
יתירה מזאת: באה התורה ללמדנו שגם בזמן הגלות, כאשר בעוונותינו הרבים טרם נבנה בית המקדש ואין ביכולתנו להקריב קורבנות כפשוטו ממש, בכל זאת יש לנו עצה כיצד לזכות שגם בזמן הזה יחשיב לנו הקב"ה כאילו אנו מקריבים לפניו קורבנות, וזאת על ידי שננהג במידת ענווה ושפלות בפני כל אחד ואחד מישראל.
וכך הם דברי רבי יהושע בן לוי בגמרא:
"בוא וראה כמה גדולים נמוכי הרוח לפני הקב"ה, שבשעה שבית המקדש קיים אדם מקריב עולה – שכר עולה בידו, מנחה – שכר מנחה בידו, אבל מי שדעתו שפלה, מעלה עליו הכתוב כאילו הקריב כל הקורבנות כולם, שנאמר: 'זבחי אלקים רוח נשברה'".
על כן הרחיקו חז"ל בכמה וכמה מקומות, ואמרו שכל אדם שיש בו גסות הרוח כאילו עובד עבודת כוכבים, וכאילו בא על כל העריות, וראוי לגדעו כאשרה, ואין עפרו ננער בתחיית המתים, והשכינה מיללת עליו וכו' וכו', כיון שמידה זו מאוסה ביותר על הקב"ה.
לעומת זאת הורונו חז"ל תמיד לנהוג במידת ענווה ושפלות, כאומרם: "אל תהא כמשקוף העליון שאין יד בני אדם יכולה ליגע בה, ולא כאסקופה העליונה שמבלעת פרצופות, ולא כאסקופה האמצעית שמנגפת הרגלים, אלא הוי כאסקופה תחתונה שהכל דשין בה וסוף כל הבנין נסתר והיא במקומה עומדת".
ובפרט מי שרוצה לזכות לכתרה של תורה ושתלמודו יתקיים בידו, חייב לאחוז במידת הענווה, כיוון שרק בזכות מידה זו הקב"ה מסייע לאדם לקנות את התורה הקדושה, כמו שנאמר: "וממדבר מתנה", ודרשו חז"ל: "אם אדם משים עצמו כמדבר זה שהכל דשין בו, תורה ניתנה לו במתנה".
בדומה לזה, פירשו חז"ל את מה שנאמר בשיר השירים: "לחיו כערוגת הבושם" – "אם משים אדם עצמו כערוגה זו שהכל דשין בה וכבושם זה שהכל מתבשמין בה, תלמודו מתקיים, ואם לאו, אין תלמודו מתקיים".
בעניין זה מספרת הגמרא שפעם אחת התעלמה ההלכה מבני בתירא ולא ידעו אם פסח דוחה את השבת או לא, ושמעו שנמצא שם הלל הזקן שבאותה העת עלה מבבל לארץ ישראל ושאלו אותו על כך, והשיב להם תשובה ניצחת בדבר כדת וכהלכה.
מיד הושיבוהו בראש ומינוהו נשיא עליהם, והיה דורש כל היום כולו בהלכות הפסח, ומתוך שהתרחב ליבו ונכנסה בו מעט תחושה של גאווה וגדלות התחיל מקנטרם בדברים ואומר להם: "מי גרם לכם שאעלה מבבל ואהיה נשיא עליכם? עצלות שהייתה בכם שלא שמשתם שני גדולי הדור שמעיה ואבטליון", ומחמת אותה הרגשת גאווה מיד לאחר מכן כששאלו אותו הלכה נוספת בהלכות פסח נשכחה ממנו התשובה.
עוד מסופר בתלמוד ירושלמי שפעם באו בני העיר סימונייא לפני רבי יהודה הנשיא וביקשו ממנו שישלח להם את אחד מתלמידיו המובחרים ביותר שישמש כרב בעירם, ושלח להם רבי יהודה את תלמידו לוי בר סיסי שהיה תלמיד חכם מופלג ביותר. כשהגיע רבי לוי עשו לו בימה גדולה והשיבוהו עליה. החלו לשאול אותו שאלות שונות בהלכה ובאגדה ולא ידע להשיב תשובה כהוגן על שום שאלה.
חזרו בני סימונייא לפני רבי יהודה וסיפרו על אשר ארע עם תלמידו. התפלא רבי יהודה על כך, קרא לפניו את תלמידו רבי לוי וחזר עימו על כל השאלות ששאלו אותו וידע רבי לוי להשיב לו תשובות מדויקות על כל שאלה. "מאחר שהינך יודע את כל התשובות מדוע לא ענית להם", שאל רבי יהודה את רבי לוי. והשיב לו רבי לוי: "כשבאתי לעירם עשו לי בימה גדולה והושיבו אותי עליה וטפחה רוחי עלי, ולכן נשכח ממני כל תלמודי". וקרא עליו רבי יהודה את הפסוק: "אם נבלת בהתנשא" – "מי גרם לך להתנבל בדברי תורה – על שנישאת בהן עצמך".
