הלימוד היום מוקדש לרפואת אמה בת פולינה

הלימוד היום מוקדש להצלחת שמעון מויאל בן עליה לאה -דוד

הלימוד היום מוקדש לעילוי נשמת דמטה בוגלה בן חווה

הלימוד היום מוקדש לעילוי נשמת אביבה בת לאה

הלימוד היום מוקדש לרפואת תהל בן אדוה

הלימוד היום מוקדש להצלחת חן בת רבקה

הלימוד היום מוקדש להצלחת יוחאי שלי בן עמוס רפאל

מסירות נפש עומדת לנצח

פרשת נשא

הוריו של אבינו מורנו ורבנו הרב יורם מיכאל אברג'ל זיע"א היו אנשים צדיקים ותמימים, כאשר הם עלו לארץ ממרוקו הם התיישבו במושב ברוש בדרום הארץ, ושם הם גידלו את שנים עשר ילדיהם בבית קדוש וטהור, ספוג באהבת תורה ומלא ביראת שמים. בבית זה הבהיק האיר וזהר היהלום הנפלא ששמו הרב יורם. ולמה קראנו לו יהלום? כי כך התבטא עליו מרן מופת הדור והדרו הרב עובדיה יוסף זיע"א: הרב יורם הוא היהלום שבכתר של ה' יתברך.

כיצד זוכים להביא לעולם יהלום כה נפלא? התשובה היא – מסירות נפש!

וכך סיפר מורנו הרב זיע"א: אמי מורתי הצדקת הרבנית רינה ע"ה במשך כל ימי חייה מסרה את נפשה כפשוטו ממש על עניין חינוך הילדים בקדושה ובטהרה ללא פשרות.

בתקופה הראשונה ליסודו של המושב שבו התגוררו הורי ע"ה לא היו בו שום מוסדות חינוך דתיים, המחנכים בדרך ישראל סבא, אלא אך ורק מוסדות שההשכלה והכפירה שלטו בהם, והדבר גרם לאמי ע"ה צער נורא.

בתחילה היא פנתה לדרך השתדלנות, היא דיברה עם כל בעלי התפקידים במועצה האזורית וכדומה, בניסיון להשפיע עליהם לייסד במושב בית ספר דתי, אך דבריה נפלו על אוזניים ערלות. וכשראתה שדבריה אינם נושאים פירות, פנתה למנהלי מוסדות חב"ד באזור, שיפעילו גם הם מנופים של לחץ על הנוגעים בדבר, אך גם הם הושבו ריקם. ואז אמי ע"ה הבינה שללא מסירות נפש לא יזוז שום דבר.

ומה היא עשתה? היא שכבה באמצע הכביש של המושב, ולא נתנה לשום כלי רכב לעבור. כמובן, האנשים לא הבינו מה קרה לה, אך היא המשיכה לחסום את הכביש בגופה, ואמרה שרק כאשר יינתן אישור מפורש מהמועצה על הקמת בית ספר דתי במושב היא תחזור לביתה. ואם חלילה ידרסו אותה, היא מבקשת שיפרסמו בתקשורת שאשה אחת חרדית נדרסה למוות, רק משום שהיה לה צער עצום על כך שאין תלמוד תורה במושב שבו היא מתגוררת.

מעשה נועז זה שעשתה אימי מתוך מסירות נפש אכן הצליח להמיס גם את לבבות האבן של האחראים, ומתוך כך הם נתנו אישור למנהלי מוסדות חב"ד להקים בית ספר חב"ד במושב, ואף הקצו לכך מבנה שקודם לכן היה מיועד להיות בית ספר חילוני.

כך, בזכות מסירות נפשה של אימי ע"ה, הוקם בית ספר חב"ד במושב שזכה להעמיד קרוב לעשרים מחזורים של תלמידים יראי שמים ולומדי תורה וחסידות, ואף הם הקימו בהמשך הזמן משפחות מפוארות בישראל ההולכות בדרך התורה הקדושה.

בהקשר זה של מסירות נפש שעומדת לנצח נאיר נקודת אור מתוך הספר הקדוש 'אמרי נועם':

בפרשתנו התורה מספרת על יום הקמת המשכן, כמו שנאמר: "ויהי ביום כלות משה להקים את המשכן וימשח אותו ויקדש אותו ואת כל כליו ואת המזבח ואת כל כליו וימשחם ויקדש אותם".

מיד לאחר שמשה רבנו הקים את המשכן, ניגשו אליו שנים עשר נשיאי השבטים מרצונם הטוב, וביקשו את רשותו להביא קרבן מיוחד לחנוך בו את המזבח. משה רבנו ביקש את רשותו של הקב"ה, והקב"ה הורה לו לקבל את קרבנם, אך שלא כולם יקריבו ביום אחד, אלא בכל יום יקריב נשיא אחד.

ביום הראשון להקמת המשכן התכבד נשיא שבט יהודה – נחשון בן עמינדב, להקריב את קרבנו. ביום השני להקמת המשכן התכבד נשיא שבט יששכר – נתנאל בן צוער, להקריב את קרבנו.

ולכאורה צריך להבין: הלא לפי סדר לידת השבטים יהודה נולד רביעי ויששכר נולד תשיעי, מדוע, אם כן, זכו נשיאי שבט יהודה ויששכר להקריב את קרבנם מיד ביום הראשון והשני?

כך מובא במדרש בביאור מעלת נחשון בן עמינדב שהקריב ראשון – אמר רבי יהודה בר אלעאי: כשעמדו ישראל על הים, היו השבטים מדיינים אלה עם אלה, זה אומר אני יורד תחילה, וזה אומר אני יורד תחילה. קפץ נחשון לתוך גלי הים וירד, ועליו אמר דוד: "הושיעני אלהים כי באו מים עד נפש"… ולפיכך הגדיל הקב"ה שמו של נחשון בישראל שזכה להקריב ראשון. ועוד מובא במדרש: למה נקרא שמו נחשון? ע"ש שירד תחילה לנחשול שבים. אמר רבי שמעון בר יוחאי – אמר הקב"ה למשה: מי שקידש את שמי בים הוא יקריב תחילה.

וכך מבואר במדרש בביאור מעלת נשיא שבט יששכר שהקריב שני – מפני שהיה בן תורה. בני שבט יששכר אהבו את התורה יותר מכל השבטים, והטו את שכמם לסבול את עול התורה. וכאשר ההלכה לא הייתה ברורה לחכמי ישראל, בני שבט יששכר היו מבארים אותה. לכן כובד נשיא שבטם להקריב את קרבנו כבר ביום השני.

אומר הצמח צדק זיע"א: עינינו רואות – מעלת מסירות הנפש שהייתה לנשיא שבט יהודה, נחשון בן עמינדב, הרבה יותר גבוהה ממעלת עמל התורה של בני שבט יששכר, לכן נחשון בן עמינדב כובד להקריב את קרבנו כבר ביום הראשון.

נמצאת אומר, שאין דבר נעלה יותר ממסירות נפש! לפיכך כשמגיעים לפני הקב"ה שני אנשים: אחד שכל כולו עמל התורה, ואחד שכל כולו מסירות נפש על קיום רצון הבורא – מעלתו של בעל מסירות הנפש הרבה יותר גבוהה, וממילא גם שכרו הרבה יותר גדול.

גם בלימוד התורה עצמו – מעלתו של הלומד תורה במסירות נפש על אף שהוא עובר קשיים רבים וייסורים מרים של דוחק הפרנסה, חולשת הגוף, צער גידול בנים וכדומה, נעלית לאין ערוך מזו של מי שלומד תורה ללא שום קושי, פרנסתו מצויה לו בריווח ואין לו שום טרדה ודאגה, כמו שאמרו חז"ל: טוב לו לאדם דבר אחד בצער, ממאה בריווח .

ובדומה לזה אמרו חז"ל במדרש בלשון קודשם: רבי חייא בריה דרבי אבא דיפו אמר: הלומד תורה בצער – נוטל אלף. שלא בצער – מאתיים נוטל בשכרו. ממי את למד? משבטו של יששכר ומשבטו של נפתלי. שבטו של נפתלי, על ידי שהיו עוסקים ולומדים תורה בצער, נטלו שכר אלף, הדא הוא דכתיב: "ומנפתלי שרים אלף". אבל שבטו של יששכר, על ידי שהיו למדין תורה שלא בצער, נטלו שכר מאתיים, שנאמר: "ראשיהם מאתיים וכל אחיהם על פיהם".

לכל אחד משבט יששכר היה אחד משבט זבולון שהיה דואג לכל מחסורו, ולא היה אפילו אחד מבני שבט יששכר שלא היה "מסודר" מבחינה כלכלית. משום כך זכו להעמיד רק מאתיים ראשים בישראל. לעומת זאת, בבני שבט נפתלי לא היה מי שיתמוך מבחינה כלכלית, והם עסקו בתורה במסירות נפש ממש, מתוך דוחק כלכלי וצער עצום. לכן זכו להעמיד אלף ראשים בישראל.

כל דבר שנקנה במסירות נפש נשאר לנצח נצחים. לדוגמא, אדם שלמד סוגיא כלשהי בגמרא במסירות נפש – סוגיא זו לא תשכח ממנו לעולם, והזכות והקדושה שלה ילוו אותו כל ימי חייו. וכמו כן הוא גם בנוגע לכל עניין אחר בעבודת ה', כל מה שאדם השיג במסירות נפש, לעולם לא יוכל להילקח ממנו.

הראיה לזה: בהיסטוריה של עם ישראל התפרסמו שני הרים בגלל מעשה יוצא דופן שארע בהם. ההר הראשון הוא "הר המוריה" אשר עליו עקד אברהם אבינו ע"ה את יצחק בנו כדי להעלותו כעולה וכקרבן לה'. ההר השני הוא "הר סיני", אשר עליו היה מעמד הר סיני, שבו ניתנה התורה לעם ישראל בקולות וברקים ואש גדולה, מפני ה' אשר ירד עליו.

בשעת מעשה שני ההרים זכו לקדושה עצומה, אולם בנוגע להמשך יש ביניהם הבדל עצום: לאחר סיום מעמד הר סיני, חזר הר סיני להיות הר פשוט ככל ההרים ולא נותרה בו שום קדושה מיוחדת. לעומתו, הר המוריה, מעת מעשה העקדה ועד עצם היום הזה עומד הוא בקדושתו, ואסור לטמאים להתקרב אליו.

ולכאורה צריך ביאור על מה ולמה יש הבדל בין ההרים?

התשובה לכך היא: בהר סיני עם ישראל לא עשו מצידם מסירות נפש מיוחדת כדי לזכות לקבל את התורה הקדושה. לפי דברי חז"ל בבוקרו של יום מתן תורה עם ישראל עוד נותרו לישון על מיטתם, עד שהקב"ה שלח את משה רבנו להעירם ולזרזם לבוא לקבל את התורה. ומכיוון שלא הייתה שם מסירות נפש, לכן גם הקדושה ששכנה על הר סיני הייתה זמנית בלבד ולא נותרה לנצח.

לעומת זאת, מעשה עקדת יצחק בהר המוריה היה מעשה הגובל במסירות נפש עצומה, הן מצד אברהם אבינו ע"ה שהייתה זאת מסירות נפש עצומה מצידו לשחוט את בנו אהובו אשר נולד לו לאחר מאה שנות צפייה, והן מצד יצחק אבינו ע"ה שהיה אז בחור בן שלושים ושבע ובקלות יכל להתנגד לאביו ולמנוע ממנו לשחוט אותו, ובכל זאת לא עיכב בדבר, והלך להישחט בשמחה גדולה, כדי לקיים את רצון הבורא. ומכיוון שבהר זה נעשה מעשה של מסירות נפש, לכן הקדושה ששכנה עליו נקבעה בו לנצח נצחים.

מידת הענווה וההכנעה

פרשת צו

צדקה במקום תעניות

פרשת ויקרא - זכור

פנינים נפלאים על כוחו של מנהג 'זכר למחצית השקל'

פרשת מחצית השקל

סכנת הרגשת הסיפוק

פרשת פקודי

מבצע!
הגדה של פסח – כריכה רכה
35.00110.00
מבצע!
מגילת אסתר עם ביאורי הרב יורם
30.00100.00
מבצע!
זמירון – נועם השבת
15.00100.00
מבצע!
מארז USB שיעורי הרב ישראל שליט"א (3 ב-99)
99.00